כשראיתי את השם שלה על צג הטלפון, התרגשתי מאוד. בפעם האחרונה שדיברנו היא היתה תלמידת תיכון, ואחרי תהליך שעשינו יחד היא הצליחה לסיים את הלימודים בהצטיינות.
בשיחה היא סיפרה כי אחרי השירות בצבא, טיילה במזרח, היא ועכשיו התקבלה ללימודי תקשורת שכל כך רצתה, אבל פתאום היא פוחדת שזה גדול עליה.
היא ביקשה שניפגש, כשנכנסה לחדר מיד החלה:
"להיות סטודנטית עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – זה נראה לי כמו התחלה של בדיחה. להגיע בזמן, לשבת במשך שעות, לעקוב אחרי דברי המרצה, ממש להקשיב, שלא לדבר על להצליח לרשום את הדברים – וכל זה מבלי לדבר, מבלי לומר את דעתי או להתווכח.
בנוסף, צריך לזכור את המערכת, איפה כל שיעור מתקיים, לאסוף מאמרים, לצלם, לסדר, לשמור, לזכור, לחייך ולהיות נחמדה, לזכור את הדרישות כמו מה מותר, מה אפשר, מה אסור ומה כדאי, להתעקש ולא לוותר, להכין אוכל, לקנות ציוד. ה צ י ל ו!!!".
התחלנו לעשות סדר, לפרק את הדברים שיצרו את החששות, וגילינו כי העומס של החששות עוצר אותה מעשייה.
ביחד הבנו שהכי חשוב – לא להיות לבד! למצוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, לשתף, לדבר על הדברים, לא רק לשפוך מהלב. מישהו שגם אנחנו יכולים לעזור לו, כדי שהקשר יהיה הדדי ולא נרגיש שאנחנו הופכים לעול או מטרד, ליצור קשר של נתינה וקבלה. כשמשתפים אחרים במה שקורה לנו, התחושות הקשורות בעומס נכנסות לפרופורציה וניתן להתמודד איתן.
אז כיצד נתמודד עם הלימודים והשיעורים ביעילות? נכתוב את הדברים, ניצור רשימות, נגדיר מטרות קטנות, אפשריות וברורות, נמצא אפליקציה שיכולה לסייע, נצטרף לקבוצות וואטסאפ של סטודנטים, ניצור קבוצת למידה ונהפוך את הלמידה לאתגר – ליעד שניתן לכבוש אותו.
והעיקר, נזכור כי כשהדברים נראים גדולים, עמוסים ובלתי מנוצחים, לא נתבייש לבקש עזרה ונהיה פתוחים לקבל ואפילו להעניק אותה בשעת הצורך.

חג החנוכה מזמן שינה את שמו לחג הפסטיבלים, עם המרדף המטורף אחרי עוד ועוד הצגות, הפקות ואירועים המוניים. הילדים נמדדים בכמה הצגות הם צפו ואת מי מאלילי הנוער הם ראו.
אנחנו נאלצים לשלם מחירים יקרים לכרטיסים והמחיר לא נגמר בכך. בכל יציאה כזו קונים גם חולצות, תיקים, יומנים שתייה ונשנושים.
ובנוסף, שכחנו את חגיגות הדלקת הנרות כל ערב, את דמי החנוכה, הכיבוד והסופגניות המיוחדות.
החג הזה הוא חג יקר!!
אבל מה הכי קשה בחג הזה? מעבר לאוכל המשמין ולהיערכות המורכבת ביציאה לכל אירוע – הכי קשה זה, שאחרי כל המאמצים שעשינו – קנינו כרטיסים, הכנו, הזמנו, נסענו, בזבזנו – ואז אחרי עשרים דקות, באמצע החגיגה על הבמה – הילד רוצה ללכת. רועש לו מדי, חם לו, מחניק לו, הוא רוצה לצאת החוצה. ואנחנו מוצאים את עצמנו משאירים שני ילדים בהופעה לבד ונאלצים לצאת החוצה עם הילד שסובל.
