רק לי מותר לצעוק!!

במסע האחרון שלי בסופר רחב ידיים, נשמעו לפתע צרחות אימה.
אנשים סביבי החלו לרוץ לכיוון הצרחות. הייתי בטוחה שקרה משהו נורא.

למרות שאני לא מהמתקהלים בדרך כלל, הרגשתי צורך פנימי לגשת לעזור.

הלכתי לכיוון הצרחות וההתקהלות שהלכה והתרחבה. ראיתי אמא, עגלת סופר ובתוכה שני פעוטות, ולצד העגלה ילד כבן 5 יושב בתוך ערימה של שקיות חטיפים על הרצפה.

האמא שמנסה להחזיר את השקיות למדף ממנו הועפו, והילד צורח עליה שלא תיקח את השקיות כי הוא רוצה אותן. וכל שקית שהאמא מחזירה למדף, הילד מעיף שוב לרצפה..

והילד צורח צורח ובוכה וצורח והאמא שעשתה כל מאמץ לשמור על קול מתון ושקט החלה להרים קולה כדי שהילד יקשיב לה תוך כדי שהיא צועקת לו – "תפסיק לצעוק! " וכך נוצר דיאלוג של צרחות שבסופו האמא צרחה "רק לי מותר לצעוק!"

הרבה מאוד פעמים אנחנו נכנסים למצבים שמראש לא היינו צריכים להיכנס אליהם. מצבים אלו מביאים אותנו ההורים, למצב שבו אנחנו מאבדים שליטה ולא נוהגים על פי העקרונות ושיטות החינוך הקבועות שלנו.

כשאנחנו במקום ציבורי לעיני כל או כשיש לנו אורחים בבית, והילד שלנו לא מתנהג על-פי הכללים המקובלים, אנחנו מתביישים ומרגישים שאנחנו הורים לא טובים, לא יודעים לחנך, חושבים מה יגידו עלינו.

מצב זה מביא אותנו להגיב אחרת ממה שהילד שלנו רגיל, לעשות כל מאמץ כדי להשתיק ולעצור את הילד, אנחנו פועלים מתוך לחץ ורצון לרצות את הסביבה כדי שיגידו שאנחנו הורים טובים ושאנחנו יודעים לחנך. כשאנחנו מגיבים בצורה זו, אנחנו לרוב לא משיגים דבר.

הדרך היחידה להחזיר את השליטה לידינו, היא לא לתת ללחץ הסביבתי להשפיע עלינו.
ברור שקל לדבר וקשה ליישם.

אם נחזור לאותה אמא בסופרמרקט, שהגיבה באובדן שליטה והגיעה בעצמה עד כדי בכי.

ניגשתי אליה, אמרתי לה – תתפני אליו, אני אעזור לך. השגחתי על הילדים שהיו בעגלה ובכך האמא התפנתה להתייחס לילד. היא חיבקה אותו והסבירה לו בצורה עניינית שמותר לו רק חטיף אחד, נתנה לו לשתות מעט מים, הוא המשיך לצעוק והיא כבר לא צעקה בחזרה. כך כל האווירה נרגעה. והאמא יכלה להתייחס לקושי האמיתי של הילד שלה. שהוא לא עושה לה דווקא, והוא לא ילד רע. והילד לאט לאט נרגע.

כשהמצב חזר לשליטת האם, היא נתנה לו לבחור חטיף אחד, הוא שם את החטיף בעגלת הקניות, וביחד החזירו את יתר החטיפים שהיו על הרצפה למדף.

בואו נשמור על עצמנו ועל ילדינו – גם בסביבה מלחיצה, ביקורתית, מקשה – לא משנים התנהגות!! נהיה אנחנו. נשמור על הדרך החינוכית שלנו – לטובתנו ולטובת הילדים שלנו.