המקלחת

זהו, שעות אחה"צ של החוגים, השעורים, החברים והכל בזום עם הרבה רעש עומדות להסתיים ואני מרגישה את הוריד הזה במצח שאומר "את צריכה להתכונן למלחמה המתקרבת". כן, אני יודעת, זהו חלק מהיום שאני ממש לא מצפה לו, מאוד הייתי רוצה כבר להיות מאחוריו. אני מחזקת את עצמי בזה שאני אומרת "עוד מעט יהיה שקט, עוד מעט אוכל להתרווח בכורסה שלי ולשתות קפה בנחת, לראות סדרה טובה בטלוויזיה…"
אבל אני עדיין לפני השלב הזה ואני צריכה לעבור אותו. הוא לא ייעלם, הוא חלק מהיום והוא חלק מהיומיום. אני גם כל כך הרבה שנים באותו התפקיד, קבלתי כבר כל כך הרבה עצות, אבל בסוף אני מבינה שאין מישהו אחר שיעשה אותו, זה התפקיד שלי ואי אפשר לדלג מעליו…
בטח ניחשתם – זוהי המקלחת.
אני יודעת בדיוק מה אשמע עוד מעט, אני כבר מכירה את המילים – "לא עכשיו", "אוף אמא", "רק לגמור את הפרק", רגע, עד סוף הסדרה", "תני לסיים את השלב"… אני כבר מוכנה לכל התשובות. אני עונה את התגובות כבר בעל פה. אני מתחילה בטוב ולאט לאט מתחממת – "בסדר, עוד חמש דקות", "היום התור שלך", "אני מיד מכבה לך את הטלוויזיה", "אם לא תקום אני אכבה את המחשב", "אני אקח לך את הטלפון לשבוע אם לא תפסיק לסמס ולגלוש באינטרנט". אני יודעת שאסור לאיים סתם, אבל אני מוצאת את עצמי כל פעם חוזרת לאותם דפוסים של מתחילה בנחת ובסבלנות ומסיימת באיומים, צעקות, עונשים וזה פשוט מתיש!
אני כבר יודעת שזה מה שצפוי גם היום. אני מנסה לעשות הכל בשביל שלא אגיב באותה הדרך, אבל הם, הם יודעים בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ ולהפעיל אותי. הם מזהים אותם. לדעתי הם גם יודעים שבשלב הזה של היום אני כבר רוצה לראות מטבח נקי, אמבטיה נקיה, סלון מסודר, אותי בכורסה ושקט. אני זקוקה לזמן הזה עבור עצמי, גם לי מגיע.
השעה 19:00 מגיעה ואני מתחילה בהכנות לארוחת הערב. ברור לי שאני חייבת להרגיע את עצמי ושהשעות האלו צריכות להיות נינוחות עבור לכל הבית, ברור לי שצריך להעביר לאווירה שקטה כי כך כל המומחים שפגשנו המליצו לנו. אבל גם ברור לי שהם לא אצלי ולא נמצאים לידי בשעות הקריטיות האלה.
אבל כל הזמן המלחמה סביב המקלחת ברקע. הלחץ הזה שבו אני נמצאת, הוריד הזה במצח, שנמצא שם כבר מהשעה 19:00, כל דבר שאני עושה הוא בחוסר סבלנות ודווקא אני זו שמכניסה את עצמי ואת כולם לאווירה של קוצר רוח ואי שקט. וכך קורה בדיוק ההיפך – אלו הן השעות הכי לחוצות ומתוחות בבית.
אז מה לעשות ?
ראשית, לקבל את זה. להבין שזהו שלב שלא ייעלם ואני חייבת לעבור אותו. אם אני אגיע במצב של שליטה הדברים יתנהלו כמו שאני רוצה, אם אני אגיע מלחמתית תהיה מלחמה. הילדים מרגישים את התחושות שלי ומגיבים בהתאם, גם אם אני לא אומרת את הדברים הם מבינים את זה.
תצחקו ותגידו – בטח, חכמה גדולה להגיד, אבל איך עושים את זה ? כולם נותנים עצות שאנחנו לא מצליחים לבצע. הדרך היא שוב כמו תמיד – בהתארגנות אחרת כדי שנוכל לקחת את השליטה.
לפני הכל – קובעים תורנות מקלחת. כל אחד יודע את שעת המקלחת שלו בכל יום, והאם הוא הראשון בתור, השני או השלישי (אין שינוים באופן אימפולסיבי).
הדבר הבא – כיבוי מסכים. עוד לפני שמתיישבים לארוחת הערב, מכבים את כל המסכים, או לחילופין, מחליטים על שעות קבועות שבהן אין מסכים. גם לא לנו הגדולים. זוהי השעה שכל בני המשפחה וגם החברים יודעים – בשעות האלו לא מתקשרים אלינו.
דבר שלישי – קובעים את שעת סיום העיסוקים, המשחקים, הצפייה בסדרות. ברגע שילד יודע שהוא מתחיל משחק הוא צריך לתזמן אותו לפי שעת הסיום. אם המשחק מסתיים מעבר לשעת הכיבוי הוא בכלל לא יתחיל אותו.
אחד הדברים שיעזרו לנו מאוד הוא להיות עקביים, להימנע משינויים. שהילדים ירגישו שאין מקום לוויכוחים.
אני לא יכולה להבטיח שהוריד במצח יירגע, אבל לפחות זו התחלה, זה כיוון וזו דרך.
אל תשכחו להשתמש בהרבה מילים טובות ולהאיר את ההתנהגויות החיוביות.

קישור לסרטון מצולם בעמוד היוטיוב שלנו: https://youtu.be/XyKRrl3WNXs