כל שנה אני מתמודדת עם הקושי של ימי הזיכרון. כל שנה אני לא רוצה לצאת מהבית ולפגוש אנשים כי אני עצובה וקשה לי לחשוף את עצמי, מצב הרוח שלי נוראי והעיניים שלי נפוחות מדמעות.

לפני שנה ביום השואה, קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה והדלקתי את הטלוויזיה. איזו טעות – בדיוק הייתה תכנית ובה ספרו שתי אחיות על מה שעברו במלחמה, ישבתי מרותקת. מיד אחריהן החלה תכנית על סיפורו של ילד קטן ששרד את המחנה בזכות חייל רוסי. נמלאתי עצב עמוק. הרגשתי שאני דומעת מכל מלה, מכל ספור. התחושה שלי היתה שאני רוצה לצלצל לעבודה ולהודיע שאני לא מרגישה טוב ולא אגיע היום. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוד סיפורים כשאני בעבודה ואנשים לצדי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות. בסוף הלכתי, אני אחראית ואני יודעת שאלו קשיים שמלווים אותי תמיד ומתפקידי ללמוד להתמודד אתם ולהתגבר עליהם.

והנה השנה, יום השואה מתקרב והבן שלי כבר הודיע לי שהשנה הוא רוצה להישאר בבית,  הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בימים של הטכסים – יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות. "כל פעם שאני הולך  לטכסים בביה"ס אני מתרגש ויורדות לי דמעות וכדי שלא יצחקו עליי אני מדבר או מסתובב ולא מצליח להישאר לעמוד בשקט, ואז המורה כועסת עליי ובמקום להבין שאני עצוב היא צועקת עליי. תמיד זה קורה לי כשמספרים סיפורים עצובים, הדמעות יורדות לי מעצמן ואני לא שולט בזה והחברים הרבה פעמים צוחקים עליי בגלל זה".

הרגשתי שאני כל כך מבינה אותו, אני רוצה לשחרר אותו מההתמודדות הקשה הזו שאני כל כך מכירה. אני רוצה שהוא יידע שמותר לבכות, מותר וצריך להביע רגשות. אני יודעת שהתפקיד שלי כאמא, הוא להכין את הילד שלי לחיים שבהם יש גם דברים מרגשים וגם דברים קשים ומתפקידי לתת לו כלים ודרכים להתמודד אתם –

1. לעמוד מאחור בזמן הטכס – כדי שלא כולם יראו אם הוא דומע.
2. להרכיב משקפי שמש – אם הטכס בחוץ.
3. לקחת כדור לחיץ ליד – שיהיה לו במה להתעסק בזמן הטכס.
4. לשוחח עם המורה – ליידע אותה על הקושי כדי שתעזור ברעיונות משלה – לדוגמה, לתת לו תפקיד בטכס, כדי שיוכל להיות בפעולה ולא שקוע בתוכן.
5. לעשות ביחד עבודה של דמיון מודרך – התמודדות עם הרגשת עצב.

זה בסדר להיות עצוב ולדמוע, זו לא חולשה אלא חוזקה, כשאתה חזק מבפנים אתה יכול להביע את הרגשות שלך ולא תתייחס לתגובות האחרים אליך בגלל שאתה עצוב או דומע ואתה יכול לעמוד מולם ולומר "קשה לי" – חשוב לתת לגיטימציה לקושי.

תשבצים, תפזורות, השלמת מילים, גימטריות ועוד הרבה הפתעות.

להורדת הקובץ

"עכשיו הם רוצים ארנבת – אחרי שהרגנו את הדגים, החתול הורדם והכלב נמצא בטיפול אצל מאלף, אחרי שאכל את הריפודים ועשה את הצרכים על השטיחים – עכשיו הם רוצים ארנבת !  הם אומרים שארנבת חיה בכלוב, לא מלכלכת ולא מרעישה. אנחנו יודעים שעדיין הארנבת צריכה לאכול, צריכה סביבה נקייה, צריכה לשתות, עושה צרכים – ומי יטפל בכל זה ??"

הם לא הפסיקו לדבר. היה נדמה שההורים דווקא מאוחדים בדעה שלהם, שהם לא רוצים עוד בעל חיים, כי הם לא רוצים עוד אחריות עליהם. גם כך הם קורסים תחת כל המטלות היומיומיות של גידול ארבעה  ילדים.

"הילדים בסופו של דבר לא לקחו את האחריות, האחריות נפלה עלינו. רק אתמול כשהכלב הקיא, כולם עמדו מסביב וצרחו לי שאבוא" סיפרה האמא, "ונאלצתי לנקות לבד עם קריאות הגועל של הילדים מסביב. ומה לגבי ההוצאות הכספיות ?" הוסיף האבא, "אוכל, חיסונים, בדיקות אביזרים וכל החטיפים והשטויות, שהילדים רוצים לקנות לחיות המחמד שלהם. אני לא מוכן להיכנס לעוד ספור של בעל חיים שבסוף אני צריך לקנות הכל וגם לנקות ולגם להאכיל, בדיוק כמו שקרה עם הדגים, החתול והכלב".

