ארכיון פוסטים מאת: סביון סער וויילד סושיאל

חוזקות רגשיות-חברתיות בקשיי קשב

בעשורים האחרונים עולה וגוברת ההבנה כי כדי להצליח בלימודים, בעבודה ובחיים בכלל נדרש סט יכולות וכשירויות רחב ומגוון. זה לא שלא ידענו גם בעבר שהיכולת להתרכז, להשקיע ולהתחבר לאחרים הן יכולות חשובות לכל מה שנעשה. אבל ככל שהעולם הופך מורכב ודינמי יותר, חשיבותן של אלה גוברות.
המיומנויות, שנקראות לעיתים קרובות מיומנויות המאה ה-21, כוללות יכולות קוגניטיביות מסדר גבוה – כלומר חשיבה יצירתיות וביקורתית, יכולת ללמוד לאורך החיים ולפתור בעיות מורכבות; יכולות תוך-אישיות כגון היכולת להיות מודעים לעצמנו, למחשבות, לרגשות, ליעדים וליכולות שלנו, היכולת לנהל את עצמנו, רגשותינו ותגובותינו, להיות גמישים ולקבל שינוי, והיכולת לקבל את עצמנו, כולל בזמני קושי ולשמר אופטימיות, ויכולות בין אישיות – היכולת להבין אחרים, לתקשר באפקטיביות, לעבוד היטב בצוותים ולהוביל אחרים.
מיומנויות אלה נחשבות גם למיומנויות רגשיות-חברתיות, שמחקר רב בתחום האינטליגנציה הרגשית הראה כי תהליכים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים קשורים זה בזה בקשר בל יינתק.
ייתכן כי חלקכם חשבו, כבר בזמן קריאת הרשימה, מה קשה להם. ואכן, יש כמה מיומנויות שבדרך כלל מאתגרות יותר לאלו עם קשיי הקשב – ויסות עצמי בעיקר אבל לעיתים גם גמישות וסובלנות למצבי לחץ. מה בעיקר הוא שכל אחד מאיתנו יזהה את החוזקות הרגשיות-חברתיות שלו בין מיומנויות אלה. זיהוי החוזקות
מביא להגברת השימוש בהן, ואף לתמיכה באחרים בשימוש בהן, מה שיהפוך אותנו ליעילים יותר ובעלי תחושת מסוגלות גבוהה יותר. אפשר להצליח בדרכים שונות ובהישענות על חוזקות שונות. ומעבר לכך, ההכרה והשימוש בהן יאפשרו לנו לקחת קדימה גם את המיומנויות שהיינו רוצים ורוצות להמשיך ולפתח.
כי
את כל המיומנויות הרגשיות והחברתיות אפשר להמשיך לפתח בצורה ניכרת לאורך כל החיים. צריך רק לרצות ולהיות מוכנים להשקיע בזה.
וזה שווה.

תודה לד"ר ניבה דולב על המאמר

להתמודד עם מלחמה – חרבות ברזל

"תקופה לא נורמלית", "אני חסרת נשימה", "אין לי כוח",
"אני כל הזמן עם כאבי ראש", "אני לא מפסיקה לאכול",
"אני לא יכול לאכול", "אין לי סדר יום", "לא מצליחה להירדם",
"לא מצליחה להתעורר", "אני כל הזמן צורח ומתפרץ", "אני שקטה ומתכנסת"…

כל אלו הם רק חלק קטן ממגוון האמירות שאנחנו שומעים היום, כל היום.

אין ספק שכל אחד מאיתנו מגיב אחרת למצב,
כל אחד מביא איתו את "מחסן החוסן" איתו גדל, התנסויות קודמות ועוד…

כשניסיתי לחשוב מהן המילים שאני שומעת כל הזמן בתגובות,
באמירות בשיח היומיומי, עלו בעיקר: חרדה, דיכאון, עצב, חוסר ביטחון,
חוסר סדר, חוסר ודאות, אין במה להאחז…

חיפשתי במחקרים, ניסיתי לחשוב מה יכול לעזור לנו בהתמודדות היומיומית
שלנו בתקופה שכזו, תקופה שבה אנחנו חווים הכל בעוצמות קיצוניות.
אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, גם כך נמצאים בקיצוניות, בשחור ולבן,
לכן כרגע הם מעבר לקצוות שלהם.

אז מה עושים?
איש חכם אמר שאין מה לעשות אלא לעשות – בטח לא היתה לו
הפרעת קשב, אבל בכל זאת – למרות שאין לנו סדר יום רגיל
(אנחנו לא בעבודה, לימודים) נמציא לנו אחד לא עמוס אבל עם נקודות עוגן,
נקודות קטנות כאלה שבכל זאת יהווה איזו שגרה.

👟סביב שעה מסויימת נקום, נלך לישון, נארגן את הארוחות, שעת משחק ו…. תנועה!
כן? באמת? תנועה? מה פתאום? אני שונא לעשות ספורט!
תוצאות מחקרים מראות כי ההשפעה של פעילות ספורט משפיעה באופן
משמעותי על כל התחושות שפירטתי כבר קודם (תסמיני דיכאון, חרדה, עצבות)
ואין לנו ברירה אלא להתחיל.

הספורט משחרר אנדורפינים ע"י תנועה, הנחשבים ללוחמים
הטבעיים שלנו כנגד מתח, דיכאון וכאב. כלומר, הם אלה שעוזרים
לנו להפחית את התחושות הרעות ועוזרים לנו לייצר תחושה טובה יותר של רגיעה ואפילו תקווה.
אז כל מי שעד היום לא הצליח לסגל לו זמן תנועה –
מהיום (לא ממחר ולא מיום ראשון…), ברגע זה קומו והניעו את עצמכם!

התחילו ללכת כל יום 10 דקות, הגדילו ל20 ולבסוף ל40.
אתם מחליטים כמה פעמים ביום, מספיקה אפילו פעם אחת.
חוששים לצאת מהבית?! תצעדו בבית. יש לכם בית קטן? תצעדו במקום, תעלו ותרדו מדרגות.
תרקדו לצלילי מוסיקה שאתם אוהבים, גם ברגעים הקשים,
מוסיקה יכולה לחמם לנו את הלב, לנחם ולהרגיע אותנו.

אנחנו חייבים לחזק את עצמנו, את החוסן האישי ובעקבותיו גם את החוסן הלאומי.
זכרו (אמנם מתאים לחנוכה אבל ממש מסתדר לי לתקופה זו)
"כל אחד הוא נר קטן וכולנו אור איתן".

שמרו על עצמכם בגוף ובנפש
סופ"ש רגוע ושבת שלום.
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה.

אזעקות עם ADHD: איך להפחית חרדה

אנחנו בלחץ – מחכים לאזעקה הבאה, לא מעזים לצאת מהבית,
זהירים, ערניים ומודעים. עבור אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD,
שגם בחיים הרגילים הכל אצלם רגיש יותר,
הלחץ מגביר את כל התסמינים: אימפולסיביות, מיקוד והיפראקטיביות – הכל מוקצן.
"החיישנים" נמצאים כל הזמן בהיכון, מה שמוביל למצב של עייפות גבוהה, ואיתה גם העצבנות.

לכל אלו, מתווספת העובדה שגם השגרה נשברת ולמעשה אנחנו
חיים בסוג של כאוס, ללא תחושת ביטחון ועם הרבה בלבול – וכמובן פחד.

אז איך ניתן להקל על ילדי הפרעת הקשב בתקופה הלחוצה?

1. לא רק חדשות
בבתים רבים הטלוויזיה דולקת כל הזמן על דיווחים חיים, דיונים ועדכונים.
מומלץ להעביר את "חדר המלחמה" למכשירים האישיים שלכם.
במידה ואתם לא מוכנים לוותר על הדיווחים, לפחות הנמיכו את הקול ותגבירו רק שנדרש.

