חייבים ללמוד

השבוע אני בוחרת לשתף אתכם בחלק הראשון של מכתב שקבלתי. קראתי אותו בדמעות עד סופו וחשבתי שיהיה נכון לפרסמו בטור שלי, כדי שמשפחות יבינו שהן לא לבד בהתמודדות עם הקושי.

"כשהתחתנו, לא חייבו אותנו לקחת קורס הורות ולא לימדו אותנו להיות הורים. כשנולד הבן שלנו אורי, קבלנו את כל העצות של האחיות בטיפת חלב וכמובן פעלנו בהתאם. גייסנו את האינטואיציה והנסיון האישי וחשבנו שאנחנו הורים טובים. אורי היה ילד שובב, פיקח, לא כל כך ממושמע, חסר שקט אבל ידענו להכיל אותו ולתמוך בו. כשהגיע לגן, התחילו בעיות. הגננות התלוננו שההתנהגות שלו שונה ביחס לילדים האחרים בגן והתלוננו על האימפולסיביות שלו. התחילו טענות והערות מהצוות בגן ומהורי הילדים.

מצאנו את עצמנו חסרי אונים, ידענו שהילד רגיש וחכם, ידענו שהוא שונה וידענו שהוא צריך יחס מיוחד שיחזק אותו ויכיל אותו. צוות הגננות אולי רצה לעזור אבל הן היו רחוקות מלהבין, הן לא הכילו אותו ולא ידעו לאתגר אותו. התחילו בעיות תקשורת עם הילדים האחרים, היה לו קושי במוטוריקה עדינה והוא נמנע מלעשות עבודות. הגננת הכריחה אותו לעשות יצירות בעודו בוכה מתסכול. לא עזרו ההסברים שלנו. היא היתה חייבת לעשות V. הילד צבר תיסכולים ובבית היה חסר מנוחה ועצוב. הוא הפך לכבשה השחורה של הגן. הוא תמיד היה אשם. היו לו התפרצויות, הוא הציק לילדים ועשה בלאגן (למשל רץ בצעקות בגן, לא ישב למפגש, לא ביצע עבודות). נקראנו הרבה לגן. יש לאורי רגישות לריחות ובעיקר לריח של ביצה קשה. בליל הסדר בגן ביקש שלא יתנו לו ביצה קשה. אבל הצוות לא ויתר כי לכולם צריך להיות. כתוצאה מהתסכול הוא העיף את הביצה ופגע בילדה שישבה לידו. כמובן שהגננת הענישה אותו בחומרה על אלימות (אבל מי היה באמת אלים?)

הוא הושעה מהגן לעיתים קרובות. אנחנו ההורים היינו חסרי אונים מול הגננת שלא הצליחה להכיל ולא היתה מעוניינת לערב אנשי מקצוע ויועצים כמו הפסיכולוגית של הגן. רק לאחר לחץ מצידנו עירבה את המפקחת, לקראת סוף השנה, שאיימה עלינו שעלינו לעבור ועדת השמה לחינוך המיוחד.

במקביל לקחנו את אורי למטפלים שונים ולאבחון פסיכו-דידקטי והוא נמצא בעל אינטליגנציה גבוהה ופער בין יכולת הביטוי השפתית והמוטורית לבין האינטיליגנציה – מה שהסביר את רמת התסכול הגבוהה שלו. הגננת ידעה מכל זה, אך כאמור לא הצליחה להכיל ולבוא לקראתו.

לנו כהורים, לקח זמן להבין איך להתמודד עם המצב. כל מומחה נתן הנחיה אחרת. להיות קשוחים ולא לוותר – להיות רכים – להכיל תסכולים – לא להעמיס – לגונן – לתרגל – לשים גבולות – לוותר.. ואיך עושים את כל זה בזמן אמת?! לקח לנו גם זמן למצוא את אנשי המקצוע המתאימים, שהתחברו לאורי ואלינו.
לא הבנו איך המערכת עובדת. מה זאת ועדת השמה, מה ההשלכות שלה. כל מי שדיברנו איתו הוסיף פיסת מידע. לא ידענו איך לפנות למערכת לבקשת עזרה מבלי לתייג את אורי כילד בעייתי וחסר סיכוי. לא ידענו מה כדאי לספר ומה ישמש כנגדנו.