להורים ממש קשה לעמוד בלחץ של הילדים – הם נמנעו מלהגיד "לא", כי גידול בעל חיים הם ערכים משמעותיים שדרכם ניתן ללמד אחריות, דאגה לאחר, עמידה בזמנים, תכנון זמן. לכן זה לא משהו שקל לסרב בפשטות. את הדילמה הזו הילדים קולטים ולכן הם ממשיכים ללחוץ, הם מזהים את ההתלבטות שלנו וחוסר היכולת שלנו להחליט בצורה חד-משמעית.

לפני שלוקחים בעל חיים הביתה, תתכוננו –

1. עשו רשימה של כל המטלות הכרוכות בטיפול בבעל חיים (כולל מחלות, חופשות וכו').
2. הכינו רשימת העלויות הכלכליות – קבועות (אוכל, חיסונים ועוד) ויוצאות הדופן (חופשה, ניתוחים וכו').
3. חלקו את המטלות בין כל בני המשפחה – תוך התחשבות ביכולות של כל אחד.
4. החליטו מי יהיה האחראי על כל הפעולות, מי ידאג לתזכר כשצריך, להחליף או למצוא מחליף כשצריך – צריך שיהיה קפטן אחד לספינה.

להכניס חית מחמד הביתה, זהו מעשה חשוב מאוד בגלל כל הערכים הנילווים לכך. בכל זאת, כל אחד צריך לבחון עם עצמו עד כמה הוא מסוגל ומוכן לקחת את האחריות לכך. אין ספק שטיפול בבעל חיים מצריך זמן, עקביות, פיקוח ויכולת התמדה. אי אפשר להתחיל ולעצור כשאין כח. זו מחויבות ארוכת טווח וחשובה. האחריות בסופו של דבר היא שלנו המבוגרים.

"לא בא לי לראות את החברים של ההורים שלי יותר. הם יודעים עליי הכל. ההורים שלי פשוט מדברים עליי ועל כל מה שקורה אתי, עם כולם. אין לי פרטיות !  לא רק החברים שלהם, מסתבר שגם הדודים שלי כבר שמעו ועכשיו כולם מדברים עליי שקשה לי בלימודים, שיש לי בעיות עם החברים. את יודעת מה זה אומר, שעכשיו גם הבני דודים שלי ידעו והילדים של החברים של ההורים שלי.. בקיצור, כל העולם ידבר עליי", ככה התלונן יואב בן ה-14 כשהוא לא מסוגל להפסיק את שטף הדיבור שלו – "ואת יודעת מה היה הכי נורא? שבשבוע שעבר הייתי אצל חבר מהכיתה ואמא שלו שאלה אותי איך אני מצליח להירדם עם הטיפול התרופתי שאני לוקח ועוד שאלה אם הוא עוזר לי בכלל. כששאלתי אותה מאיפה היא יודעת, היא אמרה שאמא שלי והיא חברות באותה קבוצה בפייסבוק ושם היא כתבה עליי..

כל דבר שאני מספר להורים, עובר מיד הלאה – לחברים ולמשפחה ובכלל בפייסבוק, בקבוצות ווטסאפ .. כולם יודעים עליי הכל.

אז זהו, החלטתי, יותר אני לא מגלה להם כלום. הם לא ידעו שום דבר ממה שעובר עליי. הם רק גורמים לי להתבייש".

אנחנו חיים במציאות בה אין פרטיות. כולם יודעים היכן אנחנו נמצאים, מי החברים שלנו, מה אכלנו, מה שתינו.. הכל נראה בתמונות ומתואר במילים. קשה מאוד שלא להיות חשופים. גם אם אנחנו לא מפרסמים, כבר יהיה מי שיתייג אותנו בלי ידיעתנו.

הבית צריך להיות המקום הבטוח והפרטי ביותר בו הילד ירגיש מוגן.

בבית הוא יכול להרשות לעצמו להגיד דברים, להיות הוא בלי המסכות, להיות הכי אמיתי, להרגיש בטוח לספר את הדברים הכי קשים שעוברים עליו, לשתף בחוויות הכי כואבות ושיקבלו אותו ויכילו אותו עם כל הקשיים. הוא צריך לדעת ולהרגיש שההורים שלו יגנו עליו, יקשיבו ויכילו אותו.

איך ?