חשוב גם שלא להשתלט על כל המכשירים בבית – אפשרו לילדים לצפות באחד המכשירים בתוכניות שלהם.

2. אזעקות
הן מפחידות אותנו, המבוגרים, והילדים מרגישים אותנו.
לכן, אם אנחנו המבוגרים לחוצים, הם חשים שאין להם על מי לסמוך,
מאבדים את הביטחון ומגיבים בהקצנה, התפרצות או התכנסות.

כדי להקל עליהם מומלץ לעשות את הדברים הבאים:
🧡וודאו שהילדים יודעים מהו האזור הבטוח בבית.
התייחסו אליו בשם זה (חדר / אזור בטוח). המינוח מאוד חשוב להפחתת הלחץ.

🧡היו מודעים לטון קולכם בזמן האזעקה. אל תצעקו, אל תמהרו את כולם.
נסו לדבר בקול סמכותי ולא מבוהל. הסמכות תיצור את הביטחון ותאפשר רגיעה.

🧡ההליכה לחדר הבטוח צריכה להיות רגועה עד כמה שניתן.
זכרו שלילדים עם הפרעת קשב יש קושי עם מגע, ואז כשדוחפים אותם הם מגיבים בצעקות ובצרחות ועלולים להתחיל להכות את האחים שלהם, שאולי גם להם יש הפרעת קשב –
והבלגן מתחיל ברגעים הכי בעייתיים. לכן נסו עד כמה שניתן למנוע זאת.

3. החדר הבטוח
בבתים בהם ישנו חדר בטוח, הקפידו לשמור ולחדש את הדברים שנמצאים בו.
הכוונה היא לדברים שהילדים אוהבים, כמו שמיכות, משחקים, תשבצים ופינוקים.
הקפידו לשתף את הילדים בתחזוקת החדר.
בדרך זו אתם גורמים לכך שהחדר לא יתחבר עם תחושת הפחד, אלא עם הביטחון והנעימות.

בבתים בהם יוצאים לאזור הבטוח בחדר המדרגות,
סדרו גם אותו כמקום שנעים לצאת אליו,
למשל, ארונית עם בובות רכות, כריות, דפי צביעה.
אפשר גם לשים לוח שעם / פתקיות כדי לצייר על הקיר ולהביע את התחושות.

4. השיח בבית
העבירו לילדים את המידע על מה שקורה (היו המתווכים).
עשו זאת בצורה שהם יוכלו להבין והסבירו להם באותה הזדמנות
על האזורים בארץ ועל המקומות בהם נפלו רסיסים.
הרגיעו אותם על ידי מסירת מידע אמין ועדכני, כי ידע שווה כוח והכוח נותן בטחון.
אל תציפו את הילדים במידע מיותר, הביאו מידע מדויק וחסכו בפרטים.

5. הקפידו על השגרה
צחצוח שיניים, החלפת בגדים מהלילה ליום ולהיפך, מקלחת יומית, ארוחות קבועות וארוחות ביניים(ולא נשנושים לאורך כל היום).
הקפידו גם על ישיבה סביב השולחן. המפגשים המשפחתיים מאפשרים איוורור תחושות ושיח.

שמרו על נהלי הבית גם בשעת החירום, לדוגמה, אם אתם לא מרשים לאכול בסלון – גם עכשיו לא אוכלים בסלון. שינוי בנהלי הבית יצור בלבול נוסף וגם ישנה את כל הנהלים בהמשך – מה שיגרום לקושי בחזרה לשגרה.

שמרו על עצמכם,
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

התמודדות עם חרדה של ילדים במצבי חוסר ודאות

בימים האחרונים אנו חווים מציאת שטרם ידענו כמדינה.
גם ברמת הפרט, כולנו חווים רגשות מעורבים שכוללים בין היתר חרדה.
חרדה היא חוויה שכוללת רגש של פחד, עם מחשבות על קטסטרופה
אפשרית והיעדר יכולת התמודדות -השילוב בין שלושת הגורמים יוצר את החרדה.
ככל שיש לנו יכולת לנהל את הסיכון, כך התפקוד שלנו במצב חרדה טוב יותר.

