"היינו ארבעה אחים בבית, שני אחים ושתי אחיות. אני זוכרת את הלילה בו פתחתי את הדלת, נערה בת 17 ומולי עמדו שני קצינים במדים. הם בקשו שאקרא לאבא או לאמא. כשהוריי הגיעו, הם הזמינו אותם לסלון והקצינים אמרו משפט קצר – "היתה תאונה במטוס שאחי היה בו והמטוס התרסק. לא ברור אם יש ניצולים". זהו זיכרון שלא נמחק.

אני זוכרת את התחושה הקשה שאין לי שליטה על המתרחש וכנראה שאצטרך להתרגל למצב החדש. אחי הגדול איננו עוד. אחרי שהוריי קבלו את הבשורה, היה שקט בבית, אחותי הגדולה לא היתה בבית ואחי הצעיר ישן. נשארנו לשבת בסלון, הוריי ואני, מסתכלים זה בזה ואמי, שתמיד היתה מאוד מעשית אמרה שחייבים לישון כדי שיהיה לנו כח להמשיך ולהתמודד. היא פיזרה את כולנו למיטות.

אני לא הבנתי, רציתי להמשיך ולהיות ביחד. לדבר. אבל היא היתה נחושה, מעשית מאוד.

כששכבתי במיטה, רצו לי בראש המחשבות, התהיות, האשליות, שאולי כל זה רק חלום. בין לילה השתנו חיי – הפכתי מנערה מתבגרת, לבת של ואחות של והייתי צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי לתמוך בהוריי, באחי הצעיר ובעצמי. הבית השתנה ברגע, הכל התפרק.

למחרת כבר הסתובבו בבית המון אנשים, משפחה, חברים, אנשי צבא, חברים מהבסיס. אמא שלי הקפידה בתוך כל הבלגן לקיים ארוחות מסודרות, מנוחת צהריים ומקלחות. השכנה גויסה לשמור על שעות הביקור בשבעה. היא היתה נכנסת בזמנים קבועים ומבקשת מכל האורחים להיפרד ולהשאיר אותנו לנוח, לאכול או ללכת לישון.

אני זוכרת כמה חשובות היו הארוחות המשותפות. היינו יושבים כולנו סביב השולחן במטבח, סוגרים את הדלת ומדברים, אפילו צוחקים. יצרנו את הסביבה הבטוחה שלנו שבה יכולנו להתחבר עד הסוף לרגשות, אני זוכרת ארוחה אחת שלא הפסקתי לבכות בה וגם זה היה בסדר, כי מסביב לשולחן הכל התערבב, יכולנו להגיד הכל. לא היה טאבו על שום נושא, הכל נשאר במשפחה. גם פירוק החדר של אחי וחלוקת החפצים שלו, נעשתה במהלך השבעה, כשכל בני המשפחה שותפים ויכולים להשתתף. הכל כדי להמשיך ולשמור על המסגרת של בית חי ומתפקד.

כאחות שכולה שגדלה במשפחת השכול, אני מודה כל יום על היכולות של אמא שלי לשמור על השגרה והמסגרת, למרות השבר וכל הקושי שחווינו בבית. אותה המסגרת המשיכה ושמרה עלינו לאורך כל השנים. מבחינת אמי, יציאה משגרה יוצרת כאוס וכאוס יוצר תחושת חוסר בטחון."

בהמשך לשיחה שניהלתי עם האחות, עלתה בי תובנה והרגשתי רצון לשתף אתכם –

עשייה ממוקדת ושמירה על שגרה, שומרים עלינו. כשמשהו מתפרק בחיינו, משבר או אסון – השגרה מתפרקת וגורמת לנו להתפזר, אנחנו לא מצליחים להחזיר את עצמנו לשגרה. אנחנו מתפזרים עם השבר וקשה לנו לאסוף את עצמנו.

ברגע שאנחנו מארגנים את עצמנו, שומרים על המסגרת ע"י ניהול לוח זמנים, רשימות, כתיבת משימות, קביעת תכניות ומטלות – זה יוצר מסגרת. המסגרת נותנת את הביטחון ושומרת עלינו ועל השגרה שלנו.

האחות השכולה הוסיפה – אני לא צריכה את יום הזיכרון, אני זוכרת תמיד, אבל מאוד חשוב לי לדעת שלפחות יום אחד בשנה, גם כל הסובבים אותי חושבים על הנופלים.

נכתב לזכרו של אקי וגה

כל שנה אני מתמודדת עם הקושי של ימי הזיכרון. כל שנה אני לא רוצה לצאת מהבית ולפגוש אנשים כי אני עצובה וקשה לי לחשוף את עצמי, מצב הרוח שלי נוראי והעיניים שלי נפוחות מדמעות.