1. נחליט שלא מדברים על הילדים עם אחרים בנוגע לקשיים שלהם, אלא אם זה איש מקצוע שפנינו להתייעץ אתו.
2. ברשתות החברתיות נקפיד שלא לשתף בפרטים מזהים בתפוצה הרחבה. כך נמנע את חשיפת הקשיים שלנו לעיני כל.
3. קנו לעצמכם מחברת יפה וכתבו רק בה כשאתם מתקשים להתאפק ומחפשים למי לספר.
4. דברו ביניכם ההורים על הקשיים ונסו למצוא פתרונות בכוחות משותפים.
5. הקפידו לומר בקול רם שאתם לא מתכוונים לשתף בדברים ששמעתם בבית כי אתם מכבדים את הפרטיות של בני המשפחה. זהו מסר חשוב שיעבור לילדים.

כשאנחנו מספרים ומשתפים, הדברים יוצאים משליטתנו ואין לנו מושג לאן הם יתגלגלו.

חשוב שנזכור שכשאנחנו מכבדים את הפרטיות של הילדים, הם ילמדו לבטוח בנו וירגישו בטוחים לספר ולשתף אותנו.

גירושים ומעבר אחד הצדדים לדירה משלו משפיעה ישירות על שגרת חיי הילדים שהולכת להשתנות דווקא שלב זה מצריך שיתוף פעולה והבנה בין ההורים המטרה לייצר קרקע יציבה

"אנחנו בשלב של רגע לפני שהוא עוזב את הבית לדירה משלו. הקופסאות מפוזרות, האווירה של מעבר והכל מבולגן. אני יודעת שאוטוטו זה נגמר וחוששת מאיך זה יתנהל בעתיד. הרי לא הצלחנו להיות מתואמים כשהיינו ביחד ולא יצרנו שגרה משותפת, פשוט לא הסכמנו על כלום. אז מה יהיה עכשיו בבתים נפרדים? הילדים הרי זקוקים ליציבות, אני ממש חוששת. מתי הם ילכו לישון כשאני לא לידם? איך הם יקומו בבוקר? הם הרי יצטרכו לעבור בין הבתים שלוש פעמים בשבוע".

כך סיפרה לי השבוע פרודה טריה, בשלהי שנות השלושים לחייה, שחוששת מהבאות, בעיקר בכל הקשור להסתגלות ילדיה. לדבריה, בעלה והיא החליטו להתחיל בהליך גירושים, כשטובת הילדים לנגד עיניהם. "ידענו שאנחנו לא רוצים שהם יחיו בבית עם צעקות, מריבות ואי הסכמות", היא הוסיפה. "היום, כשזה הולך לקרות בפועל, פתאום כל הדברים הקטנים נראים לי בלתי אפשריים להתמודדות".

הסברתי לה כי אם בעלה והיא הגיעו למסקנה שהם לא מסתדרים, כל היום רבים ומצויים בסיר לחץ מתמיד, ראוי לעשות הפרדת כוחות. כלומר. כל אחד יחיה בבית משלו ובדרך שמתאימה לו. עם זאת, חשוב להבהיר כי בכל הקשור לילדים עליכם להשתדל להיות מתואמים כדי שתהיה להם קרקע בטוחה ויציבה. המשמעות בפועל היא לא לעשות דווקא, לא להיות צודקים בכל מחיר, לשתף פעולה בשבילם. קרקע בטוחה היא כזאת הנבנית משגרה, מסדר יום ברור, מלדעת מה מותר ומה אסור ומגבולות ברורים.

אז כיצד מיישמים זאת?

1. נבנה צינורות אינפורמציה. ניידע אחד את השני במידע על הילדים. היום זה מאוד פשוט ואפשרי באמצעות קבוצת ווטסאפ ביניכם או קבוצה נוספת עם המורה כדי ששניכם תהיו מעודכנים.
2. ניצור תוכנית שבועית עם פעילויות קבועות כמו חוגים, מתי עוברים מבית לבית, שעורים פרטיים, בדיקות רופא ועוד, כדי לדעת את הדברים ולהתכונן אליהם.
3. נדאג שהתוכנית תהיה תלויה בשני הבתים. מי שמוכן לקחת אחריות על ההכנה הוא זה שיעשה זאת, והשני ישתף פעולה ויתאמץ לשמור על כך.
4. ניצור טקסים שיתקיימו בשני הבתים. למשל, סיפור לפני השינה, פתקי מסרים חיוביים מתחת לכרית לפני השינה, השכמה בשעה קבועה, הרגלי בוקר אחידים.
5. נהיה נוכחים בחיי הילדים כשהם אצל בן או בת הזוג. למשל, בתחילת היום ו/או בסופו נשמור על רוטינה קבועה סביב שעה מסוימת שבה הילדים ידברו עם ההורה שלא נמצא אתם.

זיכרו, אל תילחמו אחד בשני. עכשיו כשכל אחד מכם נמצא בנפרד, הקשר ביניכם אינו אינטנסיבי. אתם לא צריכים לריב על כל דבר, תורידו את ההתנגדויות. והכי חשוב להבנה – התגרשתם אחד מהשני, אבל לא מהילדים.