מחר בערב אנחנו מתיישבים לארוחת החג המשפחתית, אני כבר שומעת את התלונות –

• האוכל לא טעים לי
• הכיסא לא נוח לי
• הוא מציק לי
• אני לא מכיר אף אחד
• אני רוצה לקרא את הקושיות, למה הוא ?
• אני שונא את החולצה הלבנה הזו
• נמאס לי שדודה לימור מעירה לי כל הזמן
• אוף, חייבים לקרא את ההגדה עד הסוף ?
• אני לא יכול לשבת כל כך הרבה
• איזה ריח מגעיל יש לאוכל הזה
• נמאס לי מהרעש
• אני שונא להיות עם כל כך הרבה אנשים

אפשר גם אחרת  –

• נשלב את הילדים בהכנות – נשתף אותם בהכנת האוכל, ניתן להם תפקידים בסידור שולחן הסדר, לדוגמה קיפול המפיות.
• אם הארוחה אצלנו נקפיד להזמין גם כאלו שיש להם ילדים בגילאי הילדים שלנו.
• ניתן לכל ילד תפקיד גם במהלך הסדר ונתכונן אתם לקראת הסדר, נתרגל את קריאת החלק שלהם.
• נגדיר גבולות – אם אנחנו המארחים, נתאם מראש עם הילדים, באילו משחקים הם מרשים לשחק ובאילו לא נוגעים.
• נושיב את הילדים במקום שיאפשר להם לצאת ולהיכנס בלי להפריע לאחרים.
• נדאג לעיסוק בזמן הסדר – אם אנחנו מתארחים, נציע לילדים להביא לעצמם עיסוק מהבית לרגעי השעמום, או שנדפיס את החוברת של "קווים ומחשבות" עם שעשועים לליל הסדר.
• נדאג שיהיה גם אוכל שהילדים אוהבים ולא רק מאכלים מיוחדים.

במהלך כל הארוחה – אל תשכחו להתייחס אל הילדים, לשלוח אליהם מדי פעם חיוך, לדבר איתם, ולחזק אותם – תנו להם להרגיש כמה אתם גאים בהם.

הנסיעה חזרה הביתה יכולה להיות בלתי נסבלת – הילדים כבר עייפים מאוד, גם אתם כבר בסוף כוחותיכם – הכינו מראש פג'מות או בגדים נוחים, שמיכה, דובי, כרית, כך יהיה לכולם נח ונעים בדרך הביתה, הכינו משהו טעים לדרך חזרה, שתוכלו לנשנש או לשתות ושימו מוסיקה שכולם אוהבים. והכי חשוב – סעו הביתה בזהירות !

חג שמח !!

אין לי כח לבלות כל לילה שעה ליד המיטה שלו בניסיון להרדים אותו, לפעמים בתוך המיטה שלו, לפעמים ליד, לפעמים על השטיח כשאני חצי רדומה, קר לי, כואב לי הראש ואני לא מצליחה להרדים אותו. כל פעם שאני בטוחה שהוא נרדם ומתחילה לצאת מהחדר, הוא מרים את הראש ומתחיל שוב לבכות. אני כבר מבולבלת לגמרי, יש כל כך הרבה עצות – להשאיר אותו בחדר שלנו, להוציא אותו מהחדר שלנו, לתת לו לבכות, לא לתת לו לבכות, זה התחיל עוד כשהיה תינוק, בקבוצות הווטסאפ מאוד המליצו להשאיר את הילד בחדר ההורים עד גיל שנה לפחות, אומרים שזה מאוד עוזר לביטחון העצמי של הילד, לעצמאות שלו ולשקט הנפשי שלנו ההורים. חוצמזה, כשמדברים כל הזמן על הסכנות של מוות בעריסה, לא היינו מסוגלים לעזוב את הילד לבד בחדר שלו. כאן התחילה הבעיה, קמתי בלילה להניק וחזרתי לישון אבל בעלי שמע את הנשימות שלו ולא הצליח להירדם בחזרה מחשש שלא ישמע אם משהו יקרה. היינו סהרורים ימים שלמים.

כך גם היה כשהעירו לי שהוא לבוש חם מדיי, כשהשארנו אותו רק בבגד גוף, אמרו לנו השתגעתם, מערכת הוויסות של חום הגוף אצל תינוקות בני יומם, עדיין לא עובדת ובטוח קר לו. כשהוא בכה רציתי להרים אותו, תמיד היה מי שאמר לי שלא טוב להרים כל הזמן תינוק כי הוא יתרגל. מנגד היו האמירות שמותר לבכות וזה מפתח את הריאות. הוא גדל והתחלנו עם המוצקים, גם שם היו חוות דעת – זה מוקדם מדי, זה עדיין לא מתאים, הקיבה שלו עוד לא מסוגלת לעכל את זה, תערבבי, מי נותן אבוקדו לתינוק ? הוא נורא אהב לאכול פסטה בידיים ותמיד היו הנשמות הטובות שהעירו לנו שאכילה בידיים מלמדת את הילד לאכול יותר ממה שהוא צריך ובכלל שפסטה לא נותנים היום לילדים.

יש את אמא שלי ואמא שלו, המנחות (הנקה, תזונה, שינה), השכנה, קבוצות הווטסאפ, האחות בטיפת חלב, רופא הילדים ודר' גוגל – מעייף, מתיש, מבלבל.

אנחנו ההורים, מתמודדים כל המן עם דעות, המלצות ואופנות שמשתנות כל פעם ובסופו של דבר עלינו להחליט. כל פעם שמישהו אומר משהו, אנחנו מרגישים שאנחנו לא בסדר, מרגישים אשמים ומבולבלים. וכשאנחנו מבולבלים גם הילדים שלנו מתבלבלים והמסר שהם מקבלים לא ברור.

1. קראו מחקרים
2. הקשיבו לעצות
3. היו שותפים לדיונים בקבוצות הווטסאפ
4. שאלו את המומחים

אספו מידע – ידע הוא כח ! ככל שיש לכם יותר מידע, כך יהיה לכם קל יותר להחליט מה הדרך הנכונה עבורכם ועבור ילדיכם. זכרו שאתם מכירים הכי טוב את ההרגלים בבית שלכם, אתם מכירים הכי טוב את האמונות והערכים שלכם, במה אתם יכולים לעמוד ובמה לא.

עם הידע שתאספו, עשו התאמה ובנו את הדרך שתתאים לילד שלכם.

"אין לי כח לשבתות האלה, כל השבוע אני קמה בשש, לוח הזמנים שלי עמוס וצפוף ומתוכנן מהבוקר עד הערב. כל בוקר אני קמה לתכנית מדויקת של זמנים ופגישות. אני רק מחכה לשבת שתבוא, שאוכל להרפות, לשחרר מעט את ה"צריך" ולא להיות חיבת לאף אחד כלום. אני צריכה לנוח. בבית אין לי תינוקות שאני חיבת להאכיל, הילדים שלי כבר ילדים בוגרים והם לא חייבים לאכול בשמונה בבוקר. אבל הם התרגלו שאני עושה הכל – שאני אתכנן להם את הבילוי השבועי של שבת ושאני אדאג לכל מה שצריך לפני היציאה ואני אכין תיקים ואני אזמין מקומות ואני אסיע… השבתות שלי הפכו לסיוט בתוך החופש הזה שנקרא שבת מנוחה. כבר הרבה זמן אני לא מרגישה את השלווה שהשבת אמורה לתת לי." כך הגיעה השבוע מיכל, חסרת כוחות, מותשת מההתנהלות של הבית והעבודה כל השבוע.

כל תקופת החורף היינו עם המשפחה בבית, היה לנו נעים והיו מספיק פעילויות בבית. עכשיו שעברנו את פסח ונכנסה אנרגיית האביב, שהביאה אתה את הטיולים, הפיקניקים, הים והכיף לצאת – בין רגע נגמרה לנו גם השלווה !

אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו אין לנו שקט, הילדים מצפים שנעשה עבורם דברים, נפעיל אותם, נשעשע אותם כי הפתרון של הילדים בשלב הזה הוא לשקוע במסכים ואת זה אנחנו ההורים מאוד רוצים למנוע. נוצר מצב שאנחנו עושים הכל כדי להוציא את הילדים מהמסכים ובכך לא משאירים לילדים שלנו שום יוזמה, הם הופכים להיות תלויים וחסרי עצמאות.

איך אפשר לעשות אחרת ?

1. ארוחת בוקר של שבת – פעמים רבות הילדים הצעירים קמים מוקדם יותר מאתנו. בואו נכין להם צלחת הפתעות ונכין בה פירות חתוכים, חטיף בריאות, מנת קורנפלקס והם ידאגו לעצמם לארוחת הבוקר הראשונה. אפשר להניח את הצלחת במקרר והילדים ילמדו לחפש אותה שם.
2. תפקידים – נגדיר תורנות לעריכת השולחן. הילדים יהיו שותפים בהכנת הארוחה המשותפת. נשלב אותם בתכנון, בהכנות ובהגשה.
3. לא להבהל ממסכים – יש במדיה הדיגיטלית הרבה מאוד מידע משמעותי ותוכנות מעשירות. חשוב שנדע איפה הילדים נמצאים כשהם מול המסך, חשוב שנדע לכוון אותם ולעודד אותם וגם נשתתף אתם, כדי שנלמד ונכיר את סביבת התוכן שהילדים חיים בה.
4. שעת הארוחה המשפחתית – נקבע שעה קבועה למפגש המשפחתי. עד השעה הזו, הילדים יעסיקו את עצמם ולא יפריעו לנו ההורים ויאפשרו לנו את השקט של הההשכמה.
5. תכנון יציאה – כדי למנוע לחצים מיותרים, נתכנן מראש כל יציאה מהבית ונשתף את הילדים בכל תהליך ההתארגנות. כך גם נלמד אותם איך אנחנו בונים את היציאה –

לטיול – נתארגן ערב קודם, נתכנן לו"ז, נכין מראש את הציוד שנרצה לקחת ונקום בזמן בשבת.

לסרט – נחליט מראש לאיזה סרט ובאיזו שעה, כך שכולם יוכלו להתאים את עצמם לשעה המתוכננת ונשתף את הילדים ברכישה הדיגטלית, כדי למנוע אכזבות.

אחד הדברים היפים בזמן החופשי, זה שאנחנו יכולים לעשות בו מה שאנחנו רוצים, אנחנו לא חייבים להיות מתוכננים לפי לוח זמנים מדויק. אם אנחנו לא מתכננים מראש מה אנחנו רוצים לעשות בחופש, הזמן בורח לנו ואנחנו הולכים לאיבוד.

חשוב מאוד שנקדיש לכך מחשבה ונדע מה אנחנו רוצים לעשות בזמן החופשי, נגדיר זאת מראש ונקפיד לקבוע, גם בימי החופשה נקודות עוגן של פעילות. כך נכניס את החופש שלנו לתוך מסגרת כללית, עם נקודות עוגן, שיאפשרו לנו להרגיש את החופש ולא ללכת בו לאיבוד בתוך חוסר העשייה.

הכי חשוב שנלמד את הילדים שלנו איך אנחנו מתארגנים ומה השיקולים לכל החלטה שלנו וכך הילדים ישתפו פעולה ויהיו מגויסים לכל התהליך.

בחדר של הבנים תמיד יש בלגן, על הרצפה, על המדפים, על הכסאות – מליון צעצועים, בגדים, דיסקים, תיקים, צבעים, דפים. החדר של הבנים תמיד נראה כאילו היו פורצים בבית, שהפכו את המדפים החוצה. אמנם כל ערב אנחנו אוספים את הצעצועים והספרים ומחזירים למדפים, אבל איך שהם קמים בבוקר, החדר שוב מתבלגן, עמוס מכמות הדברים שהבנים שומרים אצלם בארונות ועל המדפים.

השבוע הבן שלנו רועי חזר מביה״ס עם הרעיון שהוא רוצה לסדר את החדר שלו. היתה להם שיחה בכתה ב׳ על הסדר בחדר ועל האנשים שישמחו לקבל דברים ישנים. הוא החליט שהוא רוצה לעשות סדר ולמיין את הדברים שלו ולתרום לנזקקים בגדים, צעצועים, ספרים, דיסקים וכל מה שהוא כבר לא משתמש.

 
החלטנו לעשות מזה פרויקט משפחתי, כי נדב האח הגדול הוא השותף של רועי בחדר ולכן חשוב שגם הוא יהיה שותף בסידור החדר. אספנו את הילדים והצענו להם את הרעיון של רועי. הוא סיפר על הצורך בנתינה למשפחות שאין להן והחשיבות של הנתינה ותחושת הסיפוק שבכך. הבת הצעירה קפצה משמחה, היא אוהבת לסדר ואוהבת לתת והרעיון מיד הדליק אותה. נדב, האח הגדול, מיד שלף ציפורניים, הוא לא מוכן לעשות סדר ולא רוצה לתת כלום לאף אחד. הוא צריך את כל מה שיש לו בחדר. הוא משתמש בכל ולא יכול לתת.

 
ראינו שבצורה פשוטה זה לא ילך, אז החלטנו להפוך את זה למשחק סדר. לחלק את התהליך של המיון לשלבים ובסיום כל שלב עושים משפחתי או מקבלים פרס שמחליטים עליו מראש.

אז מהם שלבי הסדר –

1. נחליט על 4 פעילויות שבא לנו לעשות ביחד כפרס בסיום שלב – מזמינים אוכל הביתה, רואים ביחד סדרה בטלוויזיה, רואים ביחד סרט בבית…
2. נקנה קופסאות מתאימות לאחסון, שקיות גדולות, מדבקות וטושים.
3. כל אחד ימיין את הדברים שלו ל-4 ערימות –

ערימת "לשמור" כי משתמש

ערימת "לשמור" כי חשוב לי

ערימת "לתת"

ערימת "לזרוק"

4. בסיום המיון נערוך תחרות כמה פריטים כל אחד הכין בערימת "לתת" – המנצח יקבל פרס אישי.
5. נזרוק את ערימת ה"לזרוק" בפח הגדול.
6. נכניס את ה"לתת" לשקיות ונניח באוטו (כדי למנוע התחרטויות).
7. נתכנן איפה לשים את הדברים שהחלטנו לשמור – בארונות, לתלות, במדפים, על השולחן, בקופסאות ובמגירות.
8. נשים מדבקות ונכתוב או נצייר עליהן מה נמצא במקומות הסגורים כמו בקופסאות, במגירות וגם על המדפים בארונות – כך כולם יזכרו לאן להחזיר כל דבר.
9. נסדר את ערימות ה"לשמור" לפי סדר זה.

רעיונות נוספים –

• ציירו את החדר כמפה, וציינו את הסידור שעשיתם – מדפים, מגירות, קופסאות – סמנו הכל במפה.
  מפה זו תוכל לשמש אותם בכל פעם שהחדר יתבלגן, הם יוכלו להזכר בסידור שקבעו.

• תעדו. צלמו את התהליך ועשו ממנו סרטון משפחתי.

משחק זו דרך מצוינת לעשות פעילויות שלא אוהבים לעשות אותן. במקום לכעוס על הילדים שלא מסדרים, בואו נהפוך זאת לתהליך חוויתי ומפעיל וכך גם נעשה את הסדר וגם נתן לילדים כלים לשמור עליו.

חג שמח ומסודר !

"היינו ארבעה אחים בבית, שני אחים ושתי אחיות. אני זוכרת את הלילה בו פתחתי את הדלת, נערה בת 17 ומולי עמדו שני קצינים במדים. הם בקשו שאקרא לאבא או לאמא. כשהוריי הגיעו, הם הזמינו אותם לסלון והקצינים אמרו משפט קצר – "היתה תאונה במטוס שאחי היה בו והמטוס התרסק. לא ברור אם יש ניצולים". זהו זיכרון שלא נמחק.

