כשהייתי ילדה היתה לי מחברת, אני זוכרת את עצמי יושבת, מדמיינת וכותבת סיפור בהמשכים. מאוד אהבתי את רגעי השקט בהם יכולתי לצאת מתוך הספורים ששמעתי סביבי ולעוף על כנפי הדמיון. החלום שלי אז היה להיות סופרת ולכתוב ספרים. כל כך אהבתי לקרא, הייתי יושבת כשסביבי ערימת ספרים וקוראת ספר אחד אחרי השני, במשך שעות. אני זוכרת שגם התנדבתי לעבוד בספריית בית הספר כדי שאוכל להשאיל יותר ספרים.

הכתיבה שלי דעכה עם השנים, הצורך שלי להיות מדויקת ולהוציא תוצרים מושלמים (פרפקציוניזם זו "מחלה" כואבת), גרם לי לסגת ולאבד את הביטחון ביכולת הכתיבה שלי. לאט לאט נחסם בי הדחף לכתוב, הוא פשוט נעלם, ואני האמנתי שאני לא יודעת לכתוב ככל שכתבתי פחות, כך היכולת שלי ירדה והתרחקתי מחלום הכתיבה

חוסר הביטחון שלי בכתיבה הקרין לסובבים אותי ותמיד היה מי שיכתוב עבורי, כתוצאה מכך הפסקתי לכתוב. באמת האמנתי שאני לא יודעת לכתוב !

את שחר פגשתי ביולי 2013, בהרצאה שלי על הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, שחר הוא עורך טור בעתון. הוא ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא כותבת, אמרתי לו שאני לא יודעת לכתוב, הרי זה מה שהאמנתי בו. הוא מיד ענה לי "מי שמדבר כמו שאת מדברת בהרצאה, צריך רק לכתוב את זה כמו שהוא מדבר והתפקיד שלי כעורך לשוני, הוא לסדר את הטקסטים שלך" וכך נולד הטור "בקשב רב" באוגוסט 2013.

המשפט של שחר פגש אותי בתקופה שבה כבר ויתרתי על הכתיבה, והנה פתאום בא מישהו ולא מוותר לי! ובמקום לכתוב במקומי – מאלץ אותי לכתוב ומציע עזרה. כל פעם שכתבו במקומי, זה היה עבורי עוד הוכחה לכך שאני לא יכולה או לא יודעת לכתוב. השינוי ששחר עשה לי בראש מבלי שהוא הבין בכלל מה הוא גרם לי, אפשר לי לחזור ולהאמין שאני יכולה לכתוב בעצמי את התכנים שלי ולהעביר את המסרים החשובים לי בצורה המדויקת ביותר ובכך להגיע אל הקוראים.

מספיק טיפ אחד קטן כדי לעזור למישהו אחר. אני זוכרת כמה קשה היה לי בטורים הראשונים, אבל כל תגובה שקבלתי חיזקה אותי ונתנה לי את הכוח להמשיך ולכתוב.

אז כשקשה לנו –

1. נמצא את האדם שיאמין בנו, שלא יוותר לנו, יהיה לצדנו ולא במקומנו, כדי לבצע את מה שאנחנו רוצים.
2. נקיף את עצמנו באנשים שיחזקו אותנו, יכוונו אותנו ויעזרו לנו להתפתח.
3. נמצא מסגרת זמן קבועה שתתאים לנו לפעילות ונקבע אותה ביומן ונשמור עליה. זו תהיה מסגרת הזמן שבה נפעל לטובת הנושא שבחרנו להתמודד אתו.
4. נאתגר את עצמנו ביעדים לאורך הדרך ונפרגן לעצמנו כשנגיע אליהם.

ביולי 2013 לא האמנתי שאכתוב והנה אנחנו בנובמבר 2017 ואני כותבת את מאמר המאתיים שלי.

תודה לכם ! תודה על התגובות, ההערות, ההארות והשיתופים. כל תגובה שלכם עוזרת, מחזקת, ונותנת לי עוד כח להמשיך.

"השנה לא אירחתי אפילו פעם אחת ואני דוקא נורא אוהבת לארח. אני אוהבת שכולם באים ויושבים ביחד מסביב לשולחן, משפחה, חברים, השיחות, הצחוקים, שיוצרים את האווירה המשפחתית.

