גבולות

לשים גבולות בעידן שבו "להיות כמו כולם" זה הדבר הכי חשוב בעולם.
הילדים שלנו צריכים להיות כמו כולם כדי להיות חלק ולהרגיש שייכים.

"כולללללם" זהו שם קוד –
לחזור מאוחר ממפגש חברתי כי כולללם נשארים,
חייב סמארטפון חדש כי לכוללללם כבר קנו,
לאכול במסעדות עם חברים כי כולללללם מגיעים,
צריך בגד של (מותג מסוים) כי ככה כולללם הולכי היום,
ישנים מאוחר כי כולללם ככה בגיל הזה,
לשבת בגינות ציבוריות כי כולללללם שם.

ואם אני לא אהיה ביחד עם "כולם" אז מצבי החברתי יהיה נורא, לא יהיו לי חברים ואני לא אהיה שייך, וזה לא פייר וזה לא הוגן וגם ככה המצב החברתי לא משהו.

שאלתם את עצמכם – "מי זה כולם?"

שאלתם את עצמכם "אולי כולם הם לא בדיוק החברה שאתם רוצים עבור ילדכם?
אולי באמת לא כדאי שהוא יהיה חבר שלהם?
אולי אם מסתובבים בלילה בפארקים, שותים כן קצת בירה – ( אלכוהול מותר לפי חוק רק מעל גיל 18 )
ואם הם רוכבים על כלי רכב ממונעים, חשמליים שמותרים רק מגיל 16?
ואם הם רוכבים בלי קסדה?"

ואנחנו אומרים לעצמנו
"נו הם צעירים! מרדנים! ככה זה בגיל הזה.
ומעגלים קצת פינות, זה לא נורא – הם ילדים טובים בסה"כ."

אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו רגע – נאלץ להודות שאנחנו בעצם מרשים להם לעבור על החוק.
ואם אפשר לעבור על חוק אחד, אולי אפשר לעבור על עוד כמה?
ואולי אפשר לעבור על חוקים שעוסקים בנושאים יותר הרסניים?

מי קובע היכן עובר הגבול? איפה הקו האדום נמצא בעצם?
ואיך נער בגיל ההתבגרות יידע בכלל למצוא אותו?

האם ילדים שההורים שלהם מאפשרים להם לנהוג בשטח פרטי,
או ללגום קצת אלכוהול בחברתם,
כן, כאן בבית, בהשגחתי, ממש קרוב או בטיול בשטח….
האם אנחנו לא מעודדים אותם לפרוץ ולעבור על גבולות, חוקים ותקנות?

ברגע שכבר עשיתי, חוויתי, מימשתי
כבשתי מעין פסגה,
מה אז?
הילדים רוצים להתנסות בעוד דברים,
יותר משמעותיים,
לבדוק עוד גבולות,
למתוח עוד קצת את הגבול,
ולראות עד מתי יאפשרו לי, עד מתי יאפשרו לי לעשות דברים שאינם מתאימים לגיל שלי!!!

הילדים שלנו מתחילים ליהנות מהעלאת סף הריגוש.
הריגוש והסיכון הולכים יד ביד.
וילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – הרי נמשכים לריגושים.
זה מעלה את רמת האדרנלין.
זו הופכת להיות צורה של self medication.

וזה ממכר!

בתוך הסכמה השקטה שלנו – אנחנו יוצרים את מדיניות ה"אנחנו",
שותפות כזו לעבירה על החוק, הופכת את העבירה ללגיטימית.

ממתי זה הפך להיות לגיטימי ואפילו הכרחי שבני נוער נוסעים למלונות, לחו"ל מבלי השגחה?
זה התחיל בקטן והפך לטרנד וכולם נוסעים, אז גם הילדים שלנו חייבים לנסוע, כי הם חייבים להיות כמו כוללללם!

אפילו אם אנחנו ההורים, חושבים שזה לא נכון, או שזה לא מסתדר לנו עם הערכים והאמונות שלנו, אנחנו הופכים להיות "לחיצים" (כאלה שאפשר ללחוץ עליהם), ומספרים לעצמנו שאנחנו גמישים, מתאימים את עצמנו לרוח התקופה, שאין מה לעשות – ככה כולם, זה הנוער, זה הדור.
מה? הבן שלנו, הוא יהיה שונה מכולם? לא מספיק שהוא גם ככה סובל?

נכון, זה לא פופולרי להיות ההורים ששמים גבולות,
זה לא פופולרי ואפילו קשה להיות ההורים שאומרים:
לא !!!

