קווים ומחשבות ומעבדת הפאב-לאב חיפה מזמינים ילדים עם הפרעת קשב להפעיל את הדמיון וליצור משהו חדש!
נפגשים במדעטק חיפה, יום רביעי ה- 7.8.2019 בשעה 15:00.
האירוע יונחה בסגנון של סיעור מוחות בקבוצות – נעלה רעיונות למוצרים שיכולים לעזור לכל ילד ונקיים שיחה עם איריס שני – מנכל"ית העמותה הישראלית להפרעת קשב (ADHD)
לא משנה כמה מוקדם ההורים קמים ומתארגנים כדי לעזור לרונה לקום, עדיין קשה מאוד להעיר אותה. היא מכוונת שעונים מעוררים שמעירים את כל הבית, רק לא אותה. כשהיא קמה, אסור להתקרב אליה או לדבר איתה. היא צורחת על האחים שלה, תופסת את האמבטיה לעשרים דקות ונתקעת שם. האחים שלה נעלבים, ההורים כועסים עליה והיא מרגישה שהיא הכי נוראית בעולם. ההורים מאיימים עליה בעונשים והיא מתפרצת, כועסת, צורחת ולפעמים זה נגמר בזה שהיא לא הולכת לבית הספר בכלל.
כשדיברנו אמרה רונה להורים "אני יודעת שזו הבעיה הכי קשה שלי – הקימה בבוקר, ההתארגנות ולוחות הזמנים. הצעקות והעונשים שלכם לא עוזרים בכלל – למה כל כך קשה לכם להבין?!"
אז מה עושים ?
תזכרו שהם לא עושים לכם את זה בכוונה. באמת קשה להם.
תקומו מוקדם ותהיו מוכנים לפני שאתם מעירים את הילדים.
תדאגו שהכל יהיה מוכן כשאתם מעירים את הילדים, כדי שתוכלו ללוות אותם בתהליך הקשה שלהם לקום בבוקר. מה שעוזר זה התארגנות נכונה ולהיות פנויים אליהם
אם אתם בעניין – צרו אתם משחקי בוקר, שימו מוסיקה שהם אוהבים, צרו יחד אתם צלצול השכמה שתקליטו בעצמכם – הכל כדי לעזור להם בהתארגנות.
למדו את הילדים לכוון שעונים מעוריים ולכוון תזכורות. כדי שילמדו שהאחריות להשכמה היא עליהם בסופו של יום. אתם למעשה רק המאמנים והמלווים שלהם.
הקפידו להעיר אותם לפחות שעה לפני שהם צריכים לצאת מהבית, כדי שיוכלו להתארגן בנחת.
בררו אתם ערב קודם מה הם רוצים לארוחת הבוקר, ואיזה כריכים ירצו לבית הספר, כך שתוכלו להפיץ את הריחות מהמטבח וזה עוד דבר שיכול לעזור להם לקום יותר בכיף.
בדקו עם הילדים מה "המסלול" הנכון עבורם להשכמה ומה יכול לעזור להם (לפתוח תריס, להוריד שמיכה), תזכרו מה הם לא אוהבים כדי להקל עליהם את הקימה וכדי שלא תגרמו להם להתעורר בכעס ועצבנות. (דגדוגים זה לא מצחיק אותם, כניסה חוזרת לחדר שוב ושוב מעצבנת אותם)
כעסים ועונשים לא יעזרו לילדים לקום. להיפך, תהיו קשובים להם ותעזרו להם לקום בלי הלחץ – זה מה שמכניס אותם למצב של "דווקא". הם לא יכולים להתמודד גם עם הקושי שלהם לקום וגם עם הלחצים והכעסים שלכם.
להרחיק אותם ממסכים למינהם לפחות שעה אחת לפני השינה.
רוב הילדים היום ישנים פחות ממה שמומלץ, שימו לב לשעה בה הם הולכים לישון…
בכל מקרה – תפעלו מתוך הבנה של הקושי שלהם ומתוך התחשבות– בגישה זו תצרו מודל לילדים איך לקום בזמן בבוקר ואיך להתארגן בצורה היעילה ביותר.
"יותר אני לא הולכת איתו למוזיאון! עזבי מוזיאון, יותר אני לא יוצאת איתו מהבית. אני לא מסוגלת כל פעם לעמוד במבוכה הזו, כשהוא מסרב לציית להוראות ולכללים. אתמול זה כל כך בלט, כשהוא סירב לענוד את הצמיד מנייר בכניסה למוזיאון. כל כך חיכינו לתערוכה הזו, הזמנו כרטיסים, לקחנו חופשה במיוחד כך שנהיה כולנו ביחד, תכננו יום כיף כדי שהוא ייהנה.