כמטפל העוסק בהתמודדות עם מצבי דחק ממושכים, ובכלל כמטפל בחרדה,
אני מקבל עשרות שיחות טלפון ביום, כיצד מתמודדים עם החרדה שלנו ושל ילדינו.
התמודדות עם חרדה תלויה בחוסן שלנו.

אני מבקש לנסות ולעזור לציבור הקוראים – הורים ועובדי הוראה.
ישנן שתי גישות עיקריות להתמודדות עם חרדה-

1. גישה אנליטית וגישה של קבלה ומחויבות.
הגישה האנליטית, מוכרת במערכת החינוך גם תחת השם "מודל אפרת",
מציע לפרק חוויות מוכללות למרכיביהם – מהו אירוע, מהי התגובה
הגופנית שהיא מעוררות בנו, מה הרגש והמחשבות הנלוות לה
ומה התוצאה האפשרית אל מול המיומנויות שיש בראשוני להתמודד איתן.
במודל זה שנפרק את החוויה הלא-מוגדרת, למחשבות ולמיומנויות ברורות, נוכל לברור במה יש לנו שליטה ובה לא, ולבחון כיצד להפחית את הסיכוי להיפגע מגורמי הפחד, כך ניתן להתמודד איתן ביעילות טובה יותר ברמת הפרט.

2. גישה אחרת – הגישה של קבלה ומחויבות, שהוכיחה את עצמה מבקשת לקבל את החרדה כחוויה מוכללת לא נעימה שמתעורר בעקבות חוסר ודאות, מבלי להתייחס לרכיביה.
במודל זה מוצע לרכוש מיומנויות לתפקוד תחת אותה חרדה.
גישה זו מוכרת גם בזכות טכניקה שהולכת ומתפתחת לאחרונה
במערכת החינוך – תחת השם מיינדפולנס.

>בגישה זו לומדים לקבל את הסבל ולנסות לעבור רגעים של סבל ולא כמכלול.
להלן 5 עצות ברוח גישה זו, כיצד להתמודד עם חרדה:
1. בשעה לחץ אין טעם לנסות ולהבין את החרדה בהיגיון. קבלו את החוויה, למדו לזהות אותה ולקבל אותה . החרדה היא חלק מכם.

2. אל תחכו לחרדה. אם אתם חווים -אי שקט ותחושת מועקה – עצרו ושיימו לעצמכם שזוהי חרדה, וזיכרו שהיא אינה מסוכנת!. חרדה לא מסוכנת.

3. תרגלו שיטות הרפיה. ניתן להסתייע באמצעים ביתיים פשוטים, כמו – לנפח בועות סבון , שהמטרה היא להגיע לבועת סבון גבולה ככל האפשר – זוהי נשימה סרעפתית שמרגיע את הגוף. טכניקה נוספת- הרמת גבות מול הראי, פעולה שגורמת לחיוך ובכך משחרר אנדורפינים שתורמים להרגעה טבעית.

4. נסו לנהל את הסבל הנגרם לכם מהחרדה, ולא את החרדה עצמה. הסבל הוא פונקציה של כמה אני סובל עכשיו, וכמה אני יכול לעשות פעולות הרפיה. חרדה קשה יותר לנהל מסבל.

5. תרגלו מיומנויות תפקוד בזמן שאתם בחרדה. תיצרו לכם בנק של תגובות אפשריות לעבודה בזמן חוויה של חרדה.

והכי חשוב, נסו לשמור על שגרה ככל האפשר.
כשאתם בחרדה, זה עובר לילדים… זה לגיטימי וחשוב
להראות להם שגם אתם בחרדה, וגם אתם מנהלים אותה.
הדוגמה האישית של ניהול חרדה, היא הגבורה ולא היכחשות לה.

