גירושים ומעבר אחד הצדדים לדירה משלו משפיעה ישירות על שגרת חיי הילדים שהולכת להשתנות דווקא שלב זה מצריך שיתוף פעולה והבנה בין ההורים המטרה לייצר קרקע יציבה

"אנחנו בשלב של רגע לפני שהוא עוזב את הבית לדירה משלו. הקופסאות מפוזרות, האווירה של מעבר והכל מבולגן. אני יודעת שאוטוטו זה נגמר וחוששת מאיך זה יתנהל בעתיד. הרי לא הצלחנו להיות מתואמים כשהיינו ביחד ולא יצרנו שגרה משותפת, פשוט לא הסכמנו על כלום. אז מה יהיה עכשיו בבתים נפרדים? הילדים הרי זקוקים ליציבות, אני ממש חוששת. מתי הם ילכו לישון כשאני לא לידם? איך הם יקומו בבוקר? הם הרי יצטרכו לעבור בין הבתים שלוש פעמים בשבוע".

כך סיפרה לי השבוע פרודה טריה, בשלהי שנות השלושים לחייה, שחוששת מהבאות, בעיקר בכל הקשור להסתגלות ילדיה. לדבריה, בעלה והיא החליטו להתחיל בהליך גירושים, כשטובת הילדים לנגד עיניהם. "ידענו שאנחנו לא רוצים שהם יחיו בבית עם צעקות, מריבות ואי הסכמות", היא הוסיפה. "היום, כשזה הולך לקרות בפועל, פתאום כל הדברים הקטנים נראים לי בלתי אפשריים להתמודדות".

הסברתי לה כי אם בעלה והיא הגיעו למסקנה שהם לא מסתדרים, כל היום רבים ומצויים בסיר לחץ מתמיד, ראוי לעשות הפרדת כוחות. כלומר. כל אחד יחיה בבית משלו ובדרך שמתאימה לו. עם זאת, חשוב להבהיר כי בכל הקשור לילדים עליכם להשתדל להיות מתואמים כדי שתהיה להם קרקע בטוחה ויציבה. המשמעות בפועל היא לא לעשות דווקא, לא להיות צודקים בכל מחיר, לשתף פעולה בשבילם. קרקע בטוחה היא כזאת הנבנית משגרה, מסדר יום ברור, מלדעת מה מותר ומה אסור ומגבולות ברורים.

אז כיצד מיישמים זאת?

1. נבנה צינורות אינפורמציה. ניידע אחד את השני במידע על הילדים. היום זה מאוד פשוט ואפשרי באמצעות קבוצת ווטסאפ ביניכם או קבוצה נוספת עם המורה כדי ששניכם תהיו מעודכנים.
2. ניצור תוכנית שבועית עם פעילויות קבועות כמו חוגים, מתי עוברים מבית לבית, שעורים פרטיים, בדיקות רופא ועוד, כדי לדעת את הדברים ולהתכונן אליהם.
3. נדאג שהתוכנית תהיה תלויה בשני הבתים. מי שמוכן לקחת אחריות על ההכנה הוא זה שיעשה זאת, והשני ישתף פעולה ויתאמץ לשמור על כך.
4. ניצור טקסים שיתקיימו בשני הבתים. למשל, סיפור לפני השינה, פתקי מסרים חיוביים מתחת לכרית לפני השינה, השכמה בשעה קבועה, הרגלי בוקר אחידים.
5. נהיה נוכחים בחיי הילדים כשהם אצל בן או בת הזוג. למשל, בתחילת היום ו/או בסופו נשמור על רוטינה קבועה סביב שעה מסוימת שבה הילדים ידברו עם ההורה שלא נמצא אתם.

זיכרו, אל תילחמו אחד בשני. עכשיו כשכל אחד מכם נמצא בנפרד, הקשר ביניכם אינו אינטנסיבי. אתם לא צריכים לריב על כל דבר, תורידו את ההתנגדויות. והכי חשוב להבנה – התגרשתם אחד מהשני, אבל לא מהילדים.