לאור זאת, היינו כולנו מתוחים מהמעבר לכתה א'. אורי שובץ בכתה עם ילדים רבים מהגן. ההורים זכרו אותו כבעייתי והפעילו לחץ על המנהלת והמורה "לטפל בו". מההתחלה חיפשו אותו. אם הוא דגדג ילדה בהפסקה והיא נפלה, המורה התקשרה ואמרה שהוא לא מבין קודים חברתיים. אם הוא כתב ולא יצא לו והוא קרע את הדף המורה נלחצה מהמעשה "האלים".

המצב הדרדר ואורי היה מתוח מאד, היו לו התפרצויות. פעם השתולל בכתה והפיל את כל השולחנות והכסאות. המנהלת התקשרה וסוף סוף נקראנו לשיחה. בשיחה היה כל הצוות החינוכי והמטפל של ביה"ס, אנחנו והפסיכולוגית של אורי. הם אמרו שההתנהגות של אורי אינה נורמטיבית ויש לתת לו תרופות ולהעבירו למסגרת של חינוך מיוחד. ניסינו לגייס אותם לטובת אורי ולהסביר את מצבו, ביקשנו שיקצו לו שעות מתי"א לתגבור, אבל נפלנו על אזניים אטומות. המנהלת התנגדה כי אורי לא עבר ועדת שילוב. סיכום השיחה היה שהצוות המטפל ישוחח עם אורי ויעזור לו להתמודד בהמשך בביה"ס. עברו שבועיים ושוב נקראנו לביה"ס. התבר שכמעט בכל יום, אורי היה נשלח לשבת ליד חדר המנהלת לבירור "מעשיו". כשהגענו ראינו אותו יושב מכווץ ליד חדר המנהלת, במסדרון הקר והפרוץ לרוח (היה שבוע חורפי), מחכה שנבוא. היה גם מקרה שלאחריו המנהלת התקשרה ואיימה שתקח את אורי למיון פסיכיאטרי, בהתפרצות הבאה. גם פנייתנו למפקחת של משרד החינוך, עם תיעוד מפורט של כל מה שקרה בבית הספר, לא הוביל לשינוי.

בשלב מסוים, אורי הושעה כי בעט לילדה בפנים. האבא של הילדה התקשר אלינו וסיפר שאחת המורות תפסה את אורי בכח באויר ובעודו מתפתל כדי להשתחרר הוא בעט בטעות בבת שלו. מאותו יום החלטנו לא לשלוח יותר את אורי לעינוי היום יומי הזה. הודענו למפקחת כי עד שימצא פיתרון מתאים לילד שלנו, הוא לא ילך לבית ספר.
בימים שאורי ישב בבית, הוא ישב ולמד. היתה לו מוטיבציה מאוד גבוהה, הוא למד את כל החומר של הכתה ומילא את כל חוברות העבודה בעצמו. לאחר כשבוע הוזמנו לועדה בהשתתפות המפקחות ממשרד החינוך והרשות המקומית שהודיעו לנו שבנינו יעבור בית ספר."

היום יש מודעות רבה יותר לנושא הפרעת הקשב, אבל כשילד מראה סימני מצוקה, אנחנו אבודים. אנחנו לא יודעים למי לפנות ומה לעשות קודם. אנחנו מוצפים במידע דיגיטלי, ביועצים, במטפלים, במאמנים ובמכונים – ואין מי שינחה וילווה אותנו בדרך.

אתר האינטרנט של עמותת "קווים ומחשבות" בנוי כך שניתן להגיע דרכו אל מידע מקצועי ואמין, שנכתב ע"י אנשי מקצוע וכשיש שאלות – אפשר לפנות אלינו בשאלות אישיות דרך האתר ודרך דף הפייסבוק שלנו.
המידע באתר מלווה אותנו מזיהוי הקושי, אבחון, טיפול וההתמודדות עם היומיום.