הכנס כמעט כאן

כל כך הרבה פעמים אני נפגשת עם הורים, מורים, רופאים ואנשי מקצוע אחרים, שכועסים, מתוסכלים, מיואשים וכואבים כי הם לא מצליחים להבין את ההתנהגות של הילדים.
הם מגיעים אליי כי שמעו שאני יודעת לעזור לילדים עם בעיות התנהגות, אבל לא העלו על דעתם שאולי יש לילד שלהם בעיה פיסיולוגית וניתן לעזור לו.
הפרעת קשב היא הפרעה שקופה, אין צילום או בדיקת דם שניתן באמצעותה לאבחן שיש לילד הפרעת קשב.
אז למה שמישהו יחשוב שלילד שלו יש הפרעת קשב?
הוא לא נראה שונה מהילדים האחרים, לפעמים הוא חולמני, לפעמים קצת יותר שובב, לא זוכר דברים, מפוזר, מתפרץ ועוד הרבה דברים שמפריעים להתנהלות היומיומית, אבל הסובבים תמיד חושבים שאפשר "לפתור" את הבעיה בשיחות, בעונשים, בפרסים, אבל אין ראיה כוללת של ההתמודדות עם הבעיה. אין תכנית עבודה.
אחת הסיבות שבגללן אין תכנית עבודה ואין התייחסות מערכתית היא, שהמושג הפרעת קשב הפך להיות מושג שאנשים משתמשים בו מבלי שיהיו מאובחנים.
לכן, האנשים שאובחנו שיש להם הפרעת קשב אינם מקבלים את ההתייחסות המתאימה, כי "זה משהו שיש לכולם", אז הם לא זכאים להתייחסות מיוחדת.
הם לא נראים שונים ולא מדברים אחרת, הם נמצאים ומתנהלים באותו אופן, לעתים הם משתלבים בעמדות מפתח ומצליחים מאוד, לעתים הם לא מצליחים להשתלב בעבודות ונזרקים ממקום למקום, אך הם אינם מוקצים ואינם מופרדים.
הסביבה יודעת היטב שיש מצבים בהתנהגות שלהם, שבהם הם שונים מאוד.
אנחנו בעמותה מתמודדים לא פעם, עם אנשים שמתכחשים להפרעה, שטוענים שאין כזה דבר, שאין הפרעת קשב, שזה משהו שמישהו המציא.
במשך הרבה מאוד שנים אנשים עם הפרעת קשב לא ידעו מה יש להם, הם היו אבודים, פעמים רבות פשוט שתקו, לא הגיבו, התביישו ונפלטו ממסגרות כי הסובבים חשבו שמשהו לא בסדר אצלם, שהם עושים את עצמם ולכן לא חשבו שצריך לעזור להם להתמודד, רק דרשו מהם יותר משמעת, שליטה עצמית, איפוק ומאמץ כדי להצליח.
כשאותם אנשים עם הפרעת קשב, התבגרו, הם כבר חוו הרבה כישלונות, תסכולים, עלבונות והרבה משקעים שליליים שיכלו להימנע אילו רק אובחנו וטופלו בתכנית עבודה כוללת בגיל צעיר.