אבל זה בדיוק מה שהילדים צריכים –
הם צריכים אותנו,
מבוגרים, אחראיים, שעוזרים להם ומאמנים אותם לחיים אמתיים,
מכינים אותם להבין שלא זה לא!
והם צריכים להתייחס אל ה"לא" ברצינות.

נכון, הם בני נוער,
תפקידם למרוד.
אל תתייאשו מהם, תתעייפו מהם או תשתוללו מכעס עליהם,
כשהם מורדים!

תישארו שם איתנים, חזקים ויציבים.
אנחנו ההורים,
תפקידנו לחנך, להורות ולהציב גבולות.

אנחנו לא חברים שלהם, ולא אמורים להיות וזה לא מה שהם זקוקים לו מאיתנו.
אנחנו אמורים להיות ביחסים טובים ומיטיבים איתם, כן.
מיטיבים – עם מבט קדימה, שזוכר אילו בני אדם אנחנו מקווים שהם יהפכו להיות.

הגבולות שאנחנו מציבים להם,
יוצרים בהם תחושה של בטחון.
דרך הגבולות הם יודעים שאנחנו שם, נוכחים, שומרים עליהם.

נסו פעם לעמוד בראש גג ללא מעקה,
נסו לרקוד על גג כזה.
יהיה לכם אומץ? תחושו בטחון?
סביר להניח שלא,
כי המעקה הוא זה שנותן תחושה של בטחון, של מוגנות.

זה בדיוק זהה לתחושת מוגנות שאמורה לתת המסגרת הביתית.

העמידה היציבה שלנו אל מול הדברים הקטנים, הפעולות הפשוטות שלהם כילדים ובני נוער, הם עמוד השדרה הערכי והמוסרי שהם ייקחו כצידה לדרך, בו הם ישתמשו כשיאלצו לעמוד מול החלטות ערכיות, משמעותיות.
עמוד השדרה יעמוד לנגד עיניהם כשימצאו את עצמם בסיטואציות של לחץ חברתי.

ואם תאמנו אותם בהתמדה ובעקביות כל חייהם,
הם יבחרו להיות, גם ברגעים קשים, בני אדם!

אז:

✔"כולללללם" צריך להתפרק לשמות וטלפונים.

✔צרו קבוצת ווטסאפ עם ההורים של "כולללללם" – תופתעו לגלות למה הסכמתם כשחשבתם ש"כוללללם" הסכימו ושההורים של "כוללללם" מתלבטים בדיוק כמוכם.

✔החליטו עם בן/בת הזוג מה הערכים המובילים בהחלטות שלכם והסכימו עליהם – שמרו על זוגיות יציבה בהחלטות שלכם.

✔קבעו כל ההורים יחד כללים מוסכמים, וגם אז, וודאו שהכללים מתיישרים עם הערכים שלכם עצמכם, אם לא – המשיכו להתעקש על דרככם, זה ממש בסדר.

✔אכפו את ההחלטות שלכם.

✔הקפידו לבוא ולאסוף אותם ממפגשים (אז תדעו באמת מה מצבם) – תורנות יכולה לעזור.

✔שמרו על קור רוח ושליטה – כשאתם צועקים ונותנים עונשים בלתי הגיוניים, הם מבינים שאיבדתם את זה, הם מבינים שניתן לערער אתכם.

✔קחו חלק בעולמות שלהם – כל משפחה תמצא מה מתאים, אבל אתם חייבים להכיר את עולמם ואת חבריהם.

✔אפשרו להם להזמין אליהם, ארחו, אל תשבו איתם, אבל עצם הנוכחות שלכם בסביבה תגרום להם להבין שההורים בשליטה על המצב, שימו לב לשיח, להתנהלות.

✔לימדו בעצמכם והכירו את העולם הדיגיטלי, הישארו רלוונטיים, השתמשו במדיה.
הילדים שלכם מסתובבים בעולמות הזויים ולעיתים המציאות הוירטואלית נראית והופכת להיות ממש המציאות האמיתית.
מה שנאמר שם ונעשה שם הופך להיות לגיטימי בעולם האמיתי.
הכירו את העולם הזה, דברו איתם עליו, תווכו להם, תשאלו שאלות, הביעו עמדה, הישארו נוכחים ודומיננטיים.

✔היו מודל!!! היו האדם שאתם רוצים שהם יהפכו להיות.
זה אמנם בסוף הרשימה, אבל במציאות, זה לפני הכל.

לחוקים, כללים וגבולות יש מטרות.
הם נוצרו על מנת להגן, לשמור ליצור תחושה של בטחון ומוגנות.
כשאינכם אוכפים חוקים, אתם משאירים את הילדים שלכם מבולבלים וחשופים.

    תפריט נגישות