הרבה פעמים הורים מתייחסים לגבולות כאל חוקים נוקשים, כענישה, כשליטה בילדים, כמניעת יכולת הבחירה, עצמאות ועוד…
אני אוהבת להביא את הדוגמה שבה הורים מאפשרים לילדיהם לרוץ על הגג של מגדלי עזריאלי.
האם באמת הילדים ירוצו ויסתובבו בביטחון על הגג? התשובה היא לא !
הילדים ישארו קרוב למרכז המבנה, צמוד להורים ולא יהיו חופשיים ומשוחררים.
אילו היה מעקה מסביב לגג והיינו מאפשרים לילדים לרוץ, הילדים ירגיש בטוח לרוץ ולהסתובב בחופשיות ברחבי הגג.
חוסר מוגנות עוצר את הילדים מלהתנהג בחופשיות. כלומר – הילדים זקוקים לגבול על מנת שיוכלו להרגיש בטוחים.
המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו, מתוך מודעות לתוצאות בחירתו.
האם זה נכון לילדים בשלב זה של חייהם? האם הם מודעים לתוצאות בחירותיהם? האם הם מסוגלים להכיל את תוצאות בחירותיהם?
הגבולות מאד חשובים להתפתחותו של הילד. הם נותנים לילדים בטחון ובכך הם מפנים להם מרחב עשייה ובחירה לפעילות יצירתית וחופשית. ילדים שעסוקים בחיפוש הגבולות , בבדיקת הגבולות הם ילדים מותשים ולא מסופקים.
לעתים אני שומעת הורים מתלבטים בין להחליט עבור ילדיהם עם גבולות חד-משמעיים או לתת לו "להחליט על עצמו".
התלבטות זו היא התלבטות נכונה.
היא מאפשרת לנו ההורים לעשות חשיבה משמעותית לגבי דרך החינוך שלנו ולא לחנך כתגובה למצב שנוצר.
עלינו להחליט מהי הדרך החינוכית בה נבחר ולא נפעל באופן אימפולסיבי.
מיומנות הבחירה היא אולי המיומנות החשובה בחיינו.
היא מעצבת את חיינו. כדי שנוכל לבחור נכון, אנחנו חייבים להיות מיומנים ומנוסים בפעולת הבחירה.
ההתנסות בבחירה מתחיל כבר בילדות.
תקופת הילדות היא השלב שבו התפקיד שלנו ההורים, לשמש כמנחים לילדינו במיומנות הבחירה.
זה לא להחליט עבורם, אלא לתת להם את הכלים והדרך לבחירה נכונה.
הדבר קשה מאוד משום שההתמודדות עם בחירה מתנגשת עם הצבת גבולות.
כאן נוצר בלבול אצל ההורים בבחירת הדרך של הצבת הגבולות לצד זכות הבחירה.
הורים בוחרים בדרכים שונות לחינוך ילדיהם.
חלקם מחנכים חינוך נוקשה וחלקם בוחרים את ההיפך, חופש מוחלט כמו לזרום עם הילד, לאפשר לו להתנסות.
אך חשוב לזכור כי יש עוד דרך – הדרך של שילוב בין השתיים.
כלומר – ההורים יחליטו באילו נושאים הילדים יקבעו את ההחלטות.
למשל הילד קובע לעצמו מה אני אוהב לאכול, איזה חבר אני מזמין ולאיזה חוג אני רוצה ללכת
לעומת הדברים שבהם לילדים אין זכות החלטה – כמו לתת יד במעבר חציה, לא נוגעים במכשירים חשמליים ללא השגחה, נוטלים ידיים לפני ארוחה – אלו כללים שאין עליהם עוררין.
לילדים ברור שאלו כללי הבית.
בית בו ההורים מתווים את הגבולות תוך דו-שיח והקשבה לילדים הוא בית בטוח עבור הילדים ומאפשר להם להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ומחזק את ביטחונם העצמי.
כך אנו מגדלים ילדים יצירתיים, פעילים, חושבים, סקרנים ותורמים.

כל מי שמכיר אותי, יודע שאחת ההמלצות שלי היא לסדר את המיטה בבוקר, ככה כל בוקר.
אני זוכרת שראיתי ברשתות החברתיות סרטון בו מציג אדמירל ויליאם מקרייוון, מפקד בצי האמריקאי, את תפיסת עולמו בנאום בפני מסיימי מחזור לימודים באוניברסיטת טקסס.
כשצפיתי בסרטון, הציג האדמירל דרך התנהלות מתוך עולמו. דבריו המדויקים מתאימים לכולם, אך כשמדובר בהתמודדות עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, מצאתי שזו תפיסת עולם משמעותית במיוחד וצריכה להוות עבורם, אבני דרך להתנהלות אפקטיבית ויעילה:
1.כל בוקר סדרו את המיטה – מתחו את הסדין, סדרו את הכרית ופרסו את כיסוי המיטה או השמיכה.
כך כבר בבוקר תקבלו תחושה של גאווה והצלחה – השלמתם משימה ראשונה להיום.
כל הצלחה נותנת מוטיבציה להצליח במשימה הבאה ובאלו שאחריה.
המשימה הקטנה בבוקר, הופכת לאוסף משימות שבוצעו במהלך היום ומלמדת אותנו ליחס חשיבות גם לדברים הקטנים, כי אם אתה לא יכול לבצע את המשימות הקטנות כמו שצריך, לעולם לא תצליח לבצע את המשימות הגדולות כמו שצריך.
ואם במקרה היה לכם יום לא מוצלח, בכל מקרה תחזרו למיטה המסודרת שאתם סידרתם והיא תהווה עידוד לכך שמחר יהיה יום טוב יותר.
2. כדי להגיע מנקודת ההתחלה שלכם אל המטרה, לכולנו יש מעגל של משפחה, חברים ותומכים אחרים, היעזרו בהם. זהו את האנשים שיוכלו לכוון אתכם ובכך יעזרו לכם לחתור קדימה.
3. התייחסו לאנשים לפי גודל הלב שלהם ולפי הכוונות שלהם ולא לפי המראה או ההתנהגות שלהם.
4. אל תשכחו להאמין בעצמכם. לפעמים לא משנה כמה טוב התכוננתם וכמה טובים הביצועים שלכם, עדיין לא יעריכו את מה שהשגתם – תפסיקו לצפות והמשיכו בדרך!
5. הכישלונות הכואבים ביותר והמייאשים ביותר, הם שבונים בכם את הכח הפנימי וכושר ההתאוששות שלכם – אל תפחדו מכישלונות!
6. היו יצירתיים, תחשבו על רעיונות מחוץ לקופסא, תסתכלו מכיוונים שונים – סמכו על עצמכם ומצאו פתרונות שנכונים לכם, ושתואמים את האמונות והערכים שלכם.
7. יש הרבה אתגרים במהלך הדרך, הרבה קשיים והרבה התמודדויות בחיים – תתמודדו בכל מחיר ואל תברחו. רק כך תצליחו להתקדם הלאה.
8. שלטו בעצמכם – הרגעים הקשים ביותר בהם אתם מרגישים שאתם מאבדים שליטה, מגיבים בהתפרצות או בהיסטריה – הם הרגעים ללמוד ולאמן את עצמכם להתעלות מעל הקושי ולהתנהל מתוך שליטה.
9. האמינו בדרך – אל תוותרו על התקווה, יש משמעות לכח האמונה כמה שזה קיטש ככה זה נכון! שימרו על אופטימיות, כי התנהלות מתוך חשיבה אופטימית, תוביל אתכם לתוצאות הטובות.
10. המשיכו ברוטינות, המשיכו בשגרות, המשיכו לאמן את עצמיכם ואף פעם אל תוותרו!!!
אל תשכחו – הכל מתחיל בלסדר את המיטה כל בוקר.

שנים מאתגרות עוברות עלינו,
שנים שדורשות מאתנו להמציא את עצמנו מחדש, להתבונן פנימה לבדוק מה נכון עבורנו,
מה מקומה של המשפחה בחיינו, לסדר לנו מה חשוב, נכון ומדויק עבורנו.
השנים האחרונות דרשו מאיתנו לפתח את כושר ההסתגלות שלנו לשינויים, למעברים, ליצירתיות אינסופית וכל זאת כשלאוכלוסייה עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יש קושי משמעותי בדיוק בזה.
שמירה על שגרות, על סדר פעולות קבוע, על הרגלים וריטואלים בתוך סיטואציה שהיא כמו רכבת הרים בלתי נגמרת זו המשימה שעומדת לפנינו היום!
שמנו לעצמנו מטרה להיות הבית!
להיות כאן עבורכם – אתם הקהילה שלשמה קמה העמותה,
ובימים טרופים אלו, המטרה שלנו רק מקבלת תוקף יותר חזק ומשמעותי.
אנחנו מקבלים מכם המון פניות – גם פניות בבקשת עזרה וייעוץ וגם פניות של תודה והודיה.
גם אלה וגם אלה מחזקים אותנו להמשיך לפעול בכל הכוח עבורכם!
כולם מסכמים שנה לכבוד השנה החדשה,
אתם מכירים ומעודכנים בעשייה של העמותה לכל אורך השנה.
לכן,
אני בוחרת השנה, במקום לסכם,
לשתף אתכם בחלומות שלנו, כעמותה, לשנים הבאות:
▪כח ציבורי – לראות את העמותה גדלה, מתחזקת ומשפיעה על החיים של אנשים עם הפרעת קשב בכל תחומי החיים.
▪שינוי עמדות- לשנות את תפיסות העולם החברתיות, המוסדיות והמדיניות שבגללן לא ניתנת התייחסות רלוונטית, הגיונית וניתנת ליישום לעוצמת הקשיים אשר חווים אלה שבאמת מאובחנים עם הפרעת קשב.
▪הכשרה- לתת הכשרה לכל הגורמים ואנשי המקצוע אשר באים במגע עם ילדים ואנשים עם הפרעת קשב, על מנת לצמצם פגיעה וליצור את ההתאמות הנדרשות כדי לאפשר מימוש עצמי הגלום בכל אחד ואחד באופן שוויוני.
▪חקיקה חקיקה ושוב חקיקה – כל כך הרבה עבודה יש לעשות בתחום זה על מנת להפריך את המיתוסים סביב הפרעת קשב, לבסס התייחסות לעובדות מחקריות ולקדם חוקים ותקנות שיאפשרו התייחסות רצינית להפרעת קשב – מאבחון ועד טיפול ברמה המדינית.
▪אין ספק שהתחלואה הנלווית של הפרעת קשב שאינה מטופלת בזמן או בצורה הנכונה, הינה קשה ומשפיעה על החיים באופן שדורש מענה אחראי.
קיים צורך אמיתי להוביל תכנית לאומית שתתן התייחסות לנושא כבר מהגיל הרך, באיתור הקשיים התפקודיים, ביצירת תוכניות מעשיות לתרגול ופיתוח מיומנויות, אבחון וטיפול מיטבי מוקדם כדי לחסוך מהילדים את עוגמת הנפש וההתמודדויות הנפשיות בהמשך הדרך.
שתהיה לכולנו שנה טובה, מוצלחת, פוריה ומלאה בהישגים משמעותיים
זכרו אנחנו כאן בשבילכם!

להגיע בזמן.
אנחנו מאוד משתדלים וזה לא תמיד מצליח.
היינו רוצים להגיע לפני כולם ולא לספוג את מבטי האשמה מהנוכחים.
היינו רוצים שהילד שלנו יהיה הראשון בגן ויוכל לבחור לעצמו את המשחקים.
היינו רוצים להספיק לראות את ההצגה מההתחלה.
היינו רוצים שיודיעו לנו שהאירוע מתעכב בחצי שעה כי אולי ורק אולי פעם אחת נגיע בזמן – וגם אז אנחנו לא מגיעים בזמן!
אנחנו דואגים לקנות את הכיסאות במקומות הכי טובים באולם, אבל בגלל שאנחנו מאחרים לא נותנים לנו להיכנס למקומות שלנו ואנחנו נאלצים להיכנס למקומות אחרים בשורה האחרונה.
משם אנחנו רואים את האחרים נהנים מצפייה בהצגה/קונצרט/ אופרה במקומות המושקעים והיקרים שקנינו.
בזמן, בזמן, בזמן ואנחנו בכלל בזמן אחר או כפי שכולם אומרים "ללה לנד"!
וכן, קשה לנו.
ניסינו להקשיב לכל העצות ולא בהצלחה – שמנו תזכורת בטלפונים הניידים, הזזנו את השעון חצי שעה קדימה, כל היומן שלנו זז חצי שעה קדימה וזה לא עוזר.
אז אנחנו עוד יותר פגועים משום שאנחנו משתדלים, אכפת לנו, אנחנו עושים מאמצים – אבל בסופו של דבר את הקרדיט מקבלים רק על התוצאה.
כשאנחנו מצליחים פעם אחת להגיע בזמן, אנחנו סופגים הערות מזלזלות –
"סוף סוף!"
"מה קרה?"
"נפלת מהמיטה?"
"כיבו לך את המזגן?"
"היה לך קר בבית?"
ואז אנחנו שוב מוצאים את עצמנו במרכז העניינים אבל לא באופן חיובי, אלא שוב נושא לצחוק של הסובבים אותנו.
אז מה עושים? קיבלנו כל כך הרבה עצות –
להכין מראש את הדברים הנדרשים.
להשתמש בתזכורות, אבל לא להגזים.
לתכנן את הדרך שצריכים לעבור כדי להגיע לנקודת הסיום בזמן.
כל העצות נהדרות ובכל זאת – אנחנו לא עומדים בזמנים.
חסר דבר אחד, שאם אותו נצליח לפצח יהיה לנו הרבה יותר קל –
שמירה ושליטה על תשומת הלב שלנו לפרקי זמן קצרים.
לפרק את הדרך שתכננו לפרקי זמן קצרים.
להתמקד בביצוע המטלות שלנו בהגדרה של זמן קצר.
להשתמש בעוגנים (פעולות שאנחנו כבר מצליחים בהן כמו צחצוח שיניים תמיד ב-7 בבוקר), ולהצמיד להם פעולות נוספות, שיעזרו לנו להגיע ליעד.
והטיפ החשוב מכולם –
הסחת תשומת הלב שלנו אפילו לשנייה אחת מסיטה אותנו מהדרך וברגע שירדנו, קשה לנו לחזור אליה לכן חשוב להיות מודעים למסיחים עלינו להכיר בעובדה שההסחה מכשילה אותנו.
ברגע שאנו מודעים לעובדה זו, נצליח לשמור על עצמנו.
 נדע להציב גבולות – כשמישהו בעבודה נכנס לחדר שלך ורוצה לדבר איתך ואתה נמצא באמצע משימה, תבקש ממנו לחזור בעוד חמש דקות עם סיום זמן המשימה שהקצבת לעצמך.
 נרחיק במידת האפשר את מה שמסיט את תשומת ליבנו -הודעות בטלפון הנייד, שיחות בטלפון, תכניות טלוויזיה. ונחליט פרק זמן מוגדר בו אנחנו מתמקדים רק במטרה.
 נגדיר זמן מיקוד ונודיע לסובבים אותנו (בבית או בעבודה), שבזמנים המסויימים שהגדרנו לא מדברים איתנו ולא מסיטים את תשומת ליבנו.
הגדרה של פרקי זמן קצרים – יוצרת את האתגר לסיים את המשימה בזמן ולהגיע למטרה שלנו.
שליטה במסיחים הסביבתיים תאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם האתגר.
שלכם איריס שני מנכ"לית העמותה

יום שישי, אני בשיא ההכנות, הדגים והמרק מתבשלים כבר על האש, ואני קוצצת ירקות לתבשיל הבא, השיש מלא בכלים ושאריות, בכיור ערימת כלים לשטיפה, ובפינת השיש מונח לו הפלאפון שלי פתוח לתקשורת הכתובה והוואטסאפ המשפחתי פעיל מאי פעם.
מדי פעם אני מעיפה מבט להתקדמות הדיון לגבי שעת הארוחה. בסך הכל הודעתי בוואטסאפ המשפחתי שהערב נאכל בשמונה כדי שירון יספיק לנוח אחרי הטיול שעשה הבוקר. מיד הגיבה דנה "למה תמיד מתחשבים רק בו??", ודור מוסיף "אבל אני רוצה לצאת הערב…" וכך התחיל הדיון על שעת הארוחה. חשבתי שאם אני קובעת שעה, זה יסגור את הענין, אך לא כך.
"אז אני לא אבוא" מתריסה דנה. אני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ, אני רוצה שכולם יבואו וגם רוצה להתחשב בכולם וגם רוצה שהילדים שלי יהיו חברים טובים ויסתדרו ביניהם ויעזרו אחד לשני.
אני נזכרת במריבות האינסופיות כשהילדים היו קטנים – ירון, דנה ודור, שלושה אחים צעירים בני 5, 7 ו-9. גם אז היו מריבות על
"למה הוא מקבל ואנחנו לא",
"למה את לא מתערבת"
"הוא לקח ולא החזיר"
"הוא תמיד נוגע לי בדברים"
"למה הוא לא מקשיב?"
"הוא לא מבין מה זה לא"
"היא עושה רעש"
"היא נכנסת לי לחדר בלי רשות"…
הזיכרונות מחזירים אותי להתלבטות האינסופית שלי – מתי להתערב ומתי לא ? האם אגרום נזק כשאתערב ? או אולי אגרום נזק כשלא אתערב ? אני זוכרת את ההתלבטויות והחיפוש אחר התשובות בספרים, במאמרים, בשיחות עם חברות, בהתייעצות עם מומחים.
והעצות השונות – "תישארי בעבודה ולא תאלצי להתערב במריבות כי הם חייבים ללמוד להתמודד עם זה לבד", "תכנסי למקלחת כשהם רבים ואל תתערבי" – אבל בסופו של דבר, אני היא זו שצריכה לקבל את ההחלטה, אני זו שעומדת מולם לבד ותמיד זה קורה בדיוק כשאין לי זמן, אני עסוקה, יש סביבי אנשים, נוצר מצב שההחלטות שלי הן לרוב במצבי לחץ ולכן לא שקולות עד הסוף. ובתוך סיר הלחץ הזה, כשההחלטות לא שקולות, אני צורחת, מענישה ללא שיקול דעת ובסוף נשארת עם רגשות אשמה.
אין מתכונים מוכנים ל"מה עושים במצבים האלה", כי בכל משפחה ההתייחסות צריכה להיות בהתאם לשותפים למריבה ובכל משפחה זה שונה. והשאלה הנצחית – האם פעלתי נכון ? עד איזה שלב לתת להם לריב? מתי להתערב ? – זו שאלה שרק אנחנו ההורים צריכים למצוא לה את התשובה.
ובכל זאת, יש כמה כלים שאם נעשה אותם יהיה לנו קל יותר להתמודד עם המריבות –
🌷 תהיו שם, אבל אל תתערבו. תהיו שם כדי שהמריבה לא תצא משליטה.
🌷 תלמדו את הילדים לדבר את מה שמפריע להם. גם במחיר של חבר שמחכה בחדר.
🌷 כשהמריבה מסתימת, עשו שיחה ובה למדו אותם לשקף אחד לשני במילים את מה שהם הרגישו.
🌷 בנו לוח תורנויות של כל פעילות שיכולה לעורר ויכוח בין הילדים, כמו צפייה בטלויזיה, זמני משחק במחשב, סדר מקלחות.
🌷 השתמשו בעזרים שיעזרו לילדים למדוד את הזמנים – טיימר, תזכורות בטלפון, שעון.
🌷 תעקבו אחר לוחות הזמנים כדי שתהיו נוכחים בזמן ההחלפה כי שם הצמתים הבעייתיים. אבל אל תתערבו, רק תהיו שם.
🌷 הכינו תכנית ובה הצלחות של כל הילדים במשפחה, כל אחד יתרום את חלקו לטובת השגת מטרה שכולם רוצים ואוהבים לעשות ביחד. ובזכות כולם ביחד ישיגו את המטרה. לדוגמה: לצאת לאכול פיצה בחוץ, להכין סושי בבית וכו'.
המריבות לא מסתיימות אף פעם ומשפחות מושלמות יש כנראה רק בסרטים הרומנטיים. אבל ככל שנבנה עם הילדים, בינם לבין עצמם ובינם לבינינו שיח תקשורתי, נוכל לצמצם את כמות המריבות ובודאי את העוצמה שלהן.