איך נעזור לילדים שלנו לעורר את המוטיבציה שלהם?

בסיום אחת ההרצאות שלי, ניגש אליי אבא ואמר לי את המשפט הבא:
"הבנתי משהו על הילד שלי.  הוא לא עצלן ! יש לו  מוטיבציה לא לעשות כלום…"

הוא חייך ואני הבנתי, שמתחת לבדיחה מסתתרים להם הכאב והקושי, שמלווים את הקשר שלהם. יחד איתם, מסתתרת גם היכולת להיות בהורות אחרת עבור הילד, שזקוק לאבא שיבין ויעזור לו, לממש את כל המוטיבציות הקיימות בתוכו.

 

אז מה זאת בעצם מוטיבציה?

מוטיבציה (או הנעה בעברית), כוללת בתוכה תהליכים של בחירה, וויסות והכוונה לפעולה לעבר מטרה מסוימת.
בדיוק כמו שהייתה לבן שלי כשהחליט ללמוד משפים איטלקיים ( ביוטיוב) איך להכין פיצה. הוא הפך את הבית שלי לפיצרייה, עם כל האביזרים הדרושים (כולל טאבון, שבבי עץ, כפות מדידה, משקל וכו'), שלא היו מביישים אף מסעדה איטלקית.

מה היה שם?

1. רצון ובחירה
2. הנאה – שעזרה לו במצבים בהם נתקל בקושי, שזה אומר: הבצק לא נפתח כמו שרציתי….
3. יכולת לדמיין את עצמו מצליח בעתיד.

 

למה  קשורה המוטיבציה?

לשתי מערכות במוח שלנו :

1. המערכת הלימבית-הרגשית של המוח. או בלשון של הבן שלי:  להכין פיצות זה כיף, לנקות ממש לא. המוטיבציה מונעת מכיף, תשוקה, התלהבות ודחף לעשייה, אשר נמצא בכולנו.
2. מערכת החשיבה אשר נמצאת בקורטקס הקדמי. שם נמצא את היכולת לדמיין ולרצות משהו בעתיד ("אך… איזה טעימה תצא לי הפיצה"). בחלק הזה נמצא גם את המחשבות המעודדות שלנו – "כשאני מחליט משהו אני לא מוותר", "יש לי ידיים טובות", "יש לי סיכוי לעשות את זה בדיוק כמו השף האיטלקי.. ואימא שלי כשתראה את ההתלהבות שלי, לא תגיד כלום על הלכלוך שאעשה במטבח". ( נראה לכם???)

 

הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ומוטיבציה

כן, יש קשר. הפרעת קשב היא פגיעה בתהליכי המוטיבציה. היא זו שגורמת לנו להיות בתהליך ואז לעזוב אותו באמצע. "חוסר עקביות בביצוע עבודה" קורא לזה ראסל בארקלי.

אנשים עם הפרעת קשב מושפעים ממה שקורה באותו רגע, פחות מתכנון קודם. אה, בגלל זה תוך כדי הכנת הפיצות הוא ברח לחברים שלו שהגיעו מהצבא??? כן. זה לא שהוא עשה לי בכוונה וזה לא שנגמרה לו המוטיבציה, זה  היה רגע כזה, שהוא לא הצליח לדכא את הדחף לעשות דברים אחרים והמוטיבציה התחלפה במוטיבציה אחרת.

 

אז מה עושים?

קודם כל בואו נגלה מה הורג מוטיבציה? הנדנוד שלנו, ה"חפירות" כמו שהילדים שלנו קוראים לזה והאמונה שלנו, שאם לא "נשב" עליהם זה לא יקרה, הם לא ילמדו, לא יסיימו, לא ילכו לבית ספר… לא יעשו עם עצמם כלום בחיים. אז אנחנו לוחצים עליהם יותר, וככל שאנחנו לוחצים הם נלחמים בנו או פשוט מפסיקים להקשיב. אבל הם הכי רוצים להשתפר ובאמת  זקוקים לנו.

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

ד"ר אדם פרייס (Adame price) מדבר על כמה עקרונות חשובים וקורא להם שלושת ה-C  –

1. Control (שליטה) –
   לעזור להם להיות הקפטן של הספינה שלהם. לתת להם אוטונומיה לנהל את התהליך בתוך מבנה ברור. ההורים אחראים על התמיכה, על הסדר החיצוני, הם כמו פיגומים בבניין שנבנה.
2. Competence (יכולת) –
   תתמכו בילדים שלכם עד שהם יכולים לעשות דברים בעצמם. אם יש להם קושי בדבר מסוים, במקום לנדנד תשאלו אותם: מה התוכנית שלך? איך אתה מתכוון לעשות את זה? תובילו אותם לשם. תנו להם להתנסות גם אם זה נראה קשה. אם נראה שהם מוותרים תעודדו את התהליך, את המאמץ שהם משקיעים. אל תתמקדו בתוצאה.ואם לדוגמא זה לא הצליח, אפשר ללמד אותם להגיד: "אז זה לא הצליח, עדיין אפשר…"
3. Connection (קשר) –
   הורות זה לא מיומנות זו מערכת יחסים.

 

 

ועם זה אני רוצה לסיים, עם המשפט הכי חשוב בעיניי שעוזר למוטיבציה –
הילד צריך שתקבלו את מי שהוא עכשיו, לא את מי שהוא עתיד להיות.
התמקדו בגידול שלו, תחזיקו את האמונה עבורו, גם ברגעים שנדמה לו שהוא לא יכול.
תסמכו על התהליך, הם יגיעו לזה, הם רק צריכים עוד זמן.

יש לי מוטיבציה עכשיו לתת לכם את הטקסט הזה. אם מצאתם בו עניין, אולי תהיה לכם מוטיבציה להעביר אותו הלאה למי שחושב שהילד שלו…..