הילד שלי הוא ילד ADHD

שמעתי המון סיפורים והמלצות של "אנשים שיודעים" – אסור לתת תרופות, המורים לא רוצים להתעסק עם ילדים בעייתיים אז תולים תביעות של הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD… ועוד המון בסגנון.

ברור לי שהמון מכל הסיוט הזה שבחוסר הוויסות הרגשי שלו, האימפולסיביות ובעיות התנהגות הן תוצאה של אבחון מאוחר יחסית, מזה שלא יכול היה לפתח את הכישורים האלו יחד עם שאר הילדים בגיל הנכון ונאלץ להשלים את הפער באיחור, לאחר שדפוסי התנהגות כבר הוטמעו. רק לאחר שאובחן.

הצוות החינוכי בבית ספר שלנו, לאורך הדרך הבנתי, ראיתי, הן לא קיבלו שום הכשרה להכיל ילד היפראקטיבי, ילד עם ADHD, המידע שיש להם הינו חלקי ולרוב אף שגוי. לא העבירו להם הדרכות נכונות ומלאות, הנחיות, מה עושים עם ילד שכזה, איך אפשר להקל אליו. וגם, מובן לי, שבכיתה של מעל 30 ילדים, קשה למורה לתת התייחסות מיוחדת לילד אחד. רוב המידע שיש למורים הוא מאותם המקורות של "האנשים שיודעים" שהיה גם לי.

על הסיוט שעברתי בכיתה א' ותחילת ב' אני יכולה לספר המון, על חוסר האונים, על הטלפונים של המורים, על הכאב שראיתי בעניים של הילד שלי, כשהוא כבר אחרי ההתפרצות, כשהוא מבין וכשהוא מרגיש אשם. כשהוא מבטיח פעם אחר פעם שזה לא יקרה שוב ואז שוב ושוב לא מצליח להשתלט על עצמו.

החיים חייכו אלינו, הגענו אל המלאכית שלנו, ההתנהגותנית האחד והיחידה, שהידע שלה בנושא יקר מפז, היא יודעת הכל על ADHD, היא שוחה כמו כריש במים בכל הדקויות הקטנות, היא יודעת מה מרגיש ילד כזה, והיא גם מכירה את מערכת החינוך.

זה לא היה פשוט בהתחלה, לבוא אל המורה ולבקש ממנה התייחסות שונה אל הילד שלי, לבקש ממנה למלא באופן שיטתי טבלת התנהגות, לקבל הנחיות וטיפים של איך לעזור לילד ואיך לדבר איתו. וזה מובן לי, בכיתה כל כך גדולה, זה קשה, אבל בסך הכל זה לטובתה בדיוק כמו לטובת הילד. כשהילד לא מסב את מלוא תשומת הלב אליו בהתפרצות שלו, היא יכולה לתת יחס לשאר הכיתה.

אני רוצה לציין, הילד שלי מסיים כיתה ד'. באותו הבית ספר שבו התחיל, הדרך היתה קשה, אבל שיתוף הפעולה של הצוות החינוכי היה מדהים, כל הצוות, ללא יוצא מהכלל שיתפו פעולה, מהמנהלת של הבית ספר שבאמת הבינה ובאהבה רבה קיבלה את העניין, תמכה, עזרה, כיוונה את המורות ועד אב-בית שבעת הצורך לקח את הילד שלי אליו לעזור לו בעבודות קטנות ברחבי הבית ספר.

ראיתי עד כמה הצוות החינוכי לא הבין ב-ADHD, עד כמה ההבנות שהיו להן היו שגויות, ועד כמה הן נפתחו בשביל להבין, זרמו, למדו, הפנימו והיו לטובת הילד שלי.

מזה 3 שנים שהילד שלי נמצא בתוכנית התנהגותית של המלאכית שלנו – איריס שני, ובטיפול המסור והאוהב ביותר של הצוות החינוכי של הבית ספר. הוא לומד בבית ספר רגיל לחלוטין, בכיתה רגילה לחלוטין. לא הכל היה קל ורך, אבל יש שיתוף פעולה עצום. יש רצון אמיתי להבין, ללמוד ולעזור. אין מה להשוות בין מה שהיה עז למה שעכשיו. בילד בוגר יותר, מפוקס יותר, מבין יותר, והכי חשוב, לרוב יודע להשתלט על התפרצויות הזעם שלו.

רוצה להגיד תודה מכל הלב לבית הספר המיוחד שלנו, עם הצוות המדהים שלו, על התמיכה, על העזרה, על ההבנה ועל האהבה האין סופית שלהן. על הרצון האמיתי ללמוד, להבין ולהשקיע בכל ילד וילד. השנה התחלפה מנהלת בית הספר, ורמת החששות שלי היו בשמיים, אבל גם פה התמזל מזלנו, מנהלת נפלא שבאמת אוהבת את העבודה שלה, פתוחה להבין ולעזור, יודעת להקשיב ומסתכלת בגובה העיניים קודם כל אל הילד. אני רואה את הביטחון של הבן שלי, כשהוא יודע שיש מי שיהיה שם בשבילו, שהוא לא לבד מול המערכת. שהוא מרגיש שיש לו חשיבות, תמיכה ואהבה של הצוות החינוכי.