ל"ג בעומר של אבא

"הוא כל כך מעצבן האבא הזה. הוא חושב שהוא בן 13. כבר מפסח הוא משגע אותי לגבי עצים למדורה. כל שנה אנחנו מתארגנים עם החברים לכתה ואוספים קרשים למדורה. תמיד יש לנו בעיה איפה לשמור את העצים עד לערב ל"ג בעומר אבל תמיד בסוף אנחנו מסתדרים. השנה, בגלל שאבא שלי הרחיב את המפעל שלו, הוא כבר הודיע לי בסוכות, שיהיה לנו מקום בטוח לשמור אצלו את העצים בל"ג בעומר והוא גם יביא את הטנדר הגדול שלו שנוכל להעמיס עליו את כל העצים." כך התחילה השיחה השבוע עם נועם שלומד בכתה ח' והתלונן על הקושי עם המוטיבציה המוגזמת של אבא שלו לקראת המדורה בל"ג בעומר. הוא המשיך וסיפר לי "עוד לא נגמר פסח וכל פעם שחברים באו אליי, אבא שלי היה חייב להגיד משהו על האחסון של העצים לל"ג בעומר. הוא נכנס אליי לחדר כשאני עם החברים ומתערב בשיחה שלנו, רק כדי להגיד שיש לו מקום לשמור לנו את הקרשים ושחשוב שכבר נתחיל לחפש כי ככל שנחכה יהיה לנו יותר קשה למצוא עצים גדולים וטובים ובסוף תהיה לנו מדורה קטנה ומסכנה".
הרגשתי שמאוד קשה לנועם עם אבא שלו – הוא מתערב לו ביחסים עם החברים שלו ויוצר אצל החברים שלו תחושה שהוא מעליהם, מתנשא, משויץ. "אני בכלל שונא את המדורות האלה, הסירחון, הלכלוך, הבלגן, הרעש, השטויות שעושים ובכלל הייתי מוותר על כל זה ונשאר בבית עם כמה חברים. אבל אבא שלי, החליט שאם יש לו מקום במפעל שלו אז חשוב שתהיה לנו המדורה הכי גדולה ומפוארת בשכונה.. והוא בכלל לא שאל מה דעתי או מה אני רוצה".
אנחנו רוצים לעשות עבור הילדים שלנו מעל ומעבר ולפעמים אנחנו "מאבדים את הדרך" –
לא שואלים אותם מה נכון עבורם ומה הם באמת רוצים, לא מתאימים את עצמנו לקצב שלהם, לא מתאימים את עצמנו לרצונות שלהם, אלא עושים את הדברים מהמקום של מה אני חושב שהכי טוב בשבילם. אנחנו מתנדבים לעזור במדורה, להיות בועד ההורים או ללוות בטיול לפני שאנחנו בודקים אם זה מתאים לילד והאם זה טוב לו.