בכל מקום סביבי אני שומעת את המשפט "לכולם יש הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD".
אנשים מאבחנים את עצמם על סמך מאפיינים, שעל פי דעתם קשורים להפרעת קשב.
הדבר הראשון שאני מבררת הוא, האם הם אובחנו ע"י רופא או האם זה אבחון עצמי.
האם הפרעת קשב היא באמת הפרעה נוירו-ביולוגית?
האם באמת כל אחד יכול להעיד על עצמו שיש לו הפרעת קשב, גם בלי שרופא אבחן?
לא כל אחד עם אנרגיות ומרץ הוא היפראקטיבי, לא כל מי שהוא חכם, יצירתי, מתבלבל, שוכח, טועה יש לו הפרעת קשב ולא כל מי שמתפרץ, חסר שקט, תנועתי הוא אימפולסיבי היפראקטיבי.
כל כך קל לנו לתייג, מבלי להבין שאנחנו פוגעים בדרך זו בתפיסה הרצינית והאחראית לגבי הפרעת קשב כהפרעה רפואית, על אחת כמה וכמה שאנחנו בעידן של המון הסחות דעת שכולנו סובלים מהם.
השימוש במושג "הפרעת קשב", ללא אבחנה רפואית, גורם לכך שאנשים עם הפרעת קשב אינם מקבלים את ההתייחסות הרצינית והראויה לקושי שלהם.
השבוע נפגשתי עם מיכל,
שכל מי שמכיר אותה לא מעלה על דעתו שיש לה הפרעת קשב!
אבל היא מאובחנת וגם לילדים שלה יש הפרעת קשב.
היא יכולה להעיד שגם לאמה יש הפרעת קשב, כך שגם הגנטיקה מוכיחה את האבחון הרפואי.
היא התחילה לספר לי כמה קשה לה לחיות עם הפרעת הקשב שלה וכמה היא מתוסכלת מהעובדה שההתייחסות להפרעה היא רק למי ש"מרעיש", מי שצועק את ההפרעה בהתנהגותו.
להפרעת קשב יש מאפיינים רבים – מיכל, בחורה נינוחה, מסודרת ואחראית.
אצלה אין את המאפיינים החיצוניים של ההיפראקטיביות, בלגן והרבה רעש.
הקושי שלה הוא להתרכז. ההפרעה באה לידי ביטוי בזיכרון קצר, בעיות בשליפה, חוסר יכולת לראות קדימה (רואה רק את חלון זמן הווה), רגישה מאוד, תת-הישגית ומן הסתם עם דימוי עצמי נמוך.
היא מאוד חכמה, אך אינה מסוגלת להביא את היכולות שלה לידי ביטוי.
בארקלי הגדיר ש"הפרעת קשב היא הפרעה, שחייבים להתאים לה רמפה, כמו לנכה עם כיסא גלגלים".
אני יודעת שזה ביטוי קשה, אבל הרבה מאוד אנשים עם הפרעת קשב, יכולים להזדהות עם הצורך הזה.
כששאלתי את מיכל איזו "רמפה" היתה עוזרת לה להתמודד ולהביא לידי ביטוי את היכולות שלה, ענתה –
1. לדעת ולהבין יותר על הפרעת קשב ואיפה זה פוגש אותה בדברים הקטנים.
2. לפתח מגוון אפשרויות להתמודדות כדי שתוכל לבחור את הדרך שמתאימה לה.
3. לחזק אותה ולהעלות לה את הביטחון העצמי שיעלה גם את הדימוי העצמי.
4. לספק לה חוויות של הצלחה – הצלחה תגרור הצלחה.
5. ללמד אותה אסטרטגיות של התמודדות והתארגנות, כמו רשימות ותזכורות.
6. הכי חשוב – הלוואי שכל אלו היו מוצעים לה עוד בילדותה.
אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד חושב שיש לו הפרעת קשב. אבל הפרעת קשב יש רק ל- 7% עד 10% מהאוכלוסיה והיא הפרעה ניורו ביולוגית התפתחותית שחייבים להתייחס אליה בצורה רצינית ביותר.
בואו ניקח אחריות ונעצור את האבחון העצמי הפופולרי.
ניתן לאנשי המקצוע לעשות את עבודתם ובכך נאפשר לאנשים עם הפרעת קשב לקבל את ה"רמפה" המתאימה להם.

גם השנה, לקראת יום המשפחה אנו רוצים להצדיע לכם ההורים לילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD!
שלא מוותרים לרגע, שרוצים לדעת לחקור ולהבין כדי לעזור לילדיהם.
שעושים את כל המאמצים לגדל ילדים שיאמינו בעצמם, בכישורים וביכולות שלהם, על אף ולמרות כל הקשיים.
שדואגים לגשת לאבחונים, למצוא מטפלים, שעומדים בבית המרקחת "שעות" עם המרשמים, שדואגים שהילדים שלהם יקבלו את כל ההתאמות, מכירים את כל המורים והיועצות…
שדואגים לעשות גם בבית את מיטב ההתאמות כדי להקל על הילדים, ומשתדלים שתמיד יהיה כיף, מעניין ומאתגר…
שמתמודדים עם ביקורת של "הורים לא אחראים", "לא יודעים לחנך", הורים רעים שנותנים לילדים טיפול תרופתי כי זה הפתרון הפשוט…
כאילו שלא מספיקה לכם ההתמודדות היומיומית, החרדה והדאגה שמלווה אתכם כל רגע בחיים.
אז שוב זכרו – הפרעת קשב היא לא תוצאה של החינוך שלכם או של סגנון ההורות שלכם… זוהי הפרעה נוירוביולוגית ביולוגית התפתחותית, גופנית מולדת.
המאמץ וההתמודדות שנדרשים מכם הוא עצום, כל אחד ואחת מכם עושה את הכי טוב שהוא מבין ויכול.
זה הזמן להצדיע לכם, להגיד לכם שאתם נפלאים!
טיפ לסיום: תכננו מראש פעילות משפחתית לכבוד יום המשפחה ?
זה יכול להיות משהו פשוט כמו ללכת לאכול גלידה, להרכיב פאזל ביחד, או משהו יותר מורכב כמו טיול – אך לשם כך נדרש תכנון.
ככל שנדע יותר, נשכיל ונטפח את ה"ביחד" של המשפחה ע"י בילוי זמן משותף ועשייה משותפת, נעניק לילדים שלנו בצורה הטובה והבריאה ביותר את כישורי החיים שלהם הם זקוקים.
יום המשפחה שמח לכולם!