הדימוי העצמי
הדימוי העצמי
הורים מפחדים שהילד שלהם יתייג את עצמו כטיפש, כלא מוצלח, בגלל הפרעת הקשב ופעלתנות יתר (ADHD) .
להיות הורה, מתוקף ההגדרה, פירושו להיות חרד, חושש, מפחד – הילדים שלנו הם שלוחה שלנו ולכן, פעמים רבות אנחנו מתייחסים אל הרגשות שלהם וההתנהלות שלהם כאילו הן שלנו. כל פגיעה בהם, היא פגיעה בנו:
כשילד נופל ונחבל לאמא ואבא כואבת הרגל, כשהילד אוכל – אימא ואבא פותחים את הפה יחד איתו וכשילד מתקשה בלימודים או בחברה – ההורים מתקשים יחד אתו.
כאן המקום להסביר מעט – כן, ממש ממש טיפה ומבטיחה שבפשטות ובקצרה, את ההבדל בין אמפטיה והזדהות.
הזדהות פירושה לחוש את השני, ממש כמו שהורים חשים את הילד. להיות אתו בתחושה, בדיוק באותו מקום ונקודה.
אמפטיה פירושה לחוש את השני, אבל ממקום אחר, מעט שונה, מקום אשר מאפשר פרספקטיבה והסתכלות אחרת, שפעמים רבות יכולה לסייע ומאפשרת מתן עזרה.
במילים אחרות, כשנמצאים עם מישהו באותה סירה או טובעים באותה הביצה, קשה מאוד לעזור ולתמוך. הזדהות, במיוחד אם היא יתרה, יכולה לשתק ולהגביל את יכולת ההורה להיות שם בשביל הילד. אמפטיה, תאפשר לחוש את אותן התחושות, אך עם יכולת קבלת החלטות ותגובה פרקטית.
כל הורה בשלב ראשון מזדהה. הורים נבדלים זה מזה ביכולת לעבור לרמה הבאה, הרמה האמפטית, הרמה אשר מאפשרת "ללכת קדימה".
בעניין הדימוי העצמי – דימוי עצמי הוא מושג כללי, אמורפי וחמקמק מחד, אך מורכב מרבדים ותחומים שונים מאידך.
כאשר ילד מתקשה, ברור מאליו כי יחווה מצוקה והדימוי העצמי ייפגע. חשוב להבין כי הפגיעה היא בשלב הראשון נקודתית, היא פוגעת בשלב הראשון רק באחד מהרבדים הרבים, המרכיבים את הדימוי העצמי של הילד. לימודים, מבחנים או אפילו אינטראקציה חברתית, הם חלק מהסיטואציות והרבדים המרכיבים חייו של ילד.
על מנת שפגיעה בדימוי עצמי תישאר ברמה "הנקודתית", מומלץ מצד אחד לעזור לילד להתמודד ולבחון את הקושי, אך מאידך להעצים ולחזק תחומים אחרים בחייו, אותם תחומים בהם חווה הילד חוויות חיוביות. אותן חוויות חיוביות יעזרו לביסוס הדימוי העצמי החיובי שלו וליצירת תמונה חיובית. לכן חשוב מאוד שהורים יוכלו לקבל את הפרספקטיבה ולזמן לילדים חוויות מגוונות, בתקווה שרובן תהנה חיוביות, ויאפשרו יצירת דימוי עצמי חיובי.
הזדהות יתר עם הילד אינה מאפשרת זאת. היא מעצימה את חווית הקושי ותחושת חוסר האונים.
כאשר ילד צעיר למשל, מתקשה "ללכת לחבר" או "מתבייש" לגשת אל השכנים, מצב של הזדהות יגרום להורה להמשיך לשבת אתו בבית "ולבכות על מר גורלו". מצב אמפטי יכבד את הקושי אך גם יציע פתרון: ללוות את הילד לחבר, לעמוד לצדו כאשר הוא נוקש בדלת השכנים וכדומה – יצירת חוויה חיובית והעצמה.
גם סביב תחושות "עוצמתיות" ו-"טוטאליות", ההתנהלות דומה- ילדים ומבוגרים כאחד, עם/ללא הפרעת קשב, מרגישים טיפשים לפעמים, לא שייכים, לא מוצלחים. הם נבדלים זה מזה ברמת ההשפעה של רגשות אלה על הדימוי העצמי, כשיקוף של החוויות החיוביות שיש להם כנגד. ממש מידה כנגד מידה. הם נבדלים ביכולת להבין וליחס את הרגשות למצב ספציפי, סיטואציה מסוימת ולא למצב הכללי.
האינסטינקט הראשוני של הורים, הוא לשמור על הילד "בצמר גפן", להגן עליו מכל רע ולשמור אותו הכי קרוב שאפשר. אבל המציאות היא אחרת – ילדים נופלים, נחבלים ותוך כדי כך גם צומחים. הם צומחים אם מסייעים להם, אם משדרים להם שמכל דבר באמת אפשר לצמוח וכל דבר שמתרחש הוא רק נקודה אחת בזמן.
המטרה היא לאסוף כמה שיותר נקודות טובות, משמחות, בהן אפשר להיזכר ועליהן להתרפק גם ברגעים קשים. אם בכל זאת מרגישים שלא מצליחים לאסוף מספיק נקודות "טובות" והחוויות השליליות כמעט מנצחות, חשוב לפנות לקבלת עזרה מאיש מקצוע, שלו נקודת מבט חיצונית, אובייקטיבית, אחרת, אשר יוכל לעזור להורה לעזור לילד בהמשך מסע הגדילה והצמיחה הזה.