אני זוכרת את התחושה הקשה שאין לי שליטה על המתרחש וכנראה שאצטרך להתרגל למצב החדש. אחי הגדול איננו עוד. אחרי שהוריי קבלו את הבשורה, היה שקט בבית, אחותי הגדולה לא היתה בבית ואחי הצעיר ישן. נשארנו לשבת בסלון, הוריי ואני, מסתכלים זה בזה ואמי, שתמיד היתה מאוד מעשית אמרה שחייבים לישון כדי שיהיה לנו כח להמשיך ולהתמודד. היא פיזרה את כולנו למיטות.

אני לא הבנתי, רציתי להמשיך ולהיות ביחד. לדבר. אבל היא היתה נחושה, מעשית מאוד.

כששכבתי במיטה, רצו לי בראש המחשבות, התהיות, האשליות, שאולי כל זה רק חלום. בין לילה השתנו חיי – הפכתי מנערה מתבגרת, לבת של ואחות של והייתי צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי לתמוך בהוריי, באחי הצעיר ובעצמי. הבית השתנה ברגע, הכל התפרק.

למחרת כבר הסתובבו בבית המון אנשים, משפחה, חברים, אנשי צבא, חברים מהבסיס. אמא שלי הקפידה בתוך כל הבלגן לקיים ארוחות מסודרות, מנוחת צהריים ומקלחות. השכנה גויסה לשמור על שעות הביקור בשבעה. היא היתה נכנסת בזמנים קבועים ומבקשת מכל האורחים להיפרד ולהשאיר אותנו לנוח, לאכול או ללכת לישון.

אני זוכרת כמה חשובות היו הארוחות המשותפות. היינו יושבים כולנו סביב השולחן במטבח, סוגרים את הדלת ומדברים, אפילו צוחקים. יצרנו את הסביבה הבטוחה שלנו שבה יכולנו להתחבר עד הסוף לרגשות, אני זוכרת ארוחה אחת שלא הפסקתי לבכות בה וגם זה היה בסדר, כי מסביב לשולחן הכל התערבב, יכולנו להגיד הכל. לא היה טאבו על שום נושא, הכל נשאר במשפחה. גם פירוק החדר של אחי וחלוקת החפצים שלו, נעשתה במהלך השבעה, כשכל בני המשפחה שותפים ויכולים להשתתף. הכל כדי להמשיך ולשמור על המסגרת של בית חי ומתפקד.

כאחות שכולה שגדלה במשפחת השכול, אני מודה כל יום על היכולות של אמא שלי לשמור על השגרה והמסגרת, למרות השבר וכל הקושי שחווינו בבית. אותה המסגרת המשיכה ושמרה עלינו לאורך כל השנים. מבחינת אמי, יציאה משגרה יוצרת כאוס וכאוס יוצר תחושת חוסר בטחון."

בהמשך לשיחה שניהלתי עם האחות, עלתה בי תובנה והרגשתי רצון לשתף אתכם –

עשייה ממוקדת ושמירה על שגרה, שומרים עלינו. כשמשהו מתפרק בחיינו, משבר או אסון – השגרה מתפרקת וגורמת לנו להתפזר, אנחנו לא מצליחים להחזיר את עצמנו לשגרה. אנחנו מתפזרים עם השבר וקשה לנו לאסוף את עצמנו.

ברגע שאנחנו מארגנים את עצמנו, שומרים על המסגרת ע"י ניהול לוח זמנים, רשימות, כתיבת משימות, קביעת תכניות ומטלות – זה יוצר מסגרת. המסגרת נותנת את הביטחון ושומרת עלינו ועל השגרה שלנו.

האחות השכולה הוסיפה – אני לא צריכה את יום הזיכרון, אני זוכרת תמיד, אבל מאוד חשוב לי לדעת שלפחות יום אחד בשנה, גם כל הסובבים אותי חושבים על הנופלים.

נכתב לזכרו של אקי וגה