"הוא ממש מעצבן, החלטנו ללכת לסרט בערב, קבענו שבשש נצא. בחמש הזכרתי לו לצאת מהעבודה והוא אמר שיישאר בעבודה ויגיע ישר לקולנוע, כי אם יבוא הביתה, הוא כבר לא ירצה לצאת. זה עצבן אותי. אני אוהבת שהוא מגיע, מתקלח, מחליף בגדים ואנחנו יוצאים ביחד וגם למה שנבוא בשתי מכוניות, נשלם שתי חניות וגם נחזור אח"כ בנפרד הביתה. איזו מין יציאה זו, זה בכלל לא בילוי משותף. כבר לא בא לי לצאת ככה.

באירוע אחר שהיה לנו, הוא אמר שיבוא לנוח לפני שנצא בגלל הנהיגה הארוכה אחרי יום מעייף. קבענו להיפגש בארבע בבית, שיספיק לנוח. והוא אכן בא, התארגן ושכב לנוח. עברה שעה וראיתי שהוא לא קם, נגשתי אליו למיטה ובעדינות הערתי אותו. הוא הוציא את הראש מהשמיכה ואמר לי שאין לו כוח והוא לא נוסע. ניסיתי במשך חצי שעה לדבר על לבו, שאנחנו חייבים להגיע לאירוע ההוא ביחד, כי זה אירוע של המשפחה שלו ואנחנו לא רוצים לגרום לרכילות במשפחה.

בסוף נסעתי לבד עם הילדים ולכולם הסברתי שיש לו עומס בעבודה והוא היה עייף מאוד.  שנאתי כל רגע שאני באירוע של המשפחה שלו לבד עם הילדים, כעסתי על עצמי שויתרתי לו ועכשיו אצטרך גם לנהוג את כל הדרך חזרה.

ככה זה בכל פעם שאנחנו קובעים לצאת לבילוי או לאירוע, אני אף פעם לא בטוחה שיהיה לי שותף בערב, אם הוא יבוא איתי או לא. זה גורם לי למתח, תסכול ועצבים וכל יום העבודה שלי נהרס".

דיברנו שההתנהגות שלו נובעת מקושי במעברים בין מצבים, פעולות ושינויים בזמנים. מי שקשה לו  להתמודד עם שינויים, נמנע מלהיכנס למצבים חדשים ונכנס פעמים רבות לעימותים עם הסביבה על הרקע זה.

לפני שתתעצבנו שוב באירוע הבא בואו נעשה כמה דברים –

1. נפנה את הזמן לדבר על זה (לא ביום האירוע). נעל את כל הקשיים – הקושי לנתק את המחשבות מהעבודה, הקושי לצאת פיזית מהעבודה, התחושות של הלבד באירועים ועוד.
2. נסנכרן יומנים ונקפיד שביום שיש אירוע הוא לא יקבע ישיבות ארוכות, מעייפות או רחוקות.
3. נסכם שבאותו יום את אוספת אותו מהעבודה הביתה. אם הוא לא יוצא בזמן, את תאספי אותו וכך תהיי גם את מוכנה מראש ללוח הזמנים הזה.
4. כשהוא מגיע הביתה הוא נכנס להתקלח וכך הוא יעיר את עצמו, במקום להיכנס למיטה שממנה קשה לו לצאת אח"כ.
5. מצאו דברים שינעימו לו ולך את הנסיעה, כך שהיא תהפוך לחוויה נעימה של שניכם ביחד (דיסק טוב, פירות יבשים).

מעברים אינם פשוטים, חייבים לפרק אותם ולהתייחס לכל גורם שעלול להכשיל. לבנות את המסלול האופטימלי, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם המעבר בצורה הנכונה ביותר לכל אחד.

מנקים לפסח  14.3.17

"אני לא יכול להמשיך ככה, כל שנה כשמתקרבים לפסח, הבית הופך למקום שאסור להיכנס אליו, אורית נהיית עצבנית ובלתי נגישה וכל הבית על גלגלים. אני צריך לבוא כל יום מוקדם כדי לעזור בניקיונות או לפחות להוציא את הילדים מהבית והכי מעצבן שתמיד בסוף יש לה הערות. אתמול היא כבר הגזימה, היא גם רוצה שאני אסייד את כל הסלון כי השנה אנחנו מארחים את כל המשפחה אצלנו. אה, שכחתי שבשבת הורדתי כבר את כל הווילונות וגם ניקינו את המנורות שלמעלה.

בעבודה כבר אמרו לי שאני לא מרוכז, שאני לא מספיק דברים, שאני לא חד כמו שהייתי.. אני לא יכול עוד שנה כזאת. ניסיתי לדבר עם אורית, אמרתי לה שהשנה אני רוצה שנתכונן אחרת לחג, אבל היא כל כך נעולה על מה שהיא מכירה מהבית שלה, מהילדות שלה ולא מוכנה לעשות צעד אחד לקראתי ולקראת הילדים.

המריבות האינסופיות, הצעקות, הכעסים, הילדים במתח, עונשים, אין לנו זמן לבלות עם הילדים, לעשות פעילויות משפחתיות – כולנו בסיוט. גם אורית. אבל היא לא מוכנה לוותר. כל שנה ניקיון מטורף, סיוד, וילונות וכל שנה אנחנו גמורים בערב פסח. חייבים לעשות שינוי בבית".

כך התחלנו את השיחה. אורית המשיכה "רונן לא מבין אותי, מאז שאני זוכרת את עצמי, ככה היו ההכנות לפסח. אני זוכרת איך אמא שלי הייתה מוציאה אותנו לחצר ולא מרשה לנו להיכנס בחופשת הפסח. כל השבוע שלפני ליל הסדר, כבר לא למדנו ואמא הייתה כל כך עסוקה בניקיונות, גם אבא שלי היה עובד אתה ולשניהם לא היה זמן בשבילנו. אני הייתי הבכורה ולכן, פעם הייתי אחראית על האחים שלי ופעם הייתי עוזרת להורים שלי. תמיד היה המתח והבלגן לפני פסח. אני לא רואה את עצמי מתכוננת אחרת לפסח. זה פסח !!! למה רונן רוצה לשנות מסורת כל כך יפה וחשובה.

אין ספק שמסורות הן מאוד חשובות, הן מחברות אותנו אל העבר, מעלות זיכרונות חשובים עבורנו. אבל אנחנו חייבים להתאים את המסורות ליכולות שלנו. לעשות התאמה למה שאנחנו יכולים לעשות במסגרת סדר היום השוחק שלנו. היום אנחנו מוצפים הרבה יותר, הכל יותר מהיר ועמוס מאוד.

כמה רעיונות שיהיה קל יותר לכולנו –

1. לפני שכולם יוצאים לחופשה, תכננו את המשימות ותחליטו מה אתם עושים לפני שאתם יוצאים לחופשה. למשל – לסייד את הבית, לשלוח דברים לניקוי יבש.
2. חלקו את המשימות לפי אזורים בבית, כך כל משימה שמסתיימת לא תפריע להתנהלות של שאר הבית – למשל סיימו חדר שינה כולל ארונות, מנורות ווילונות ורק אז עברו לחדר או למשימה הבאה.
3. חלקו מראש את המשימות ביניכם – מי עושה מה ומה – ההורים והילדים ומה עושים ביחד.
4. בנו מערכת ובה תרשמו את הפעילות המתוכננת כל יום וכמה זמן היא תיקח – כך כל אחד ידע מה צפוי.
5. תכננו איזה עבודות אתם עושים עם הילדים. עבודות בפרקי זמן קצרים כמו סידור ארונות, החלפת בגדי חורף/קיץ.
6. תדאגו בכל יום לפנות גם זמן לעשייה כייפית עם הילדים, כמו לשחק משהו ביחד, לראות סרט, לאכול ארוחה משפחתית.
7. שתפו את הילדים בבניית התפריט לליל הסדר, כך שהם יהיו מעורבים ותהיה להם לפחות מנה אחת שהם אוהבים.
8. הכינו רשימת קניות לערב החג. תשקלו אפשרות לעשות הזמנה אינטרנטית ולא להגיע לחנות כדי לחסוך בזמן, בלגן ורעש.
9. אם רוצים לקנות בגדים ו/או נעליים – עשו זאת חודש קודם ולא ברגע האחרון.
10. הכינו מראש את ההגדות הישנות וודאו שיש לכם מספיק לכולם.

שיהיה לכולנו חג פסח שמח !!

סדר לקראת הסדר בקובץ PDF (מתאים להדפסה)

סדר לקראת הסדר בקובץ אקסל (מתאים לעריכה במחשב)

"הוא לא מחונך, תחזיקו אותו, למה אתם נותנים לו, קחו אותו הביתה, למה אתם מוותרים לו, למה אחותו המסכנה צריכה לוותר תמיד… האנשים הטובים שמסביב אלופים בלתת עצות. כל כך רצינו תמיד בית שקט ורגוע – תתחשבו בו, הוא לא שולט בזה. הוא מתכוון לטוב. זה לא קרה לו בכוונה.. אלו המשפטים שתמיד אמרנו.

כשיואב היה קטן, התגובות שלו היו אימפולסיביות ועצבניות. פחדנו מהתגובות שלו, התביישנו בהתנהגות שלו, ריצינו אותו ועשינו מה שהוא ביקש – רק שלא יצעק, שלא יתפרץ, שלא ישבור דברים, שלא יבכה, שלא יקלל. כל כך לא רצינו לשמוע את כל היועצים מסביב, העדפנו לא לצאת איתו לבקר חברים, או משפחה. מעגל החברים שלנו הצטמצם ולא כי ביקשנו מהם לא לבוא, אלא כי הם, החברים שלנו, העדיפו לא לבוא אלינו. גם ההורים בקשו שלא נגיע כל שבת. הוא התיש אותנו ואת כל הסביבה.

לפעמים התפצלנו עם הילדים, אחד מאתנו נשאר עם יואב והאחר לקח את האחים, לפעמים הענשנו, לפעמים נתנו פרסים, לפעמים שבחנו – בכל זאת הרגשנו שהוא פוגע בדינמיקה המשפחתית, בחוויות המשפחתיות וכל הזמן היה כעס באוויר. בייאושנו השלמנו עם המצב – יש לו פתיל קצר ולא כדאי להיתקל בו. מצאנו את עצמנו הולכים על ביצים, כל המשפחה, נזהרים שלא להרגיז את הילד ועושים הכול כדי לרצות אותו.

אנחנו ממש לא יכולים יותר. האחים שלו נפגעים, הם משתדלים לצאת כמה שיותר מהבית, הם לא מזמינים חברים הביתה, אנחנו מרגישים שהם לא מוכנים להתחשב בו יותר. העימותים בבית הופכים להיות בלתי נסבלים."

אני פוגשת משפחות שמתארות מצבים דומים בבית, אני שומעת את הקושי והמצוקה. ההתמודדות צריכה להתחיל כבר מגיל צעיר, התירוץ של "הוא קטן, תתחשבו בו" – לא עובד. דפוסי ההתנהגות מתקבעים ואח"כ קשה יותר לחולל שינוי.

יותר מהכל חשוב להבין שהמצב הזה שבו הילד הוא ה"שולט" בבית, לא טוב לילד, זה מפחיד אותו ומאיים עליו. הוא מסתובב בתחושה שאם יקרה לו משהו, אין מי שישמור עליו.

1. בואו "נפטר" אותו מתפקיד "המנהל" – נחזיר אותו להיות ילד כמו כל הילדים.
2. בתקופה הקרובה לא קונים כלום – לא אוכלים בחוץ, לא קונים משחקים – אם קשה לנו, לא נצא עם הארנק..
3. נקבע אתו פעילויות שיהיו קבועות בתכנית השבוע – הליכה, רכיבה על אופניים, טיול עם הכלב וכשיעמוד בהן יקבל חיזוק.
4. נבנה עם הילד מערכת מובנית של משימות – לסדר את החדר שלו, להתארגן לקראת שינה, להכין שעורים, לסדר ילקוט – שאותן הוא יצטרך לעשות ועליהן יקבל חיזוקים בהתאמה.
5. נאפשר לאחים שלו לארח יותר בבית ואותו נוציא מהבית לאחת מהפעילויות שתכננו מראש.
6. נקפיד על ארוחת ערב משפחתית, ובה נחזק התנהגויות חיוביות של כל בני המשפחה.
7. ניצור עבורנו מקום של תמיכה, מקום שנוכל לשתף בו. זו יכולה להיות יציאה משותפת פעם בשבוע שהמטרה שלה היא לדבר על האירועים של השבוע ותכנון משימות השבוע הבא.

בהתחלה נחווה התמודדות לא פשוטה, שבה הילד יבדוק אותנו ואפילו יגביר את ההתנהגויות המקשות שלו. נצטרך להיות מאוד עקביים ואחידים בתגובות שלנו. בואו נחזק אחד את השני, לא נוותר ונעבוד כצוות מתואם.