לפני שנה ביום השואה, קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה והדלקתי את הטלוויזיה. איזו טעות – בדיוק הייתה תכנית ובה ספרו שתי אחיות על מה שעברו במלחמה, ישבתי מרותקת. מיד אחריהן החלה תכנית על סיפורו של ילד קטן ששרד את המחנה בזכות חייל רוסי. נמלאתי עצב עמוק. הרגשתי שאני דומעת מכל מלה, מכל ספור. התחושה שלי היתה שאני רוצה לצלצל לעבודה ולהודיע שאני לא מרגישה טוב ולא אגיע היום. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם עוד סיפורים כשאני בעבודה ואנשים לצדי ואני לא יכולה לעצור את הדמעות. בסוף הלכתי, אני אחראית ואני יודעת שאלו קשיים שמלווים אותי תמיד ומתפקידי ללמוד להתמודד אתם ולהתגבר עליהם.

והנה השנה, יום השואה מתקרב והבן שלי כבר הודיע לי שהשנה הוא רוצה להישאר בבית,  הוא לא רוצה ללכת לביה"ס בימים של הטכסים – יום הזיכרון, יום השואה, יום העצמאות. "כל פעם שאני הולך  לטכסים בביה"ס אני מתרגש ויורדות לי דמעות וכדי שלא יצחקו עליי אני מדבר או מסתובב ולא מצליח להישאר לעמוד בשקט, ואז המורה כועסת עליי ובמקום להבין שאני עצוב היא צועקת עליי. תמיד זה קורה לי כשמספרים סיפורים עצובים, הדמעות יורדות לי מעצמן ואני לא שולט בזה והחברים הרבה פעמים צוחקים עליי בגלל זה".

הרגשתי שאני כל כך מבינה אותו, אני רוצה לשחרר אותו מההתמודדות הקשה הזו שאני כל כך מכירה. אני רוצה שהוא יידע שמותר לבכות, מותר וצריך להביע רגשות. אני יודעת שהתפקיד שלי כאמא, הוא להכין את הילד שלי לחיים שבהם יש גם דברים מרגשים וגם דברים קשים ומתפקידי לתת לו כלים ודרכים להתמודד אתם –

1. לעמוד מאחור בזמן הטכס – כדי שלא כולם יראו אם הוא דומע.
2. להרכיב משקפי שמש – אם הטכס בחוץ.
3. לקחת כדור לחיץ ליד – שיהיה לו במה להתעסק בזמן הטכס.
4. לשוחח עם המורה – ליידע אותה על הקושי כדי שתעזור ברעיונות משלה – לדוגמה, לתת לו תפקיד בטכס, כדי שיוכל להיות בפעולה ולא שקוע בתוכן.
5. לעשות ביחד עבודה של דמיון מודרך – התמודדות עם הרגשת עצב.

זה בסדר להיות עצוב ולדמוע, זו לא חולשה אלא חוזקה, כשאתה חזק מבפנים אתה יכול להביע את הרגשות שלך ולא תתייחס לתגובות האחרים אליך בגלל שאתה עצוב או דומע ואתה יכול לעמוד מולם ולומר "קשה לי" – חשוב לתת לגיטימציה לקושי.

תשבצים, תפזורות, השלמת מילים, גימטריות ועוד הרבה הפתעות.

להורדת הקובץ

"עכשיו הם רוצים ארנבת – אחרי שהרגנו את הדגים, החתול הורדם והכלב נמצא בטיפול אצל מאלף, אחרי שאכל את הריפודים ועשה את הצרכים על השטיחים – עכשיו הם רוצים ארנבת !  הם אומרים שארנבת חיה בכלוב, לא מלכלכת ולא מרעישה. אנחנו יודעים שעדיין הארנבת צריכה לאכול, צריכה סביבה נקייה, צריכה לשתות, עושה צרכים – ומי יטפל בכל זה ??"

הם לא הפסיקו לדבר. היה נדמה שההורים דווקא מאוחדים בדעה שלהם, שהם לא רוצים עוד בעל חיים, כי הם לא רוצים עוד אחריות עליהם. גם כך הם קורסים תחת כל המטלות היומיומיות של גידול ארבעה  ילדים.

"הילדים בסופו של דבר לא לקחו את האחריות, האחריות נפלה עלינו. רק אתמול כשהכלב הקיא, כולם עמדו מסביב וצרחו לי שאבוא" סיפרה האמא, "ונאלצתי לנקות לבד עם קריאות הגועל של הילדים מסביב. ומה לגבי ההוצאות הכספיות ?" הוסיף האבא, "אוכל, חיסונים, בדיקות אביזרים וכל החטיפים והשטויות, שהילדים רוצים לקנות לחיות המחמד שלהם. אני לא מוכן להיכנס לעוד ספור של בעל חיים שבסוף אני צריך לקנות הכל וגם לנקות ולגם להאכיל, בדיוק כמו שקרה עם הדגים, החתול והכלב".

להורים ממש קשה לעמוד בלחץ של הילדים – הם נמנעו מלהגיד "לא", כי גידול בעל חיים הם ערכים משמעותיים שדרכם ניתן ללמד אחריות, דאגה לאחר, עמידה בזמנים, תכנון זמן. לכן זה לא משהו שקל לסרב בפשטות. את הדילמה הזו הילדים קולטים ולכן הם ממשיכים ללחוץ, הם מזהים את ההתלבטות שלנו וחוסר היכולת שלנו להחליט בצורה חד-משמעית.

לפני שלוקחים בעל חיים הביתה, תתכוננו –

1. עשו רשימה של כל המטלות הכרוכות בטיפול בבעל חיים (כולל מחלות, חופשות וכו').
2. הכינו רשימת העלויות הכלכליות – קבועות (אוכל, חיסונים ועוד) ויוצאות הדופן (חופשה, ניתוחים וכו').
3. חלקו את המטלות בין כל בני המשפחה – תוך התחשבות ביכולות של כל אחד.
4. החליטו מי יהיה האחראי על כל הפעולות, מי ידאג לתזכר כשצריך, להחליף או למצוא מחליף כשצריך – צריך שיהיה קפטן אחד לספינה.

להכניס חית מחמד הביתה, זהו מעשה חשוב מאוד בגלל כל הערכים הנילווים לכך. בכל זאת, כל אחד צריך לבחון עם עצמו עד כמה הוא מסוגל ומוכן לקחת את האחריות לכך. אין ספק שטיפול בבעל חיים מצריך זמן, עקביות, פיקוח ויכולת התמדה. אי אפשר להתחיל ולעצור כשאין כח. זו מחויבות ארוכת טווח וחשובה. האחריות בסופו של דבר היא שלנו המבוגרים.

"לא בא לי לראות את החברים של ההורים שלי יותר. הם יודעים עליי הכל. ההורים שלי פשוט מדברים עליי ועל כל מה שקורה אתי, עם כולם. אין לי פרטיות !  לא רק החברים שלהם, מסתבר שגם הדודים שלי כבר שמעו ועכשיו כולם מדברים עליי שקשה לי בלימודים, שיש לי בעיות עם החברים. את יודעת מה זה אומר, שעכשיו גם הבני דודים שלי ידעו והילדים של החברים של ההורים שלי.. בקיצור, כל העולם ידבר עליי", ככה התלונן יואב בן ה-14 כשהוא לא מסוגל להפסיק את שטף הדיבור שלו – "ואת יודעת מה היה הכי נורא? שבשבוע שעבר הייתי אצל חבר מהכיתה ואמא שלו שאלה אותי איך אני מצליח להירדם עם הטיפול התרופתי שאני לוקח ועוד שאלה אם הוא עוזר לי בכלל. כששאלתי אותה מאיפה היא יודעת, היא אמרה שאמא שלי והיא חברות באותה קבוצה בפייסבוק ושם היא כתבה עליי..

כל דבר שאני מספר להורים, עובר מיד הלאה – לחברים ולמשפחה ובכלל בפייסבוק, בקבוצות ווטסאפ .. כולם יודעים עליי הכל.

אז זהו, החלטתי, יותר אני לא מגלה להם כלום. הם לא ידעו שום דבר ממה שעובר עליי. הם רק גורמים לי להתבייש".

אנחנו חיים במציאות בה אין פרטיות. כולם יודעים היכן אנחנו נמצאים, מי החברים שלנו, מה אכלנו, מה שתינו.. הכל נראה בתמונות ומתואר במילים. קשה מאוד שלא להיות חשופים. גם אם אנחנו לא מפרסמים, כבר יהיה מי שיתייג אותנו בלי ידיעתנו.

הבית צריך להיות המקום הבטוח והפרטי ביותר בו הילד ירגיש מוגן.

בבית הוא יכול להרשות לעצמו להגיד דברים, להיות הוא בלי המסכות, להיות הכי אמיתי, להרגיש בטוח לספר את הדברים הכי קשים שעוברים עליו, לשתף בחוויות הכי כואבות ושיקבלו אותו ויכילו אותו עם כל הקשיים. הוא צריך לדעת ולהרגיש שההורים שלו יגנו עליו, יקשיבו ויכילו אותו.

איך ?

1. נחליט שלא מדברים על הילדים עם אחרים בנוגע לקשיים שלהם, אלא אם זה איש מקצוע שפנינו להתייעץ אתו.
2. ברשתות החברתיות נקפיד שלא לשתף בפרטים מזהים בתפוצה הרחבה. כך נמנע את חשיפת הקשיים שלנו לעיני כל.
3. קנו לעצמכם מחברת יפה וכתבו רק בה כשאתם מתקשים להתאפק ומחפשים למי לספר.
4. דברו ביניכם ההורים על הקשיים ונסו למצוא פתרונות בכוחות משותפים.
5. הקפידו לומר בקול רם שאתם לא מתכוונים לשתף בדברים ששמעתם בבית כי אתם מכבדים את הפרטיות של בני המשפחה. זהו מסר חשוב שיעבור לילדים.

כשאנחנו מספרים ומשתפים, הדברים יוצאים משליטתנו ואין לנו מושג לאן הם יתגלגלו.

חשוב שנזכור שכשאנחנו מכבדים את הפרטיות של הילדים, הם ילמדו לבטוח בנו וירגישו בטוחים לספר ולשתף אותנו.