"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.

"נמאס לי שהיא קוראת לי "נזק". אני רק מתעוררת בבוקר והיא מתחילה לקטר "איזה נזק את, כל מה שאת לובשת פעם אחת, חוזר עם כתם" ואז היא ממשיכה "מיאש כבר, הוצאת אתמול תחתונים נקיים ואני צריכה לסדר אחרייך". קמתי התארגנתי ובאתי לאכול ארוחת בוקר, שכחתי את התיק בחדר, מיד הגיעה ההערה "מזל שהראש שלך מחובר..".

הכנתי לי לשתות והתיישבתי והיא המשיכה "מיד רואים שהיית במטבח, הוא נראה כמו אחרי סערה – מגירת הסכו"ם נשארה פתוחה, דלתות הארון פתוחות, הכפית המלוכלכת וכתמים על השייש, כבר אין זכר לשייש שכרגע ניקיתי.." והיא המשיכה "למה לא כיבית את האור במקלחת ? תגידי, את חושבת שאנחנו עובדים בחברת חשמל ?", "למה את לא סוגרת את המכסים של הסבונים במקלחת, נראה לך שיש לנו מניות בללין ?",  כך תיארה לי רוני בת ה-16 את הבוקר שלה. והיא המשיכה "רק קמתי, כבר אין לי כח ! כל כך קשה לי לקום, להתקלח ולהתארגן לביה"ס, אני עושה כל כך הרבה מאמצים ואין לי כח כבר לשמוע את כל הביקורת הזו שלא נגמרת, אני מרגישה מעוכה ולא מוערכת בבית. איך אני אצא ככה לביה"ס?"

בשיחה עם ההורים, העליתי את התחושות הקשות של רוני, שמתמודדת כל יום מחדש כדי להצליח בקימה ובהתארגנות הבוקר. כל הצלחה הכי קטנה שלה, הוא שינוי מאוד גדול עבורה, היא עובדת מאוד קשה כדי להצליח בדברים הקטנים. כשהיא חווה את האמירות של האמא, היא לא מאמינה שהיא תוכל להצליח. הכל נראה לה גדול מדי, בלתי מושג והיא לא מרגישה שהיא מתקדמת.

האמא תפסה את הראש שלה ואמרה "איך ההסטוריה חוזרת. תמיד אמרתי לעצמי, שכשאני אהיה אמא, לא אהיה בקורתית כלפי ילדיי, כמו שאמא שלי היתה כלפיי. אני עדיין שומעת אותה. גם עכשיו כשאני נזכרת באמירות הציניות שלה, אני מרגישה את הכאב בבטן. אלו היו תמיד אמירות מכאיבות. כל כך רציתי לעשות זאת אחרת. איך הגעתי לאותו מצב ??"

התיחסות חיובית מחזקת, היא מעלה את הדימוי העצמי וגורמת לילדים להיות יותר בטוחים בעצמם. כדי שנוכל להשתמש בחיזוקים חיוביים, עלינו להיות בעלי ידע וכך נהיה מודעים יותר לקשיים של הילדים.

כדי לשנות את המצב אליו נקלענו, עלינו ללמוד יותר על הקשיים של הילדים וכשהמודעות שלנו תעלה נוכל לעשות זאת אחרת –

1. התיחסו אל הקשיים של הילדים בכבוד, אל תהיו ציניים.
2. דברו אתם בזמן מתאים (לא דקה לפני שיוצאים מהבית), מה או מי יכולים לעזור להם, כדי לעשות את השינוי בהתנהגות.
3. העצימו את הדברים החיוביים שהם עושים. אפילו אם זה דבר קטן, תעצימו דוקא אותו.
4. התעלמו מהתנהגויות מקשות כדי שיוכלו לצאת מהבית מחוזקים ולא מוחלשים.
5. תנו הארות חיוביות כדי לעודד אותם להמשיך ולהתאמץ.
6. תנו דוגמה אישית ושמרו בעצמכם על הכללים בבית.

חשוב שנזכור – הצלחות קטנות מובילות להצלחות גדולות, הקפידו לתת כל יום לפחות חיזוק חיובי אחד.

כבר חמש שנים, אני מנכל"ית עמותת קווים ומחשבות.
מנכ"לית? מעולם לא חשבתי שאקח על עצמי תפקיד כזה.
אני התנהגותנית, מטפלת, לא מנהלת.

רציתי להמשיך ולהיפגש עם המשפחות בחדר הקטן שלי. לכל משפחה יש סיפור וחשוב לי לעזור ולהוביל את הספור המשפחתי להצלחה.
במפגשים האלה נחשפתי לקשיים ולתסכולים של המשפחות באינטראקציות עם הסובבים אותם.
הבנתי, שחסר ידע, חסרה הבנה, אין מודעות וחסרים כלים להתמודדות עם הקשיים.

