על הבנה ורגישות

"יותר אני לא הולכת איתו למוזיאון! עזבי מוזיאון, יותר אני לא יוצאת איתו מהבית. אני לא מסוגלת כל פעם לעמוד במבוכה הזו, כשהוא מסרב לציית להוראות ולכללים. אתמול זה כל כך בלט, כשהוא סירב לענוד את הצמיד מנייר בכניסה למוזיאון. כל כך חיכינו לתערוכה הזו, הזמנו כרטיסים, לקחנו חופשה במיוחד כך שנהיה כולנו ביחד, תכננו יום כיף כדי שהוא ייהנה.

בתערוכה היה דוחק. היה צפוף בתור לקבלת הכרטיסים. היה רעש. זה היה אולם סגור ורועש וכבר הרגשתי איך הוא מתחיל להתעצבן, לזוז ולגעת בדברים.

חשבתי לעצמי – הלוואי שמישהו יבוא וישלוף אותנו מפה, אבל זה לא קרה. שילמנו הרבה מאוד כסף ולא רצינו לאבד את החוויה. אז נשארנו בתור, תוך שאני מנסה לעניין אותו בדברים אחרים, לספר סיפורים ולשחק משחקים עד שהגיע תורנו. עם הכרטיסים קיבלנו את הצמיד. 'הצמיד המעצבן', כמו שהבן שלי אמר. הוא לא מסוגל לענוד אותו אפילו דקה אחת!! זה מציק לו, זה לוחץ לו, זה דוקר אותו, זה מ ע צ ב ן אותו. אבל אין ברירה, חייבים את הצמיד. מצאנו את עצמנו מחוץ לתערוכה מחפשים פתרונות לצמיד. המאבטחים סירבו להכניס אותנו ללא הצמיד על היד, אלו ההוראות. והילד מסרב!

באותו רגע הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה זה לקום וללכת משם. למה אני צריכה את המלחמות האלה? נחזור הביתה. בלי צמידים ובלי דחיפות ובלי הרעש ובלי העימותים. אבל אנחנו כאן ואנחנו צריכים להיכנס עם הצמיד.
ניגשתי למאבטחים, מצאתי את עצמי שוב מתחננת שיבינו, לילד שלי קשה עם דברים על הגוף שלו. לפני שהמאבטחים הסכימו, קבלתי מהם כמובן נזיפה על החינוך שלי, והילד המפונק. הם הסכימו שניכנס כשהצמיד אצלי בתיק, אבל הודיעו לי שהילד שלנו לא יקבל את הפריבילגיה לצאת ולהיכנס למוזיאון כמו כל הילדים האחרים.

התערוכה הייתה מקסימה, למרות שגם במהלך הסיור היו רגעים שבהם היה לו קשה, כשהיה צפוף ונגעו בו, כשהיה רועש ומחניק, ובכל זאת היתה לנו חוויה נהדרת."

קושי בוויסות חושי קיים אצל הרבה ילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
זה קושי שבא לידי ביטוי ברגישות גדולה למגע של חומרים עם הגוף, כמו בגדים, תפרים בבגד, חגורה, בד דוקר, תווית על הבגד, רצועה על היד ועוד מאפיינים רבים.

בחיי היום יום כדאי להיות מודעים לקושי, ללמוד לחיות איתו, למצוא פתרונות עוקפים ולא להילחם בו. אם הקושי גובר ומפריע מאוד לחיי היום יום ניתן לפנות לטיפול בריפוי בעיסוק.