בתערוכה היה דוחק. היה צפוף בתור לקבלת הכרטיסים. היה רעש. זה היה אולם סגור ורועש וכבר הרגשתי איך הוא מתחיל להתעצבן, לזוז ולגעת בדברים.
חשבתי לעצמי – הלוואי שמישהו יבוא וישלוף אותנו מפה, אבל זה לא קרה. שילמנו הרבה מאוד כסף ולא רצינו לאבד את החוויה. אז נשארנו בתור, תוך שאני מנסה לעניין אותו בדברים אחרים, לספר סיפורים ולשחק משחקים עד שהגיע תורנו. עם הכרטיסים קיבלנו את הצמיד. 'הצמיד המעצבן', כמו שהבן שלי אמר. הוא לא מסוגל לענוד אותו אפילו דקה אחת!! זה מציק לו, זה לוחץ לו, זה דוקר אותו, זה מ ע צ ב ן אותו. אבל אין ברירה, חייבים את הצמיד. מצאנו את עצמנו מחוץ לתערוכה מחפשים פתרונות לצמיד. המאבטחים סירבו להכניס אותנו ללא הצמיד על היד, אלו ההוראות. והילד מסרב!
באותו רגע הרגשתי שהדבר היחיד שאני רוצה זה לקום וללכת משם. למה אני צריכה את המלחמות האלה? נחזור הביתה. בלי צמידים ובלי דחיפות ובלי הרעש ובלי העימותים. אבל אנחנו כאן ואנחנו צריכים להיכנס עם הצמיד.
ניגשתי למאבטחים, מצאתי את עצמי שוב מתחננת שיבינו, לילד שלי קשה עם דברים על הגוף שלו. לפני שהמאבטחים הסכימו, קבלתי מהם כמובן נזיפה על החינוך שלי, והילד המפונק. הם הסכימו שניכנס כשהצמיד אצלי בתיק, אבל הודיעו לי שהילד שלנו לא יקבל את הפריבילגיה לצאת ולהיכנס למוזיאון כמו כל הילדים האחרים.
התערוכה הייתה מקסימה, למרות שגם במהלך הסיור היו רגעים שבהם היה לו קשה, כשהיה צפוף ונגעו בו, כשהיה רועש ומחניק, ובכל זאת היתה לנו חוויה נהדרת."
קושי בוויסות חושי קיים אצל הרבה ילדים עם הפרעת קשב.
זה קושי שבא לידי ביטוי ברגישות גדולה למגע של חומרים עם הגוף, כמו בגדים, תפרים בבגד, חגורה, בד דוקר, תווית על הבגד, רצועה על היד ועוד מאפיינים רבים.
בחיי היום יום כדאי להיות מודעים לקושי, ללמוד לחיות איתו, למצוא פתרונות עוקפים ולא להילחם בו. אם הקושי גובר ומפריע מאוד לחיי היום יום ניתן לפנות לטיפול בריפוי בעיסוק.
בשבועיים האחרונים העמותה העלתה קמפיין שעוסק בתופעה שלצערנו נפוצה מדי – העברת תרופות להפרעת קשב בין אנשים. בדיון שהתעורר בעקבות הקמפיין חשבתי שיהיה נכון להקדיש את הפינה שלי השבוע לנושא, ונפגשתי עם ד"ר דותן קידר – מומחה בפסיכיאטריה, מנהל היחידה להפרעת קשב רמת חן, בשירותי בריאות כללית, ויועץ מקצועי של העמותה, לראיון שייתן תשובות לשאלות הרבות.
מרשם זה לא סתם… למה?
כאשר אנשים מעבירים תרופות להפרעת קשב למי שלא עברו אבחון מסודר, הם מסכנים אותם. זה חוסר אחריות, ומבחינת החוק זהו סחר בסמים.
מה הבעיה לתת לחברים ולמה צריך מרשם מיוחד?
לתרופות להפרעת קשב עלולות להיות השפעות לא רצויות, מה שאומר שיש אנשים שיכולים להיפגע מלקיחה של התרופה. התרופות האלה עלולות להעלות את הסיכון בין השאר להפרעות קצב לבביות, לחץ תוך עיני. אצל אנשים עם רקע של מחלת נפש ומצבים מאניים (מאניה דפרסיה) זה יכול לגרום למאניה או דפרסיה, להתקפים פסיכוטיים. ולכן אנחנו שמים דגש על בדיקת רופא כדי לוודא שהתרופה בטוחה לשימוש. יש פה סיכונים. אנשים שקיבלו תרופה מאחרים הם כאלה שאין עליהם מעקב רפואי, אין לנו שום משוב מה קורה איתם.