במשך השנים למדתי שהספורים האישיים מרכיבים ספור גדול יותר. ראיתי איך המשפחות נתקלות במערכות הממסד, שהיו חסרי ידע, וחסרים כלים לטפל ולהתמודד.

הבלבול בתפישה, שנושא הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא חלק מלקות למידה, גרם למערכות לאבד ולפספס לא מעט ילדים, בוגרים ומבוגרים בשלבים השונים של חייהם.

במשך שנים לא ניתן מקום להפרעת קשב. קשיים רבים היו נמנעים במערכת החינוך, בצבא, באקדמיה, בנהיגה ובבית – באמצעות הדרכה, התארגנות אחרת, הבנה ושינוי גישה.

ולמי שעדיין חושב שהפרעת קשב קיימת רק במערכת החינוך, תקשיבו למספרים, הם מדברים בעד עצמם –

• 40% מתוך 325 ילדים, שמגיעים כל בוקר לחדרי מיון, הם ילדים עם הפרעת קשב או שלהורים שלהם יש הפרעת קשב.
• 57% מהאסירים בבתי הסהר בישראל אובחנו עם הפרעת קשב.
• נהגים צעירים עם הפרעת קשב מעורבים פי ארבע יותר בתאונות דרכים.

הנתונים חייבים להשתנות !

אי אפשר להתעלם עוד מהעובדה שמדובר ב- 7-10% מכלל האוכלוסייה.

כדי ששינוי יקרה, צריך ליצור כח ציבורי שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו.
העלאת המודעות והדרכה נרחבת הם חלק מתפקידינו בעמותה.
כך יקבל נושא הפרעת קשב מקום מרכזי וישפיע על החברה כולה –

במערכת החינוך – בנינו תכנית השתלמות, המאושרת ע"י משרד החינוך ובמסגרתה אנו מקיימים מפגשי ידע בחדרי המורים. תודה לכל הרופאים והמטפלים שמלווים את התכנית "קווים ומחשבות בחדר המורים", בזכותם כבר הצלחנו להעלות את המודעות בקרב מורים ובתי ספר רבים ויש לפנינו עוד הרבה עבודה.

בפרויקט "מפתחות לחיים" – גיבשנו תכנית הדרכה מותאמת לנהגים צעירים עם הפרעת קשב. אנו מקווים שבמהלך 2018 יותר ויותר בני נוער יעברו את ההדרכה למען החיים של כולנו. כמו כן אנחנו מפתחים תכנית לימודים בשיתוף אגף זה"ב במשרד החינוך ובה יושם דגש מיוחד על נושא הפרעת קשב.

בפרויקט "אקדמיה ותעסוקה" – נוכחנו כי הצורך בהכוונה ועזרה, בקרב צעירים עם הפרעת קשב (חיילים משוחררים וסטודנטים), הוא גדול –

• יצרנו ממשק עבודה עם מרכזי תמיכה באוניברסיטאות ובמכללות.
• יזמנו מפגשים של "רופא על הבר", בהם נחשפו אלפי צעירים לידע עדכני מאנשי מקצוע וכלים להתמודדות.

אני מרגישה שאנחנו נוגעים בעוד ועוד עולמות רבים ומגוונים והמודעות עולה !
אשתף אתכם בדברים שכתבה לנו ש.ק –
"תודה לכם על כל העשיה ובאמת המודעות. זה נשמע אולי מוגזם אך אתם מצילי חיים.
חיים של ילדים וגם של הוריהם".
את הערב המקסים הזה יזמו והפיקו גלית יצפאן, שכולה יצירתיות ומסירות ושרון זקמן ואיתי יהלום מ"שניים הפקות", שמפיקים את אירועי העמותה, עם הרבה לב, רוח ונשמה בהתנדבות לאורך השנים .

תודה לכולם !

" לא מזמן נישאתי בחתונה מצומצמת מבלי להזמין את כל בני המשפחה הרחבה שלי אני באה מחמולה מאוד גדולה, שכל אירוע אצלנו הוא הפקה עם המון אנשים. אני זוכרת שבכל אירוע הרגשתי תמיד את הלחץ הזה, שאני לא זוכרת מי שייך למי, איך קוראים לו ובמה הם עוסקים.

חודש אחריי נישאה גם בת דודתי, החתונה שלה היתה הפקה המונית, עם כל החמולה שלנו וכל החמולה של הצד השני. חששתי מהרגע שאפגש עם כולם וארצה להציג להם את ה"רכש" החדש.