אני מאוד מחוברת לזה, אבל אני מוצאת את עצמי לפני כל ארוחה כזו משתגעת כבר יומיים קודם, אני נכנסת ללחץ שהולך ומתחזק ככל שהזמן מתקרב וזה למעשה משתק אותי ואני לא מכינה שום דבר עד הרגע האחרון.

מצאתי אפליקציה מעולה להכנת רשימות בטלפון ואני רושמת שם הכל. אבל כשמגיע שלב הביצוע, אני לא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז בתוך הלחץ המטורף, כמה שעות לפני האירוח, אני עושה את כל מה שהתכוננתי לעשות יומיים קודם – מבשלת, אופה, מנקה ובסוף מגיעה לארוחה מושלמת ומתוקתקת כשכולם נהנים ממנה מאוד ורק אני משלמת את המחיר.

זה עולה לי בלחץ רגשי, עייפות נוראית, כאב גב, כאבי רגליים, מתח שיורד לאט לאט ברגע כשאני רואה את כולם סביב השולחן נהנים ומחמיאים לי. ואני ? אני לא באמת נהנית מהארוחה, אני כבר עייפה מדיי.

השנה, בחג, נמנעתי מלהזמין, השתדלתי לדחות את ההזמנה עד לרגע האחרון, עד שכולם היו כבר מוזמנים ומישהו גם דאג להזמין אותנו. עכשיו אחרי החגים נשארתי עם תחושה של פספוס. כל כך רציתי להזמין, בדקתי את תאריכי החג, תכננתי אפילו מה אבשל. לפני ערב סוכות עשיתי גם יותר קניות, תכננתי מה אבשל, רק לא בישלתי ולא הזמנתי. לפני יומיים זרקתי לפח את חומרי הגלם שלא השתמשתי בהם ושפג תוקפם.

אני מתוסכלת ואני יודעת שכל הנושא הזה משפיע עליי לא רק בחגים, אלא גם ביומיום. אני לא מצליחה להוציא לפועל המון דברים עד לדקה ה-90 ואז בלחץ נוראי אני מכינה הכל – אם זה ארוחת ערב משפחתית, או לקנות מתנה לחברים, או לארגן את הילדים לקראת יציאה.

אפשר שזה יהיה אחרת ? כמו אצל החברות שלי שהולכות בבוקר לים ובצהריים הכל מוכן אצלן ? הן אפילו מספיקות לנוח לפני שבאים האורחים.. גם אני רוצה !"

אז איך נוריד את הלחץ לפני אירוח ?

1. נפנה את המקרר ואת ארון המצרכים לפני שנתחיל פרויקט חדש. כך גם נדע מה יש לנו ומה חסר לנו.
2. נבנה את תפריט הארוחה ומתוכה נבנה גם את רשימת הקניות. הזדמנות להשתמש במצרכים שמצאנו בארונות ובמקרר.
3. נכין רשימה מצומצמת – לא להיסחף, אנחנו לא מזנון של בית מלון.
4. נחליט שחלק מהתפריט אנחנו קונים מוכן – למשל קינוח או סלטים או מנה עיקרית דוקא.
5. נעבוד לפי לוח זמנים ונבטיח לעצמנו צ'ופר לאחר ביצוע.
6. נבנה את התפריט כך שחלק מהדברים נכין יום קודם ונקצה לזה זמן ביומן.
7. נרשום את המשימות על דף או לוח, שיהיה מונח לידינו במטבח ונוכל לעדכן אותו בכל רגע.
8. נוסיף את שעת ההכנה של כל מרכיב בתפריט וכל משימה שסיימנו נסמן ב-V.
9. נשתף את בני המשפחה בקושי שלנו ונבקש את עזרתם. למשל, שכל אחד יביא משהו שהוא אוהב להכין, או שכל פעם יבוא בן משפחה אחר מוקדם יותר לעזור בהכנות.
10. נתייחס להכנות כמו למשחק שאנחנו מתקדמים בו שלב אחר שלב.

זכרו – זו ארוחה משפחתית ולא תחרות בישול, המטרה שלנו היא להיפגש וליהנות מהביחד.

