יום השואה שלי

הבית שלנו לא דיבר שואה ולא התנהג שואה. אבל תמיד ידעתי שיש איזשהו סיפור מאחורי השקט של אבא.
אבא שלי מעולם לא סיפר. לא דיבר על המשפחה שלו שנספתה. לא רצה קשר עם הניצולים מהקהילה. מעולם לא סיפק לנו מידע. כשהתעקשתי לדעת קצת יותר, הסכים לספר שהיו לו עוד 2 אחיות ואח והוא לא יודע להגיד מה קרה להם.
יום השואה היה תמיד יום מיוחד עבורי, כי ידעתי שהמשפחה שלי קשורה לזה בדרך כלשהי. הרגשתי קשר אישי. אני זוכרת את עצמי כבר כילדה מנסה למצוא את שמות בני המשפחה שלי, בכרזות, בסיפורים. אולי בדרך זו להגיע לאינפורמציה (אל תשכחו שלא היה אז גוגל).
כשפרצה המלחמה, אבא שלי היה בן 14. הוא ניצל כי הוא לא היה בבית באותה תקופה. הוא יצא למחנה קיץ (כמו קייטנה), ברוסיה ולא חזר משם. למעשה כך הוא ניצל.
בכל פעם שניסיתי לפתוח את הנושא עם אבא שלי, הרגשתי שזה כואב לו, כואב מדי, ולכן עזבתי את זה. אבל כל הזמן ידעתי שאני שייכת למשפחה הזו – דור שני לשואה.
כשלמדתי היסטוריה במכללה, בחרתי ללמוד קורס בנושא השואה. הגורל זימן אותי לספר שבו הוזכר השם של סבא שלי. לא אשכח את הרגע הזה, שבו האותיות התחברו למילים ונוצרו שמות – שם פרטי ושם משפחה של הניספים. אני זוכרת את השיחה עם אבא. כשהבאתי לו את הספר, הראיתי לו את השמות ובקשתי להבין אם אלו באמת בני משפחתנו, האם אלו שורשיי. אבי פרץ בבכי לראשונה בחיי ואמר לי "כן, זוהי משפחתנו".
במסגרת העבודה בקורס השואה, בחרתי לחקור ולהתחקות אחר ספור המשפחה שלי. הגעתי לבית הקהילה בתל אביב, שבה הכירו היטב את בני משפחתי שנספו, ושם ספרו לי את כל הספור.
נתנו לי לקרא את ספר הקהילה ובו מגולל גם קורות משפחת אבא שלי. התקשיתי לקרא בו כי לצערי הוא היה באידיש.
החלטתי לבקש את עזרתו של אבא בתרגום לעברית. כשפניתי אליו בבקשה, הוא הסכים.
התחלנו לתרגם. פעם בשבוע היינו נפגשים לכוס תה ולעבודת התרגום. תוך כדי כך למדתי להכיר את בני משפחתי, את הקהילה בה גדל אבא, העיירה, והרגשתי שהם חלק ממני. שהם באמת בני משפחתי כי אני יודעת מי הם היו וכמה קשה היה להם ואני יודעת איזה אמיצים הם היו.
הסתבר לי כמה קשה היה הסוף שלהם. בתחילה הם הועברו לגטו וחיו שם תקופה מסוימת. בסופו של דבר, הגרמנים שרפו את הגטו וכל האנשים בו נשרפו בו חיים.
לא משנה באיזה גיל אנחנו, אנחנו מתמודדים עם יום השואה במימדים השונים, כל אחד עם הרקע המשפחתי שלו, הזיכרונות, ההתנסויות והסיפורים ששמע. גם אם לא נדבר, הילדים שלנו ייחשפו לאווירה, למוסיקה, לסיפורים בטלוויזיה, לטכסים, לצפירה וכמובן לשעורים במסגרות החינוכיות.
לנו ההורים, אסור להתעלם מהיום הזה. חשוב שנשב עם הילדים ונהיה איתם כשהם שומעים וחווים את האווירה, המוסיקה, הסיפורים. חשוב שנהיה שם כדי להעביר את חשיבות היום הזה וכדי לתת לילדים תשובות לשאלות ומענה לתחושות שיצופו.
את עבודת התרגום עם אבא לא סיימנו, הוא נפטר תוך כדי העבודה. ולצערי הספר לא יצא לאור.
מה שנשאר לי זה להעביר לילדיי את המורשת. אני מקפידה לשזור אותה בשיחות המשפחתיות, באירועים משפחתיים והם חלק מחיינו. ואני עדיין מקווה שיום אחד עבודת התרגום תסתיים וגם בני הדור השלישי ייחשפו לסיפור המלא.