אנחנו מתוסכלים, כועסים וצועקים על הילד – למה קנינו את הכרטיסים? למה בכלל בזבזנו כסף? בשביל מה היינו צריכים את כל הבלגן הזה? היינו נשארים בבית ודי. אנחנו מוציאים את כל התסכול שלנו על הילד, שגם ככה סובל מכל האירוע. אנחנו מרגישים חצויים בין הילד שבחוץ לבין אלו שנשארו בפנים.
רגע לפני חנוכה, חשבתי על כמה טיפים שיכולים להיות מועילים לכולנו:
🍩 נחליט מראש שלא הולכים ליותר משתי הצגות בחג.
🍩 ניקח איתנו עוד אדם מבוגר ולא נהיה לבד. כך נוכל להתפצל.
🍩 ננסה להשיג כרטיסים לחזרות הגנרליות, כי המחיר שלהן מוזל.
🍩 מראש נגדיר את התקציב לכל הבילוי ונבוא עם כסף מזומן.
🍩 נקציב לכל ילד תקציב לכל הפיתויים שבדוכנים.
🍩 נשתדל לקנות כרטיסים בקצה השורות כדי שיהיה לנו קל לצאת ולהיכנס גם באמצע המופע וכך נמנע את המבוכה.
🍩 לא נביא לפסטיגל ילד שעוד לא חווה הפקה גדולה ורועשת מסוג זה.
🍩 ניקח אטמי אזניים לסובלים מהרעש ליתר ביטחון.
🍩 נקפיד להביא איתנו דברים שיעסיקו את הילד, כשיאבד את הסבלנות (משהו לידיים כמו משחקי טנגל, פלסטלינה, ספינובי וכדומה).
🍩 נקפיד להלביש את הילדים בבגדים נוחים (בסגנון טרינינג).
🍩 אני ממליצה על "פיתה" פילטאיס (עם זיזים). ילדים דיווחו שזה עוזר להם.
🍩 נקפיד לצאת הרבה זמן קודם כדי שלא נגיע בלחץ, נוכל לחנות בנחת ולהיכנס לאולם בלי הצפיפות.
🍩 חשוב שניתן לילדים להוציא את המרץ ממש עד הרגע האחרון – לתת להם לרוץ בחוץ או לעשות יחד איתם פעילות מאווררת.

זהו, שעות אחה"צ של החוגים, השעורים, החברים והכל בזום עם הרבה רעש עומדות להסתיים ואני מרגישה את הוריד הזה במצח שאומר
"את צריכה להתכונן למלחמה המתקרבת".
כן, אני יודעת, זהו חלק מהיום שאני ממש לא מצפה לו, מאוד הייתי רוצה כבר להיות מאחוריו.
אני מחזקת את עצמי בזה שאני אומרת
"עוד מעט יהיה שקט, עוד מעט אוכל להתרווח בכורסה שלי ולשתות קפה בנחת, לראות סדרה טובה בטלוויזיה…"
אבל אני עדיין לפני השלב הזה ואני צריכה לעבור אותו. הוא לא ייעלם, הוא חלק מהיום והוא חלק מהיומיום.
אני גם כל כך הרבה שנים באותו התפקיד, קבלתי כבר כל כך הרבה עצות, אבל בסוף אני מבינה שאין מישהו אחר שיעשה אותו, זה התפקיד שלי ואי אפשר לדלג מעליו…
בטח ניחשתם – זוהי המקלחת.
אני יודעת בדיוק מה אשמע עוד מעט, אני כבר מכירה את המילים – "לא עכשיו", "אוף אמא", "רק לגמור את הפרק", רגע, עד סוף הסדרה", "תני לסיים את השלב"…
אני כבר מוכנה לכל התשובות. אני עונה את התגובות כבר בעל פה. אני מתחילה בטוב ולאט לאט מתחממת – "בסדר, עוד חמש דקות",
"היום התור שלך", "אני מיד מכבה לך את הטלוויזיה",
"אם לא תקום אני אכבה את המחשב",
"אני אקח לך את הטלפון לשבוע אם לא תפסיק לסמס ולגלוש באינטרנט".