התחושה האיומה הזו שאני עומדת מול בן משפחה קרוב שגדלנו יחד, הוא מחייך אליי ואני כמובן מחייכת בחזרה ולא ז ו כ ר ת את שמו, מקפיאה אותי. אני יודעת שאני מכירה אותו אבל איך קוראים לו ??  לכן שמחתי כשראיתי מרחוק את הבן דוד שלי, שאת שמו דוקא אני זוכרת, נגשנו אליו ואמרתי בשמחה לבעלי הנה תכיר את יורם ו… לא הצלחתי לשלוף את השם של אשתו אז חייכתי אליה וזהו. זכרתי שיש לה שם של ילדה, וקפץ לי רק השם של הבת שלהם דור. אז חייכתי והצגתי לבעלי רק את בן דודי ולא הצגתי את אשתו. ראיתי שהיא מופתעת וקיויתי שלא נעלבה, אבל ממש לא הצלחתי לשלוף את שמה. רק באוטו בדרך הביתה נזכרתי.. קוראים לה דנה.

באותו אירוע ישבנו חברים קרובים והיתה שיחה מעניינת בענין שאני מאוד אוהבת – חינוך. מאוד רציתי גם להגיד דברים, התחלתי לתכנן לעצמי בראש את מה שאומר, כדי לוודא שיש לי את כל העובדות לפני שאני פותחת את הפה ומושכת את תשומת הלב של כולם. כבר למדתי לבדוק את עצמי לפני שאני מדברת. ברגע המתאים אמרתי את מה שחשבתי ואז הגיעה השאלה "המייבשת"- יש לך מושג מתי זה התחיל ? אה, נפלתי לבור, תאריכים אני לא זוכרת –  חפרתי בזיכרון, ממש לא הצלחתי לזכור. עובדה אחת שהיתה חסרה לי, השאירה אותי נבוכה ומלאת כעס עצמי על שהעזתי לפתוח את הפה לפני כולם, ועכשיו מה יחשבו עליי ?

כשרקדנו, ניגשו אליי שלוש בנות נחמדות ובחיוך גדול שאלו אותי "את זוכרת אותנו", היינו חניכות שלך לפני חמש-עשרה שנה. שוב עמדתי מולן עם חיוך נבוך, אין לי שמץ של מושג מי הן ומתי חינכתי אותן. שוב צפה לה תחושת התסכול – אני שוב לא זוכרת, הן בטח ייעלבו ממני עכשיו."

כך זה קורה שוב ושוב, כל כך הרבה פעמים אני נתקלת באנשים שמספרים לי על התחושות הקשות, הדימוי העצמי הנמוך, שמגיעים מאוסף אירועים קטנים, חסרי חשיבות, שכל אחד מהם מאיר נקודת חולשה של קושי בשליפת מידע מהזיכרון. הרבה מאוד אנשים מעדיפים להסתגר ולא לצאת למפגשים חברתיים, רק כדי לא להתמודד עם התחושות הקשות האלה, שמשאירות אותם בתחושה שהם טיפשים, מטומטמים, חסרי רגישות ופוגעים אחרים.

1. כשנמצאים בסיטואציה שלא זוכרים, עדיף להגיד שקשה לי לזכור כי אני לא טובה ב… תמיד אני מתבלבלת אז תעזרו לי…
2. לפני מפגש משפחתי לעבור על תמונות ולבקש מהבן זוג שלי שישתתף בחזרה וביחד נזכור כמה שיותר.
3. אשתדל להיות עם קרובת משפחה שתוכל לעזור לי ולעשות את התיווך בנושא השמות ואירועים.
4. לא חייבים באמת לזכור את כולם – אנחנו לא חייבים להעמיס את הזיכרון שלנו בפרטים שהם לא ביומיום שלנו.
5. הלחץ גורם לנו להיכנס עוד יותר למצב שבו אנחנו לא מצליחים לשלוף מידע מהזיכרון.
6. תזכרו תמיד את הדברים שאתם טובים בהם וכשאתם נתקעים – תזכירו לעצמכם את החוזקות האלו.

כשאנחנו מניחים את הקושי על השולחן, ומאמתים אנשים אתו, הם לא ייפגעו, להיפך – הם ירגישו מגויסים לטובתנו וישמחו לעזור לנו.

שבת חורפית לפנינו, אז הכנו לכם משחק "דאבל" שצריך רק להדפיס, לגזור ו… לשחק. 
להורדת המשחק דאבל קווים לחצו כאן