נוכחים אבל לא נמצאים

אתחיל עם דוגמא לתסכוליו של ילד שביקר אצלי: "זה מבלבל. ההורים נמצאים אבל בעצם כל הזמן עסוקים. הם כאילו שם, כאילו שניתן לפנות אליהם, כאילו שניתן להתייעץ איתם, אבל בעצם הם לא שם באמת. כשהם מתפנים לענות לי לשתי דקות, הם חסרי סבלנות והם לא ברורים לא לי ולא לעצמם, מתבלבלים בין מה שהבטיחו לבין מה שהם מוכנים עכשיו לקיים. בקיצור, בלגן".
זה קורה בהרבה מאוד בתים. כשאני שואלת הורים אם הם יושבים עם הילדים לאכול ארוחת ערב, האם הם נמצאים עם הילדים בשעות אחר הצהריים, האם הם מבלים זמן עם הילדים – התשובה שאני מקבלת היא "בוודאי, אני אפילו מקדים לחזור מהעבודה" או "אפילו לא לוקח איתי עבודה הביתה".
ובכל זאת, כשאני מדברת עם הילדים, התשובה פעמים רבות היא, שהם לא ממש נוכחים. אותו ילד סיפר לי איך הוא עבד על הוריו השבוע: הוא הזמין פיצה מבלי שהם אישרו לו, ואחר כך כשהם לא הבינו מנין הגיעה הפיצה, הוא אמר להם: "אבל אתם אמרתם שאתם מרשים", וההורים האמינו לו כי הם לא זכרו, לא היו קשובים, לא היו פנויים.
לא מזמן ישבתי בסוף היום בחוף הים. הגיעו אבא ושלושה ילדים קטנים, חמודים ושמחים, חשבתי לעצמי – איזה אבא נפלא ומשקיע, עוזב הכל ולוקח את ילדיו לים. הם התיישבו סביב שולחן באחת מהמסעדות בחוף. הילדים הורידו חולצות, הוציאו את כלי המשחק מהשקיות והתחילו לשחק בשמחה בחול.
והאבא? בדיוק בזמן ההתארגנות צלצל הנייד שלו. הוא ענה ומאותו הרגע היה שקוע בשיחה ארוכה ומעצבנת, הלך הלוך ושוב על החול, דיבר ודיבר ודיבר.
והילדים? משכו במכנסיו, הפכו את הכסאות, רבו, התלכלכו ובכו.
והאבא? צועק: "עכשיו אני בטלפון!". גם המלצר שבא לקבל הזמנה, קיבל אותה כלאחר יד, כשהאבא מחזיק ביד אחת את הטלפון וביד השנייה מביט בתפריט, הזמין משהו וחזר לשיחתו.
הילדים התיאשו מלנסות לקבל תשומת לב מהאבא. כשראו שאין ברירה הם חזרו לחול ושיחקו, ומדי פעם ניסו לפנות לאבא, לתפוס ברגלו, לשפוך מים על רגליו ולמשוך בשערותיו. רק כאשר הגיעו השניצלונים והצ'יפס, לאבא לא הייתה ברירה, הילדים התיישבו סביב השולחן מלאים בחול, ובאותו רגע הוא סיים את השיחה והחל לצרוח על הילדים: "למה אתם מפריעים לי לדבר. זו הייתה שיחה מאוד חשובה" ושלח אותם לרחוץ את עצמם לפני שיישבו לאכול. כשהם חזרו, האוכל כבר היה קר והם התעצבנו והחלו להתלונן. ברור שמכאן והלאה, אחר הצהריים, שהיה אמור להיות בילוי כיפי משותף עם אבא, הפך לסיוט משותף.
הורים, הנוכחות שלנו לא מספיקה. הילדים זקוקים לתשומת הלב שלנו. אל תתנו לטלפון ולסביבה לגזול מהילדים את מה שמגיע להם.
שלכם איריס שני המנכ"לית העמותה