"השנה לא אירחתי אפילו פעם אחת ואני דוקא נורא אוהבת לארח. אני אוהבת שכולם באים ויושבים ביחד מסביב לשולחן, משפחה, חברים, השיחות, הצחוקים, שיוצרים את האווירה המשפחתית.

אני מאוד מחוברת לזה, אבל אני מוצאת את עצמי לפני כל ארוחה כזו משתגעת כבר יומיים קודם, אני נכנסת ללחץ שהולך ומתחזק ככל שהזמן מתקרב וזה למעשה משתק אותי ואני לא מכינה שום דבר עד הרגע האחרון.

מצאתי אפליקציה מעולה להכנת רשימות בטלפון ואני רושמת שם הכל. אבל כשמגיע שלב הביצוע, אני לא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז בתוך הלחץ המטורף, כמה שעות לפני האירוח, אני עושה את כל מה שהתכוננתי לעשות יומיים קודם – מבשלת, אופה, מנקה ובסוף מגיעה לארוחה מושלמת ומתוקתקת כשכולם נהנים ממנה מאוד ורק אני משלמת את המחיר.

זה עולה לי בלחץ רגשי, עייפות נוראית, כאב גב, כאבי רגליים, מתח שיורד לאט לאט ברגע כשאני רואה את כולם סביב השולחן נהנים ומחמיאים לי. ואני ? אני לא באמת נהנית מהארוחה, אני כבר עייפה מדיי.

השנה, בחג, נמנעתי מלהזמין, השתדלתי לדחות את ההזמנה עד לרגע האחרון, עד שכולם היו כבר מוזמנים ומישהו גם דאג להזמין אותנו. עכשיו אחרי החגים נשארתי עם תחושה של פספוס. כל כך רציתי להזמין, בדקתי את תאריכי החג, תכננתי אפילו מה אבשל. לפני ערב סוכות עשיתי גם יותר קניות, תכננתי מה אבשל, רק לא בישלתי ולא הזמנתי. לפני יומיים זרקתי לפח את חומרי הגלם שלא השתמשתי בהם ושפג תוקפם.

אני מתוסכלת ואני יודעת שכל הנושא הזה משפיע עליי לא רק בחגים, אלא גם ביומיום. אני לא מצליחה להוציא לפועל המון דברים עד לדקה ה-90 ואז בלחץ נוראי אני מכינה הכל – אם זה ארוחת ערב משפחתית, או לקנות מתנה לחברים, או לארגן את הילדים לקראת יציאה.

אפשר שזה יהיה אחרת ? כמו אצל החברות שלי שהולכות בבוקר לים ובצהריים הכל מוכן אצלן ? הן אפילו מספיקות לנוח לפני שבאים האורחים.. גם אני רוצה !"

אז איך נוריד את הלחץ לפני אירוח ?

1. נפנה את המקרר ואת ארון המצרכים לפני שנתחיל פרויקט חדש. כך גם נדע מה יש לנו ומה חסר לנו.
2. נבנה את תפריט הארוחה ומתוכה נבנה גם את רשימת הקניות. הזדמנות להשתמש במצרכים שמצאנו בארונות ובמקרר.
3. נכין רשימה מצומצמת – לא להיסחף, אנחנו לא מזנון של בית מלון.
4. נחליט שחלק מהתפריט אנחנו קונים מוכן – למשל קינוח או סלטים או מנה עיקרית דוקא.
5. נעבוד לפי לוח זמנים ונבטיח לעצמנו צ'ופר לאחר ביצוע.
6. נבנה את התפריט כך שחלק מהדברים נכין יום קודם ונקצה לזה זמן ביומן.
7. נרשום את המשימות על דף או לוח, שיהיה מונח לידינו במטבח ונוכל לעדכן אותו בכל רגע.
8. נוסיף את שעת ההכנה של כל מרכיב בתפריט וכל משימה שסיימנו נסמן ב-V.
9. נשתף את בני המשפחה בקושי שלנו ונבקש את עזרתם. למשל, שכל אחד יביא משהו שהוא אוהב להכין, או שכל פעם יבוא בן משפחה אחר מוקדם יותר לעזור בהכנות.
10. נתייחס להכנות כמו למשחק שאנחנו מתקדמים בו שלב אחר שלב.

זכרו – זו ארוחה משפחתית ולא תחרות בישול, המטרה שלנו היא להיפגש וליהנות מהביחד.

