התמכרות למסכים בקרב בני נוער בעידן פוסט קורונה

השבוע בחרתי לארח את *אינה ארצי* – פסיכותרפיסטית ומטפלת בהתמכרויות, בוגרת תואר שני בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובוגרת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב.
אינה הוסמכה בטיפול בהתמכרויות וכן בטיפול קבוצתי, ייעוץ זוגי ומשפחתי.
בקשתי ממנה לכתוב התמכרות למסכים בקרב בני-נוער בעידן פוסט קורונה:
״התקופה האחרונה מאופיינת בתחושה של שחרור, התחלות חדשות וחזרה לשגרה. ילדים ובני-נוער, בעיקר בגילאי החטיבה והתיכון, חוזרים לשגרה ו/או מצופים לחזור לשגרה לאחר ישיבה של כשנה בבית. כמעט כולנו במהלך השנה האחרונה מצאנו עצמנו מחוברים יותר למסכים ופחות לתקשורת אנושית. כולנו חווינו שינויים בתקשורת בין האישית (מבוגרים שהיו בבתיהם במהלך השנה ובני נוער שלא יצאו כמעט בכלל). נראה כי בייחוד קבוצות אלו, חוו ירידה משמעותית במיומנויות החברתיות שלהם. הרגלי החיים של הילדים ובני-נוער השתנו והותאמו למצב המוזר שכולנו שהינו בו בשל המגפה העולמית. מה שאפיין את השנה הזו הוא – היעדר מפגשים חברתיים, הפחתת הבילויים והאינטראקציה החברתית וירידה ביחסים הבינאישיים. לכאורה, עבור חלק מבני-הנוער מצב זה "התאים" ואף היה להם נוח.
לאילו בני-נוער זה התאים בעצם?
באופן כללי, אנחנו יודעים שתקופות ללא מסגרת משבשות את השגרה ומערכת סדר היום אצל ילדים ובני-נוער. בסטטיסטיקה העולמית, רק הסגר הראשון בשל מגפת הקורונה, תרם לעלייה בכ – 50% בצריכת מסכים. אנחנו רואים שהמסך הפך להיות "החבר הכי טוב" של הרבה מאד מבוגרים ובני-נוער: עלייה בזמן מסך – הם בילו את רוב שעות היום ולילה מול המסך, משחקים וצריכת תוכן כמו נטפליקס ואף צפייה בפורנו הפכו להיות צינור תקשורת, כמעט היחידי, לעתים קרובות חד-סיטרי, עבור אותם ילדים ובני-נוער. על חלק מהם זה "התיישב" על קשיים קודמים. באופן כללי תקופת הקורונה היוותה שבר שדרכו צפו ועלו הרבה מאד קשיים גם אצל אלה שלכאורה הצליחו לשמור על תפקוד נורמאלי עד המשבר.
אז על מי זה "התיישב" טוב? אלה שסבלו גם לפני הקורונה מביישנות חריגה, בדידות, התפרצויות זעם ואימפולסיביות, אלה שסבלו עוד לפני הקורונה מקשיים חברתיים, ליקוי במיומנויות חברתיות, אלה אשר נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, סובלים מקשיים רגשיים קודמים ואלה שאינטראקציה חברתית מורכבת עבורם ומצריכה מהם הרבה מאד מאמצים.
לפני הקורונה, הם היו חייבים להתמודד חרף הקשיים, כי המציאות חייבה אותם. ואז, הגיעה הקורונה אשר "טרפה את הקלפים" ואפשרה להם לסגת לאזור הבטוח של הימנעות מתקשורת ישירה.
אנחנו מקבלים המון פניות מהורים ששמים לב שבשבועות האחרונות ילדיהם לא הצליחו לחזור לשגרה מתפקדת וחברתית. לימודים בזום, עבור חלק מהילדים ובני נוער, היו פונקציונאליים, קלים יותר, ממוקדים ובטוחים בקצב שלהם. זה לא הצריך התמודדות עם חרדה חברתית, תקשורת עם חברים, השוואה חברתית, פחד קהל לדבר מול כיתה. למעשה, הקורונה העניקה להם אווירה של מוגנות ללא תחרות. אותם ילדים ובני-נוער לא צריכים להתמודד עם דימוי גוף, השוואת ביצועים לימודיים ומורכבות ביחסים עם חברים. אפילו למשל שיעורי ספורט היו בתוך החדר בזום עם דיווח עצמי של ההישגים.
ישנם בני נוער וילדים שבמשך השנה האחרונה לא ניהלו ולו שיחה אחת פנים מול פנים עם קבוצת השווים שלהם. והרי ידוע ממקורות רבים כבר שנים רבות כי תקשורת עם קבוצת השווים בגיל ההתבגרות בעלת משמעות וחשיבות עצומה בגילאים הללו, וכי תקשורת מתווכת מסך לא יכולה להוות לה תחליף. לכן לא מפליא שישנם ילדים ובני-נוער, שמתקשים לחזור לשגרה (בשלב זה, הסטטיסטיקה לא ידועה למרות התופעה הנראית לעין).
איך מזהים את אלה שבעקבות השנה הפכו מצרכנים למכורים של ממש?
כמובן, זמן מסך הוא הגורם המרכזי שמעיד על התמכרות – זה תנאי הכרחי, אך הוא לא היחיד. זמן בילוי ליד המחשב הוא אספקט מסוים של בעיה רחבה ועמוקה הרבה יותר.
שימוש מוגזם במסכים זה שם רחב לתופעה שכולנו איפשהו "על התפר" – לפעמים מגזימים, לפעמים משתמשים לרעה ולפעמים מווסתים את עצמנו דרך המסך (משתמשים במסך כדי להרגיע או לווסת תחושות ורגשות לא רצויים" הפגת שעמום, שיפור מצב רוח , הרגעת עצבים ועוד).
עם זאת, התמכרות למשחקי מחשב / משחקי וידיאו הוגדרה כהפרעה נפשית ונכנסה גם לתחום הטיפול הנפשי והפסיכיאטרי. אנו יודעים כיום, כי בעיה של התמכרות למסכים תמיד "יושבת" על מצוקה נפשית קודמת (יש סיבות מגוונות שצוינו בספרות המקצועית: חרדה, דכאון, הפרעות קשב, לקויות למידה, אימפולסיביות, חרדה חברתית, תחושת הבדידות והעדר כלים לתקשורת חברתית ועוד רבים). התמכרות זהו מצב של אובדן שליטה – בו הכלי של התמודדות וויסות רגשי דרך מסכים ו/או משחקים, הופך להיות החיים עצמם.
חשוב לזכור, התמכרות זו מחלה של תגמול במוח. ככל שנקדים לזהות ולתת מענים, כך העבודה הטיפולית תהיה יעילה יותר והמצוקה והניכור מהעולם (רגשית, חברתית ומשפחתית) לא יגדלו. ״