שנדע כולנו ימים טובים יותר,
גיל

חנוכה הוא חג משפחתי

בשבילי חנוכה הוא חג משפחתי.
הוא חג שהייתה בו עצירה מכל הדברים היומיומיים,
החוגים והאילוצים האחרים וההורים שלי דאגו שכל ערב נדליק ביחד נרות.
העצירה הזאת, זה משהו שנראה רלוונטי בימים אלו יותר מתמיד.
כל ערב עם משפחה אחרת מהמשפחה המורחבת ואם נשאר ערב בלי משפחה,
מיד הוזמנו חברים למלא את החלל.
לכל אחד הייתה חנוכייה משלו, שהכין בבי"ס או בגן, או שקיבל במתנה – אבל החנוכייה שהוא הכי אהב. אוסף הסביבונים היה אוסף שצמח משנה לשנה והגיע לעשרות.
אני זוכרת שהקופסה של הסביבונים הייתה משתנה כל שנה וכל הילדים
היו נהנים לשחק ולהיות ביחד באותו ערב חוויתי.
ככה ביחד בנינו מסורת משפחתית. אף פעם לא קיבלנו מתנה גדולה, תמיד היו מתנות קטנות, אבל מתנות עם חשיבה.
אני זוכרת את הציפייה לערב הדלקת הנרות, זה היה גם מפגש משפחתי חברתי וגם המשחק והסקרנות סביב המתנות המצטברות.
בכלל, לאמא שלי הייתה קופסה לכל חג. עם הקישוטים המתאימים וכל האביזרים שצריכים. כך הצליחו להפוך את חג חנוכה למסורת אהובה שכל השנה ציפינו לה וכך המשכתי את המסורת גם בביתי שלי עם ילדיי.
הופתעתי לשמוע מהרבה מאוד הורים שחג החנוכה לא פשוט עבורם.
הקושי הגדול הוא להתחייב להיפגש כל ערב ולהדליק את הנרות ושוב צריך לתכנן מה לעשות עם הילדים, אבל הדבר שהכי מטריד הוא המפגש של הדלקת הנרות בערב.
👈מצד אחד, כולם רוצים לשמור על המסורת ומצד שני למי יש זמן, עצבים?
אז תעשו את זה פשוט – אל תנסו להפוך את זה למבצע מסובך:
💙הכינו קופסת חג – שמרו את כל האביזרים, הרשימות והעזרים שקשורים לחג, בתוך הקופסה, קופסת פלסטיק גדולה. כך גם פתיחת הקופסה תהיה חלק מהחוויה המשפחתית – נזכרים במה שהיה, במשחקים, בחנוכיות משנים קודמות, בקישוטים, ברעיונות וכך לא צריך לתכנן כל שנה לגמרי מההתחלה ולא צריך לקנות הכל מחדש.
💙תקבעו שעה קבועה ומי שמגיע,מגיע. לא כועסים ולא מחכים, אלא מתחילים בטקס בדיוק בשעה שקבענו.
💙שימו את הדגש על החוויה ולא על האוכל – זו יכולה להיות ארוחת ערב רגילה עם מאפיין אחד של החג (לביבות, סופגניות) ולא להפוך כל ערב לארוחה מורכבת. הדגש יהיה על המאפיינים כמו המתנות, החנוכיות, יצירות שאפשר לעשות ביחד, אפילו אפשר לראות סרט בבית.
💙שתפו את הילדים – למדו אותם לקחת אחריות.
תנו להם לתכנן ולארגן את הערב לפי התור – בחירת משחק, יצירות, סרט ועוד…
💙הכינו מראש רשימה של הדברים שצריך למפגשי הערב של הדלקת הנרות – שהרשימה תהיה מותאמת לכל שמונת ימי החג (שמרו את הרשימה גם לשנים הבאות).
💙אל תתחייבו להכין הכל בעצמכם – כשמארחים, כל אחד מביא משהו (אפשר גם לקנות).

מסורת משפחתית היא דבר שגדלים עליו ואף פעם לא שוכחים אותו. צרו מסורת ושמרו עליה!
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה.