שנים מאתגרות עוברות עלינו,
שנים שדורשות מאתנו להמציא את עצמנו מחדש, להתבונן פנימה לבדוק מה נכון עבורנו,
מה מקומה של המשפחה בחיינו, לסדר לנו מה חשוב, נכון ומדויק עבורנו.
השנים האחרונות דרשו מאיתנו לפתח את כושר ההסתגלות שלנו לשינויים, למעברים, ליצירתיות אינסופית וכל זאת כשלאוכלוסייה עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יש קושי משמעותי בדיוק בזה.
שמירה על שגרות, על סדר פעולות קבוע, על הרגלים וריטואלים בתוך סיטואציה שהיא כמו רכבת הרים בלתי נגמרת זו המשימה שעומדת לפנינו היום!
שמנו לעצמנו מטרה להיות הבית!
להיות כאן עבורכם – אתם הקהילה שלשמה קמה העמותה,
ובימים טרופים אלו, המטרה שלנו רק מקבלת תוקף יותר חזק ומשמעותי.
אנחנו מקבלים מכם המון פניות – גם פניות בבקשת עזרה וייעוץ וגם פניות של תודה והודיה.
גם אלה וגם אלה מחזקים אותנו להמשיך לפעול בכל הכוח עבורכם!
כולם מסכמים שנה לכבוד השנה החדשה,
אתם מכירים ומעודכנים בעשייה של העמותה לכל אורך השנה.
לכן,
אני בוחרת השנה, במקום לסכם,
לשתף אתכם בחלומות שלנו, כעמותה, לשנים הבאות:
▪כח ציבורי – לראות את העמותה גדלה, מתחזקת ומשפיעה על החיים של אנשים עם הפרעת קשב בכל תחומי החיים.
▪שינוי עמדות- לשנות את תפיסות העולם החברתיות, המוסדיות והמדיניות שבגללן לא ניתנת התייחסות רלוונטית, הגיונית וניתנת ליישום לעוצמת הקשיים אשר חווים אלה שבאמת מאובחנים עם הפרעת קשב.
▪הכשרה- לתת הכשרה לכל הגורמים ואנשי המקצוע אשר באים במגע עם ילדים ואנשים עם הפרעת קשב, על מנת לצמצם פגיעה וליצור את ההתאמות הנדרשות כדי לאפשר מימוש עצמי הגלום בכל אחד ואחד באופן שוויוני.
▪חקיקה חקיקה ושוב חקיקה – כל כך הרבה עבודה יש לעשות בתחום זה על מנת להפריך את המיתוסים סביב הפרעת קשב, לבסס התייחסות לעובדות מחקריות ולקדם חוקים ותקנות שיאפשרו התייחסות רצינית להפרעת קשב – מאבחון ועד טיפול ברמה המדינית.
▪אין ספק שהתחלואה הנלווית של הפרעת קשב שאינה מטופלת בזמן או בצורה הנכונה, הינה קשה ומשפיעה על החיים באופן שדורש מענה אחראי.
קיים צורך אמיתי להוביל תכנית לאומית שתתן התייחסות לנושא כבר מהגיל הרך, באיתור הקשיים התפקודיים, ביצירת תוכניות מעשיות לתרגול ופיתוח מיומנויות, אבחון וטיפול מיטבי מוקדם כדי לחסוך מהילדים את עוגמת הנפש וההתמודדויות הנפשיות בהמשך הדרך.
שתהיה לכולנו שנה טובה, מוצלחת, פוריה ומלאה בהישגים משמעותיים
זכרו אנחנו כאן בשבילכם!

להגיע בזמן.
אנחנו מאוד משתדלים וזה לא תמיד מצליח.
היינו רוצים להגיע לפני כולם ולא לספוג את מבטי האשמה מהנוכחים.
היינו רוצים שהילד שלנו יהיה הראשון בגן ויוכל לבחור לעצמו את המשחקים.
היינו רוצים להספיק לראות את ההצגה מההתחלה.
היינו רוצים שיודיעו לנו שהאירוע מתעכב בחצי שעה כי אולי ורק אולי פעם אחת נגיע בזמן – וגם אז אנחנו לא מגיעים בזמן!
אנחנו דואגים לקנות את הכיסאות במקומות הכי טובים באולם, אבל בגלל שאנחנו מאחרים לא נותנים לנו להיכנס למקומות שלנו ואנחנו נאלצים להיכנס למקומות אחרים בשורה האחרונה.
משם אנחנו רואים את האחרים נהנים מצפייה בהצגה/קונצרט/ אופרה במקומות המושקעים והיקרים שקנינו.
בזמן, בזמן, בזמן ואנחנו בכלל בזמן אחר או כפי שכולם אומרים "ללה לנד"!
וכן, קשה לנו.
ניסינו להקשיב לכל העצות ולא בהצלחה – שמנו תזכורת בטלפונים הניידים, הזזנו את השעון חצי שעה קדימה, כל היומן שלנו זז חצי שעה קדימה וזה לא עוזר.
אז אנחנו עוד יותר פגועים משום שאנחנו משתדלים, אכפת לנו, אנחנו עושים מאמצים – אבל בסופו של דבר את הקרדיט מקבלים רק על התוצאה.
כשאנחנו מצליחים פעם אחת להגיע בזמן, אנחנו סופגים הערות מזלזלות –
"סוף סוף!"
"מה קרה?"
"נפלת מהמיטה?"
"כיבו לך את המזגן?"
"היה לך קר בבית?"
ואז אנחנו שוב מוצאים את עצמנו במרכז העניינים אבל לא באופן חיובי, אלא שוב נושא לצחוק של הסובבים אותנו.
אז מה עושים? קיבלנו כל כך הרבה עצות –
להכין מראש את הדברים הנדרשים.
להשתמש בתזכורות, אבל לא להגזים.
לתכנן את הדרך שצריכים לעבור כדי להגיע לנקודת הסיום בזמן.
כל העצות נהדרות ובכל זאת – אנחנו לא עומדים בזמנים.
חסר דבר אחד, שאם אותו נצליח לפצח יהיה לנו הרבה יותר קל –
שמירה ושליטה על תשומת הלב שלנו לפרקי זמן קצרים.
לפרק את הדרך שתכננו לפרקי זמן קצרים.
להתמקד בביצוע המטלות שלנו בהגדרה של זמן קצר.
להשתמש בעוגנים (פעולות שאנחנו כבר מצליחים בהן כמו צחצוח שיניים תמיד ב-7 בבוקר), ולהצמיד להם פעולות נוספות, שיעזרו לנו להגיע ליעד.
והטיפ החשוב מכולם –
הסחת תשומת הלב שלנו אפילו לשנייה אחת מסיטה אותנו מהדרך וברגע שירדנו, קשה לנו לחזור אליה לכן חשוב להיות מודעים למסיחים עלינו להכיר בעובדה שההסחה מכשילה אותנו.
ברגע שאנו מודעים לעובדה זו, נצליח לשמור על עצמנו.
 נדע להציב גבולות – כשמישהו בעבודה נכנס לחדר שלך ורוצה לדבר איתך ואתה נמצא באמצע משימה, תבקש ממנו לחזור בעוד חמש דקות עם סיום זמן המשימה שהקצבת לעצמך.
 נרחיק במידת האפשר את מה שמסיט את תשומת ליבנו -הודעות בטלפון הנייד, שיחות בטלפון, תכניות טלוויזיה. ונחליט פרק זמן מוגדר בו אנחנו מתמקדים רק במטרה.
 נגדיר זמן מיקוד ונודיע לסובבים אותנו (בבית או בעבודה), שבזמנים המסויימים שהגדרנו לא מדברים איתנו ולא מסיטים את תשומת ליבנו.
הגדרה של פרקי זמן קצרים – יוצרת את האתגר לסיים את המשימה בזמן ולהגיע למטרה שלנו.
שליטה במסיחים הסביבתיים תאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם האתגר.
שלכם איריס שני מנכ"לית העמותה

יום שישי, אני בשיא ההכנות, הדגים והמרק מתבשלים כבר על האש, ואני קוצצת ירקות לתבשיל הבא, השיש מלא בכלים ושאריות, בכיור ערימת כלים לשטיפה, ובפינת השיש מונח לו הפלאפון שלי פתוח לתקשורת הכתובה והוואטסאפ המשפחתי פעיל מאי פעם.
מדי פעם אני מעיפה מבט להתקדמות הדיון לגבי שעת הארוחה. בסך הכל הודעתי בוואטסאפ המשפחתי שהערב נאכל בשמונה כדי שירון יספיק לנוח אחרי הטיול שעשה הבוקר. מיד הגיבה דנה "למה תמיד מתחשבים רק בו??", ודור מוסיף "אבל אני רוצה לצאת הערב…" וכך התחיל הדיון על שעת הארוחה. חשבתי שאם אני קובעת שעה, זה יסגור את הענין, אך לא כך.
"אז אני לא אבוא" מתריסה דנה. אני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ, אני רוצה שכולם יבואו וגם רוצה להתחשב בכולם וגם רוצה שהילדים שלי יהיו חברים טובים ויסתדרו ביניהם ויעזרו אחד לשני.
אני נזכרת במריבות האינסופיות כשהילדים היו קטנים – ירון, דנה ודור, שלושה אחים צעירים בני 5, 7 ו-9. גם אז היו מריבות על
"למה הוא מקבל ואנחנו לא",
"למה את לא מתערבת"
"הוא לקח ולא החזיר"
"הוא תמיד נוגע לי בדברים"
"למה הוא לא מקשיב?"
"הוא לא מבין מה זה לא"
"היא עושה רעש"
"היא נכנסת לי לחדר בלי רשות"…
הזיכרונות מחזירים אותי להתלבטות האינסופית שלי – מתי להתערב ומתי לא ? האם אגרום נזק כשאתערב ? או אולי אגרום נזק כשלא אתערב ? אני זוכרת את ההתלבטויות והחיפוש אחר התשובות בספרים, במאמרים, בשיחות עם חברות, בהתייעצות עם מומחים.
והעצות השונות – "תישארי בעבודה ולא תאלצי להתערב במריבות כי הם חייבים ללמוד להתמודד עם זה לבד", "תכנסי למקלחת כשהם רבים ואל תתערבי" – אבל בסופו של דבר, אני היא זו שצריכה לקבל את ההחלטה, אני זו שעומדת מולם לבד ותמיד זה קורה בדיוק כשאין לי זמן, אני עסוקה, יש סביבי אנשים, נוצר מצב שההחלטות שלי הן לרוב במצבי לחץ ולכן לא שקולות עד הסוף. ובתוך סיר הלחץ הזה, כשההחלטות לא שקולות, אני צורחת, מענישה ללא שיקול דעת ובסוף נשארת עם רגשות אשמה.
אין מתכונים מוכנים ל"מה עושים במצבים האלה", כי בכל משפחה ההתייחסות צריכה להיות בהתאם לשותפים למריבה ובכל משפחה זה שונה. והשאלה הנצחית – האם פעלתי נכון ? עד איזה שלב לתת להם לריב? מתי להתערב ? – זו שאלה שרק אנחנו ההורים צריכים למצוא לה את התשובה.
ובכל זאת, יש כמה כלים שאם נעשה אותם יהיה לנו קל יותר להתמודד עם המריבות –
🌷 תהיו שם, אבל אל תתערבו. תהיו שם כדי שהמריבה לא תצא משליטה.
🌷 תלמדו את הילדים לדבר את מה שמפריע להם. גם במחיר של חבר שמחכה בחדר.
🌷 כשהמריבה מסתימת, עשו שיחה ובה למדו אותם לשקף אחד לשני במילים את מה שהם הרגישו.
🌷 בנו לוח תורנויות של כל פעילות שיכולה לעורר ויכוח בין הילדים, כמו צפייה בטלויזיה, זמני משחק במחשב, סדר מקלחות.
🌷 השתמשו בעזרים שיעזרו לילדים למדוד את הזמנים – טיימר, תזכורות בטלפון, שעון.
🌷 תעקבו אחר לוחות הזמנים כדי שתהיו נוכחים בזמן ההחלפה כי שם הצמתים הבעייתיים. אבל אל תתערבו, רק תהיו שם.
🌷 הכינו תכנית ובה הצלחות של כל הילדים במשפחה, כל אחד יתרום את חלקו לטובת השגת מטרה שכולם רוצים ואוהבים לעשות ביחד. ובזכות כולם ביחד ישיגו את המטרה. לדוגמה: לצאת לאכול פיצה בחוץ, להכין סושי בבית וכו'.
המריבות לא מסתיימות אף פעם ומשפחות מושלמות יש כנראה רק בסרטים הרומנטיים. אבל ככל שנבנה עם הילדים, בינם לבין עצמם ובינם לבינינו שיח תקשורתי, נוכל לצמצם את כמות המריבות ובודאי את העוצמה שלהן.

אני יושבת בחדרי שקועה. חמישה חלונות שונים פתוחים מולי על מסך המחשב, ואני מדפדפת להנאתי ביניהם.
במקביל אני כותבת עבודה שהייתי צריכה להגיש כבר בשבוע שעבר ודחיתי ודחיתי ודחיתי.
אני גם, כמובן, שומעת מוסיקה שאני אוהבת, ופתאום הקריאה מהחדר השני "בואי, אוכלים!".
כל כך מתאים לי לאכול עכשיו, אני מרגישה את הבטן מקרקרת ומריחה את הריחות מהמטבח.
"אני כבר באה..", אני עונה וחוזרת למסך המפתה, שוקעת שוב בענייניי.
עוברות חמש דקות ואני מזמן שכחתי שבחדר השני מחכים לי. ואז מגיעה הקריאה השנייה: "את באה? האוכל מתקרר", ואני מיד עונה "כן, כן, עוד דקה". בדיוק אז קופצת על המסך פרסומת של הטלפון החכם החדש שהגיע לארץ, ואני כל כך רוצה לקנות אותו ועכשיו זה במבצע… והנה אני שוב צוללת לתוך המסך. ומה עם הבטן שלי? והריח שמגיע? ואז מגיעה הקריאה הנואשת – "אנחנו מתחילים לאכול, האוכל כבר קר!!".
אני כועסת על עצמי שלא קמתי – עכשיו גם יעשו לי פרצופים ליד השולחן ושוב אני לא בסדר. "אני באה", אני קוראת, מכבה את המוסיקה, קמה מהכסא ויוצאת מהחדר. וכמה שאני רעבה!
את הסצנה הזו אני חווה כמעט כל יום וכמעט בכל מעבר בין מצבים.
למשל, אני חוזרת מהעבודה הביתה, מוסיקה נעימה מתנגנת ברקע, האוטו חמים ונעים לי, סביבה כל כך נעימה לשקוע במחשבות. אני מגיעה לחנייה, מחנה את האוטו. עכשיו צריך לכבות את המנוע, אבל המוסיקה נעימה והחימום יפסיק. אז אני מכבה את האורות ויושבת בשקט ושומעת את המוסיקה… בחנייה. כל כך נעים לי ככה. ואז מצלצל הטלפון ואני עונה, בתוך האוטו שלי, בחנייה, עם החימום. אחרי חמש דקות אני עדיין באוטו, בחנייה, בחושך. צריכה לצאת מהאוטו, הביתה.
חשבתי לעצמי, שזה בדיוק הקושי של הילדים שלי. הקושי שלהם לעבור מפעולה אחת לשנייה. אם זה לבוא לשולחן האוכל ואם זה להתחיל לאכול, או להתיישב להכין שיעורי בית, להפסיק משחק ולבוא להתקלח או להתלבש אחרי המקלחת. ומי מכם לא מכיר את הקושי לצאת מהמיטה?
אז חשבתי עם עצמי, אם אני אדע מה יעזור לי לעבור ממצב אחד למצב שני, אדע איך לעזור לילדים שלי במעברים האלה.
חשבתי על כמה רעיונות בנושא:
💙 תזכרו שהילדים לא עושים דווקא.
ברגע שאתם מבינים מאיפה זה מגיע, אתם לא מפתחים כעס עליהם אלא מבינים ועוזרים להם.
המסיחים שצצים מכל עבר הם שתוקעים אותם במקום.
💙 תזכרו שהם רוצים לעשות את מה שאתם מבקשים, הם רק מאוד מוסחים.
💙 אל תקראו להם מרחוק אלא בואו תהיו לידם, עזרו להם לסיים את מה שהם שקועים בו.
💙 הילדים משחקים בחוץ ולא חוזרים הביתה בשעה שקבעתם? צאו אליהם והביאו אותם הביתה.
💙 אם הילדה משחקת בטאבלט והגיעה שעת הכנת השעורים ־ אתם מזכירים לה והיא לא קמה? בפעם השנייה, קומו אליה ועזרו לה להניח בצד את המשחק. היא כבר תמשיך בכוחות עצמה.
💙 החליפו את הכעס בהומור. שמרו על אווירה חיובית בבית ותחסכו את ההתנגדות של הילדים שכבר צופים את הצעקות שיחטפו כשיגיעו.
חברים: ידע, מודעות, הבנה והומור פותרים לנו כמעט הכל!

כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון, התרגשתי מאוד. בפעם האחרונה שדיברנו היא היתה תלמידת תיכון, ואחרי תהליך שעשינו יחד היא הצליחה לסיים את הלימודים בהצטיינות.
בשיחה היא סיפרה כי אחרי השירות בצבא, טיילה במזרח, היא ועכשיו התקבלה ללימודי תקשורת שכל כך רצתה, אבל פתאום היא פוחדת שזה גדול עליה.
היא ביקשה שניפגש, כשנכנסה לחדר מיד החלה:
"להיות סטודנטית עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – זה נראה לי כמו התחלה של בדיחה. להגיע בזמן, לשבת במשך שעות, לעקוב אחרי דברי המרצה, ממש להקשיב, שלא לדבר על להצליח לרשום את הדברים – וכל זה מבלי לדבר, מבלי לומר את דעתי או להתווכח.
בנוסף, צריך לזכור את המערכת, איפה כל שיעור מתקיים, לאסוף מאמרים, לצלם, לסדר, לשמור, לזכור, לחייך ולהיות נחמדה, לזכור את הדרישות כמו מה מותר, מה אפשר, מה אסור ומה כדאי, להתעקש ולא לוותר, להכין אוכל, לקנות ציוד. ה צ י ל ו!!!".
התחלנו לעשות סדר, לפרק את הדברים שיצרו את החששות, וגילינו כי העומס של החששות עוצר אותה מעשייה.
ביחד הבנו שהכי חשוב – לא להיות לבד! למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, לשתף, לדבר על הדברים, לא רק לשפוך מהלב. מישהו שגם אנחנו יכולים לעזור לו, כדי שהקשר יהיה הדדי ולא נרגיש שאנחנו הופכים לעול או מטרד, ליצור קשר של נתינה וקבלה. כשמשתפים אחרים במה שקורה לנו, התחושות הקשורות בעומס נכנסות לפרופורציה וניתן להתמודד איתן.
אז כיצד נתמודד עם הלימודים והשיעורים ביעילות? נכתוב את הדברים, ניצור רשימות, נגדיר מטרות קטנות, אפשריות וברורות, נמצא אפליקציה שיכולה לסייע, נצטרף לקבוצות וואטסאפ של סטודנטים, ניצור קבוצת למידה ונהפוך את הלמידה לאתגר – ליעד שניתן לכבוש אותו.
והעיקר, נזכור כי כשהדברים נראים גדולים, עמוסים ובלתי מנוצחים, לא נתבייש לבקש עזרה ונהיה פתוחים לקבל ואפילו להעניק אותה בשעת הצורך.