האור שבאופק

זוכרים את אורי שמהשבוע שעבר, שאף אחד לא ידע לעזור לו למצא את דרכו בבית הספר? אז הנה החלק השני של המכתב שקיבלנו מאמא שלו:
"לאחר כשבוע הוזמנו לישיבת הועדה, בהשתתפות המפקחת ממשרד החינוך והמפקחת מהעירייה. לאחר דיון ארוך בו שמענו על מעלותיו ומגבלותיו של אורי, הוחלט שהוא יעבור לבית ספר אחר, שם לומדים ילדים שלא הכירו אותו מהגן והוא יוכל להתחיל דף חלק. זה היה מעט לפני סוף המחצית הראשונה של כיתה א'. אורי קבל את הבשורה ברגשות מעורבים. הוא מאוד חשש מקבלת הפנים, מהילדים שיהיו בכתה אתו, מהמחנכת ומהמנהלת החדשות.

ביום הראשון בבית הספר החדש, כבר בכניסה בשער היתה תחושה נעימה, היו ילדים בחצר שישבו ודברו, היו ששיחקו במגרש, היתה אוירה נינוחה, מורות עמדו בחצר ושוחחו עם כמה ילדים ובכניסה למתחם הכתות עמדה המנהלת ובירכה את כל הנכנסים בבוקר טוב. כשראתה אותנו, מיד פנתה אלינו בחיוך גדול ובירכה את אורי. היא הזמינה אותנו לחדרה. בקשה שנחכה לה עד הצלצול, כשהיא תסיים לקבל את כל הילדים, היא רצתה לשוחח אתנו לפני שנכנס לכתה החדשה.

חיכינו ליד חדר המנהלת ובינתיים ראינו את כל המורות והמורים שהגיעו לחדר המורים. הם נראו מחויכים. לאחר הצלצול נכנסנו לשיחה עם המנהלת. היא שוחחה מעט עם אורי, שאלה אותו שאלות על עצמו, על תחושותיו, על תחביביו ועל משפחתנו. אח"כ נתנה לו ביד את כללי ההתנהגות בביה"ס וביחד הם עברו על כל הסעיפים. לאחר מכן אורי נפרד מאתנו והמשיך עם המנהלת לכתה החדשה שלו.

המחנכת קיבלה אותו בשמחה, הראתה לו את מקומו החדש ועצרה את השעור כדי לערוך לו היכרות עם כל ילדי הכתה. גם בהפסקה היא דאגה לחבר אותו עם הבנים בכתה ואורי מיד התחבר. במשך הימים הבאים, ידעה המחנכת להציב לאורי גבולות ולהכיל אותו ברגעים מאתגרים. בנוסף, הוחלט לתת לו שעות מתי"א. במסגרת זו המורות עזרו לו להשלים פערים, והוא החל לחוות הצלחה. אפילו פעם אחת קיבל תעודת הצטיינות.

בתוך זמן קצר אורי נרגע והחל לצבור חברים. בהמשך לא היה צריך יותר ללמוד במסגרת של הוראה מתקנת והוא סיים את כתה א' בין התלמידים המצטיינים בכיתה. כשעלה לכתה ב', ביה"ס שלח את אורי לאבחון לימודי ובו אובחנו קשיים שונים. ביה"ס מיד התייחס להמלצות באבחון ואורי קיבל התאמות בהתאם. הוא אהב ללמוד, נהנה מזה והיה חדור מוטיבציה להצליח ולההוציא ציונים גבוהים. בשנה שלאחר מכן, כמעט שלא השתמש בהתאמות אלא לעיתים נדירות והוא המשיך לעשות חייל בלימודים.

עם סביבה מכילה ותומכת בבית ובבית הספר ובעזרת הטיפולים, שעזרו לו לגשר על הפערים ההתפתחותיים, הקושי להתרכז ולהקשיב כבר לא הפריע לו ללמוד, היו לו כלים להתמודד עם הקושי ושיטות למידה שעזרו לו בכתה ובבית.
כשהיינו בשפל הכי גדול, אמרתי לאורי שהוא במסע לעלות לפסגת ההר – אבל הוא לא לבד, אנחנו ההורים, קלינאית התקשורת, המרפאה בעיסוק, הפסיכולוגית, המנהלת והמורות – כולנו מאחוריו עוזרים לו לטפס ולהגיע לפסגה. כך באמת קרה והרבה בזכות כח הרצון שלו, שנלחם מול אטימות המערכת והמבוגרים !

חשוב לי לציין שאורי הוא ילד שקט ולא מדבר הרבה. כמעט שהוא לא סיפר לנו את החוויות שעבר בתחילת השנה בכתה א'. חלק מהדברים שעבר נודעו לנו בדיעבד, מסיפורים של גורם שלישי. כשהיינו מוזמנים למנהלת לשיחות נזיפה ראינו שאורי במצוקה, אך הוא לא שיתף ולא סיפר הרבה. עבר זמן עד שהבנו מה קורה ומה עובר עליו. הוא גם לא סרב ללכת לבית ספר כי הייתה לו המוטיבציה ללמוד ולהיות כמו כולם.

לא יודעת איזה לקח אפשר ללמוד מזה לעתיד, אם הילד לא מספר והסביבה עוינת ולא משתפת, איך ההורים יכולים לדעת מה קורה כשהם לא עם הילד בכיתה.
באותה תקופה כולנו היינו במצוקה – אנחנו, ההורים חשנו נזופים, חשנו ששופטים אותנו לחומרה, כשאין לנו כלים להתמודד, לא למדנו חינוך או פסיכולוגיה, היינו במתח בלתי פוסק מול התקפות בית הספר ומול ההתפרצויות והמצוקה של אורי. הבנו שאם אנחנו רוצים לעזור לילד שלנו, אנחנו חייבים ללמוד איך המערכת עובדת, למי לפנות, מה מגיע לנו ומה האלטרנטיבות. למשל, לא ידענו שאפשר להעביר תלמיד באמצע השנה בית ספר. לא ידענו מי מחליט על זה. מה מגיע לילד עם בעיות כמו שלו.

חפרנו באינטרנט, אספנו שברירי מידע והסתייענו בחברים ובקשרים במערכת החינוך. לא ידענו איך נכון לדבר עם הצוות החינוכי, בעדינות (ואז לא מקשיבים) באגרסיביות (ואז מתנגדים) בצורה משתפת (ואז זורקים את כל האחריות עלינו). היו מקרים שהמורה היתה מתקשרת אלי באמצע יום הלימודים (ובאמצע יום עבודה שלי) ושואלת אותי מה לעשות בסיטואציה שהיתה בכיתה. אני לא הייתי בסיטואציה ולא ראיתי את כל התמונה, רק את הצד של המורה. באותה שיחה הרגשתי כמו הנאשם, השופט והתליין זה שם אותי במצב בלתי אפשרי, המורה מצפה שאתן לה תמיכה לנהוג ביד קשה בבני, מבלי שיש לי יכולת להבין את כל מה שקרה. לא משנה מה אענה זה יהיה לרעת אורי.
כל הזמן חיפשנו – כשדיברו איתנו על חינוך מיוחד הלכנו לבדוק כיתת חינוך מיוחד משולבת בבית ספר רגיל כי חשבנו שאולי זה באמת פיתרון עבורו. משיחה עם היועצת של אותו בית ספר, הבנו כי זו אינה מסגרת מתאימה. הרגשנו שכל הבעיות נובעות מחוסר צדק והתנכלות ולא רצינו לשבש את העתיד של אורי ואת יכולתו לממש את הפוטנציאל שלו. חשבנו שעם תמיכה בכיתה רגילה הוא יוכל לחזור להיות הילד המקסים, שהיה לפני ההתנכלות מגורמים אטומי לב. חשנו חסרי אונים כי לא ידענו איך אפשר להעניק לאורי הצעיר מסגרת כזו.

למזלנו, בית הספר אליו עבר התגלה כמענה לצרכיו – חבל שסבל כל כך הרבה עד שהגיע אליו."
היה לי קשה לקרוא את המכתב הזה. הלב מתכווץ לשמוע סיפור כזה, אבל אני יודעת שהעשייה שלנו בעמותה תוביל להתמעטות מקרים כאלה. אני יודעת שכל פעם שאנחנו מביאים ידע ומודעות לצוותים חינוכיים אנחנו משפיעים על חיים של מאות ואלפי ילדים. אני יודעת שבכל פעילות ציבורית שאנחנו מקיימים אנחנו מושיטים יד לעוד משפחה. בכל מידע עדכני שאנחנו מפרסמים אנחנו נותנים כלים לעוד הורים. אל תישארו לבד. אנחנו כאן, בשבילכם.