היא כתבה לי מאוחר בלילה:
“איריס, אני מתפרקת, הוא במילואים כבר חודש, אני לבד עם שלושה ילדים, והקטן עם ADHD…
אני יודעת מה צריך, יודעת להסביר לאחרים, אבל לא מצליחה ליישם בבית.
הוא מתפרץ יותר, בוכה יותר, לא יושב דקה ובסוף היום – שנינו בוכים.”
וכשקראתי את ההודעה שלה, ידעתי שהיא לא היחידה.
הורות לילדים עם הפרעת קשב, היא גם בימים רגילים מסע על חבל דק – בין סבלנות להתשה, בין גבולות לרחמים.
כשאחד ההורים נעלם בבת אחת, אפילו זמנית, כל המערכת מאבדת יציבות.
זה לא “רגש”, זו ביולוגיה:
ילדים עם ADHD מסתמכים יותר מהרגיל על הכוונה חיצונית.
מחקרים של Barkley ושל Sonuga-Barke מראים שתהליכי ויסות עצמי אצלם עדיין מתפתחים, ולכן הם מחפשים עוגנים קבועים שיארגנו אותם.
כשהעוגן הזה נעלם – המערכת כולה רועדת, והרעידה הזו לא נראית כמו עצבות שקטה.
היא נראית כמו צעקות, התקפי בכי, “אני שונא אתכם”, או סירוב מוחלט לשבת לשיעורים.
להורה שנשאר לבד זה מרגיש כמו כישלון – אבל זה לא כישלון.
זה ילד שמחפש יציבות, בזמן שהבית לא יציב.
אז מה עושים?
לא “מתקנים” את הילד, מחזקים עוגנים קטנים:
טקס ערב קצר וקבוע משימה קטנה שהוא מצליח בה הודעה יומית מההורה שבמילואים – אפילו הקלטה של 10 שניות משפט אחד של הכרה: “אני רואה שקשה לך מאז שאמא/אבא לא פה”
ובמקביל, הורה שנשאר לבד צריך גם עוגן לעצמו.
לא “אנחנו חייבים להחזיק” – אלא “אני עושה פה עבודה של שניים”.
במציאות הזו לא צריך להציל את כל הבית, מספיק להציל רגע אחד,
רגע שבו הילד מצליח לווסת שנייה יותר, רגע שבו את כבר לא מרגישה לבד.
ואם אתם פוגשים הורה כזה – אל תגידו להם “אתם מדהימים”.
תגידו לו את הדבר שהוא באמת צריך לשמוע:
“אני כאן איתך.”
מאחלת לכם סופ"ש שקט,
ושבת שלום.
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה
