לא זוכרת; לא מבינה; לא יודעת

" לא מזמן נישאתי בחתונה מצומצמת מבלי להזמין את כל בני המשפחה הרחבה שלי אני באה מחמולה מאוד גדולה, שכל אירוע אצלנו הוא הפקה עם המון אנשים. אני זוכרת שבכל אירוע הרגשתי תמיד את הלחץ הזה, שאני לא זוכרת מי שייך למי, איך קוראים לו ובמה הם עוסקים.

חודש אחריי נישאה גם בת דודתי, החתונה שלה היתה הפקה המונית, עם כל החמולה שלנו וכל החמולה של הצד השני. חששתי מהרגע שאפגש עם כולם וארצה להציג להם את ה"רכש" החדש.

התחושה האיומה הזו שאני עומדת מול בן משפחה קרוב שגדלנו יחד, הוא מחייך אליי ואני כמובן מחייכת בחזרה ולא ז ו כ ר ת את שמו, מקפיאה אותי. אני יודעת שאני מכירה אותו אבל איך קוראים לו ??  לכן שמחתי כשראיתי מרחוק את הבן דוד שלי, שאת שמו דוקא אני זוכרת, נגשנו אליו ואמרתי בשמחה לבעלי הנה תכיר את יורם ו… לא הצלחתי לשלוף את השם של אשתו אז חייכתי אליה וזהו. זכרתי שיש לה שם של ילדה, וקפץ לי רק השם של הבת שלהם דור. אז חייכתי והצגתי לבעלי רק את בן דודי ולא הצגתי את אשתו. ראיתי שהיא מופתעת וקיויתי שלא נעלבה, אבל ממש לא הצלחתי לשלוף את שמה. רק באוטו בדרך הביתה נזכרתי.. קוראים לה דנה.

באותו אירוע ישבנו חברים קרובים והיתה שיחה מעניינת בענין שאני מאוד אוהבת – חינוך. מאוד רציתי גם להגיד דברים, התחלתי לתכנן לעצמי בראש את מה שאומר, כדי לוודא שיש לי את כל העובדות לפני שאני פותחת את הפה ומושכת את תשומת הלב של כולם. כבר למדתי לבדוק את עצמי לפני שאני מדברת. ברגע המתאים אמרתי את מה שחשבתי ואז הגיעה השאלה "המייבשת"- יש לך מושג מתי זה התחיל ? אה, נפלתי לבור, תאריכים אני לא זוכרת –  חפרתי בזיכרון, ממש לא הצלחתי לזכור. עובדה אחת שהיתה חסרה לי, השאירה אותי נבוכה ומלאת כעס עצמי על שהעזתי לפתוח את הפה לפני כולם, ועכשיו מה יחשבו עליי ?

כשרקדנו, ניגשו אליי שלוש בנות נחמדות ובחיוך גדול שאלו אותי "את זוכרת אותנו", היינו חניכות שלך לפני חמש-עשרה שנה. שוב עמדתי מולן עם חיוך נבוך, אין לי שמץ של מושג מי הן ומתי חינכתי אותן. שוב צפה לה תחושת התסכול – אני שוב לא זוכרת, הן בטח ייעלבו ממני עכשיו."

כך זה קורה שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים אני נתקלת באנשים שמספרים לי על התחושות הקשות, הדימוי העצמי הנמוך, שמגיעים מאוסף אירועים קטנים, חסרי חשיבות, שכל אחד מהם מאיר נקודת חולשה של קושי בשליפת מידע מהזיכרון. הרבה מאוד אנשים מעדיפים להסתגר ולא לצאת למפגשים חברתיים, רק כדי לא להתמודד עם התחושות הקשות האלה, שמשאירות אותם בתחושה שהם טיפשים, מטומטמים, חסרי רגישות ופוגעים אחרים.

1. כשנמצאים בסיטואציה שלא זוכרים, עדיף להגיד שקשה לי לזכור כי אני לא טובה ב… תמיד אני מתבלבלת אז תעזרו לי…
2. לפני מפגש משפחתי לעבור על תמונות ולבקש מהבן זוג שלי שישתתף בחזרה וביחד נזכור כמה שיותר.
3. אשתדל להיות עם קרובת משפחה שתוכל לעזור לי ולעשות את התיווך בנושא השמות ואירועים.
4. לא חייבים באמת לזכור את כולם – אנחנו לא חייבים להעמיס את הזיכרון שלנו בפרטים שהם לא ביומיום שלנו.
5. הלחץ גורם לנו להיכנס עוד יותר למצב שבו אנחנו לא מצליחים לשלוף מידע מהזיכרון.
6. תזכרו תמיד את הדברים שאתם טובים בהם וכשאתם נתקעים – תזכירו לעצמכם את החוזקות האלו.

כשאנחנו מניחים את הקושי על השולחן, ומאמתים אנשים אתו, הם לא ייפגעו, להיפך – הם ירגישו מגויסים לטובתנו וישמחו לעזור לנו.