"כל שנה אותו סיפור, אנחנו לא מצליחים לבנות סוכה משפחתית, כזו יציבה שאפשר לשבת בה ותמיד בסוף אנחנו מוותרים והולכים להתארח אצל אחרים בסוכה. יש לנו את כל הציוד הנדרש –  קרשים ארוכים, קרשים קצרים, ברגים ופטיש מיוחד ובדים מיוחדים ששמורים כל השנה במחסן. כשמגיע החג, אנחנו עומדים מול כל החלקים וכל שנה מחדש צריכים לשחזר איך לבנות מהם את הסוכה. בשנה שעברה היה השיא – בנוסף לבלבול בין כל החלקים, גם התרוצצו לנו הילדים בין הרגליים ואחרי שעתיים מתישות לא הצלחנו לעשות כלום וויתרנו. השנה החלטנו לקנות ערכה מוכנה לבניית סוכה, כאלה עם הוראות שנמצאות בתוך הערכה. החלטנו לעשות ניסוי בניה כדי שנהיה מוכנים ברגע האמת. הילדים היו נרגשים וגם אנחנו היינו מלאי סיפוק מהרכישה החדשה.

פתחנו את הערכה, הוצאנו את כל החלקים והנחנו על הרצפה. הוצאנו את דף ההוראות והיינו בטוחים שעכשיו הכל ילך צ'יק צ'ק..

הסתכלתי על כל החלקים ולא היה לי מושג מי שייך למי. חוץ מהשיטה לחיבור בין המוטות, לא היה כתוב דבר לגבי סדר הפעולות. כך התחלנו בבניה בשיטת ניסוי ותהייה, כל אחד נתן רעיון אחר והבניה – נתקעה ! שוב תחושה של חוסר הצלחה, שאנחנו לא מצליחים לעבוד ביחד כצוות.

זה בדיוק מה שקורה לנו בחיי היומיום בבית – הקושי להתארגן לפני טיול משפחתי, להתארגן לבילוי, להתארגן לפרויקטים משפחתיים זה לא מצליח, אנחנו תמיד נשארים עם הפרויקט לא גמור.

אני רוצה להגיע השנה למצב שיש לנו סוכה משפחתית, כזו שתסמל את ההצלחה שלנו כמשפחה. כזו שתוכיח לנו שאנחנו יכולים להצליח בארגון פעילות בכוחות משותפים. הגיע הזמן שנצליח לנצח את "אתגר הסוכה" !

איך ננצח ?

1. נרכז במקום אחד את כל מה שיש לנו בבית ובמחסן שקשור לסוכה – את מה ששבור, מקולקל, מלוכלך ואי אפשר כבר להשתמש בו – נזרוק לפח.
2. ניעזר בקרוב משפחה או חבר שיש לו ידע טכני ויוכל לעזור לנו להרכיב את הפאזל הזה.
3. נתעד במחברת את שלבי העבודה (אפשר ומומלץ להקליד אותם אח"כ למחשב או לטלפון בקובץ שישמר)
4. נסמן את חלקי הסוכה בהתאם לתיעוד שכתבנו ולפי החיבורים הנדרשים. (אפשר לצבוע, לכתוב בטוש, למספר – כמו שעושים באיקאה)
5. נפרק את הסוכה המוכנה יחד עם הילדים.
6. נבנה אותה מחדש עם הילדים ובעזרת ההוראות שכתבנו.
7. נפנה זמן לפירוק הסוכה ושתפו את הילדים.
8. נארוז את החלקים בצורה מסודרת ואת הבדים כבסו, קפלו וארזו בשקיות ואקום או אחרות ורק אז צרפו אותם אל יתר חלקי הסוכה.
9. נקפיד לשמור את ההוראות במספר מקומות (במחברת, לצלם ולשמור כתמונה, להעתיק את השלבים לקובץ וכל דרך נוספת שנראית לכם).
10. קישוטים – הקפידו לשמור את הקישוטים שהילדים הכינו, זו תמיד התחלה לקישוטים הבאים וזו מזכרת שמעלה זיכרונות נוסטלגיים שתמיד מעוררים שיחה וצחוק.

ניצחנו את "אתגר הסוכה" !

מאחלת לכולנו חג שמח וישיבה מהנה בסוכה המקושטת כל ימות החג !