למה התרופה נמצאת בפקודת הסמים?
התרופות להפרעת קשב הן תרופות שניתנות במרשם ונמצאות תחת פקודת הסמים המסוכנים למרות שלא מדובר בסמים. אלה תרופות שמחייבות פיקוח מוגבר יותר ולכן הן נמצאות במסגרת שמחייבת מעקב של רישום וכספת, כדי שתהיה אכיפה וידיעה לאן הן מנותבות.
אם לי זה עזר, זה יעזור לכולם – מחשבה מוטעית, למה?
הרבה מאוד אנשים חושבים שאם הם לקחו את הכדור ולא קרה להם כלום או אם יש להם הפרעת קשב והכדור עזר להם, אז זה יעזור לכולם. נכון שיש אנשים שאין להם הפרעת קשב ולא קורה להם כלום, אבל גם יכול להיות שהם אנשים עם הפרעת קשב שלא אובחנה ולכן זה עוזר להם.
המחשבה שאם אני אקח כדור להפרעת קשב למרות שאין לי הפרעת קשב, וזה יעזור לי הוכחה כלא נכונה.
מחקרים הראו שזה לא ממש עוזר למי שאין לו הפרעת קשב, לפעמים זה פשוט אפקט פלאסיבו.
אנחנו יודעים שהרבה אנשים עם חרדת בחינות לוקחים את הכדור באוניברסיטה, וככה חלק מהם מתמכרים
כי הם צריכים עוד ועוד, כדי לשמור על תחושת הביטחון, יש הסתגלות מאוד מהירה.
מה הסיכון למי שמקבל תרופה מחבר ללא פיקוח רפואי?
ראינו שיש סיכון למצבים רפואיים, וסיכון להתמכרות, רואים היום שיש יותר פניה לחדרי מיון בגלל שימוש
בתרופות האלה ללא מרשם. אנחנו גם יודעים שחלק מהאנשים לוקחים את התרופות האלה כדי ללמוד יותר ולישון פחות, מה שקורה זה שאתה לומד הרבה שעות בדחיסה וזה לא יעיל, ואתה לא משתמש בטיפול כדי להיות מרוכז אלא כדי להיות ערני. ברגע שאתה עושה את זה, אתה מסכן את עצמך.
אז למה אנשים חושבים שטיפול תרופתי יעזור להם גם אם אין להם הפרעת קשב?
התרופות מעלות במוח חומר שנקרא דופמין, שבין השאר תורם לביטחון עצמי ותחושה של מסוגלות. מחקרים על שימוש בתקופת מלחמת העולם השנייה, גילו אנשים שאמרו שהביצועים שלהם היו גבוהים יותר. הביטחון העצמי עלה, למרות שאנחנו יודעים שבפועל מבחינה אובייקטיבית אין שיפור קוגניטיבי כמו שחושבים.
במה עוד פוגע מי שמעביר תרופות להפרעת קשב לחברים?
חשוב לזכור שמדובר בתרופות שנועדו להפרעה רפואית, כשאנשים שלא צריכים לוקחים זה מייצר זילות בחשיבות הטיפול ובאבחנה. אני לא מכיר הרבה אנשים שמחלקים עוד תרופות, אנשים לא נותנים תרופות כמו מורפיום נגד כאבים, לחברים שכואב להם. יש רתיעה. גם אנטיביוטיקה לא מעבירים לחברים או בני משפחה כי זה ברור שצריך רופא בשביל זה וצריך מרשם
חשוב לזכור
טיפול להפרעת קשב הוא טיפול לכל דבר ולכן התרופות ניתנות אך ורק על ידי רופא. בקמפיין הזה אנחנו רוצים להעלות את הבעיה למודעות, להזהיר, ולהעלות מודעות לתוצאות שלא כל הציבור מודע אליהן. מי שמחלק
לאחרים בלי הערכה רפואית עלול לסכן אותם ומי שלוקח ולא עבר אבחון מסכן את עצמו.
אני רוצה להודות לד"ר קידר על הליווי המקצועי, של כל הפרויקט החשוב הזה
בהזדמנות זו אני רוצה להודות למשרד הפרסום גליקמן שמיר סמסונוב, שיצרו את הקמפיין בתרומה כחלק מהליווי המקצועי והמסור שהם מעניקים לעמותה בשנה האחרונה ולשחקנים המתנדבים.