אני יודעת שאסור לאיים סתם, אבל אני מוצאת את עצמי כל פעם חוזרת לאותם דפוסים של מתחילה בנחת ובסבלנות ומסיימת באיומים, צעקות, עונשים וזה פשוט מתיש!
אני כבר יודעת שזה מה שצפוי גם היום.
אני מנסה לעשות הכל בשביל שלא אגיב באותה הדרך, אבל הם, הם יודעים בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ ולהפעיל אותי. הם מזהים אותם. לדעתי הם גם יודעים שבשלב הזה של היום אני כבר רוצה לראות מטבח נקי, אמבטיה נקיה, סלון מסודר, אותי בכורסה ושקט. אני זקוקה לזמן הזה עבור עצמי, גם לי מגיע.
השעה 19:00 מגיעה ואני מתחילה בהכנות לארוחת הערב. ברור לי שאני חייבת להרגיע את עצמי ושהשעות האלו צריכות להיות נינוחות עבור לכל הבית, ברור לי שצריך להעביר לאווירה שקטה כי כך כל המומחים שפגשנו המליצו לנו. אבל גם ברור לי שהם לא אצלי ולא נמצאים לידי בשעות הקריטיות האלה.
אבל כל הזמן המלחמה סביב המקלחת ברקע. הלחץ הזה שבו אני נמצאת, הוריד הזה במצח, שנמצא שם כבר מהשעה 19:00, כל דבר שאני עושה הוא בחוסר סבלנות ודווקא אני זו שמכניסה את עצמי ואת כולם לאווירה של קוצר רוח ואי שקט. וכך קורה בדיוק ההיפך – אלו הן השעות הכי לחוצות ומתוחות בבית.
אז מה לעשות ?
ראשית, לקבל את זה. להבין שזהו שלב שלא ייעלם ואני חייבת לעבור אותו. אם אני אגיע במצב של שליטה הדברים יתנהלו כמו שאני רוצה, אם אני אגיע מלחמתית תהיה מלחמה. הילדים מרגישים את התחושות שלי ומגיבים בהתאם, גם אם אני לא אומרת את הדברים הם מבינים את זה.
תצחקו ותגידו – בטח, חכמה גדולה להגיד, אבל איך עושים את זה ? כולם נותנים עצות שאנחנו לא מצליחים לבצע. הדרך היא שוב כמו תמיד – בהתארגנות אחרת כדי שנוכל לקחת את השליטה.
לפני הכל – קובעים תורנות מקלחת. כל אחד יודע את שעת המקלחת שלו בכל יום, והאם הוא הראשון בתור, השני או השלישי (אין שינוים באופן אימפולסיבי).
הדבר הבא – כיבוי מסכים. עוד לפני שמתיישבים לארוחת הערב, מכבים את כל המסכים, או לחילופין, מחליטים על שעות קבועות שבהן אין מסכים. גם לא לנו הגדולים. זוהי השעה שכל בני המשפחה וגם החברים יודעים – בשעות האלו לא מתקשרים אלינו.
דבר שלישי – קובעים את שעת סיום העיסוקים, המשחקים, הצפייה בסדרות. ברגע שילד יודע שהוא מתחיל משחק הוא צריך לתזמן אותו לפי שעת הסיום. אם המשחק מסתיים מעבר לשעת הכיבוי הוא בכלל לא יתחיל אותו.
אחד הדברים שיעזרו לנו מאוד הוא להיות עקביים, להימנע משינויים. שהילדים ירגישו שאין מקום לוויכוחים.
אני לא יכולה להבטיח שהוריד במצח יירגע, אבל לפחות זו התחלה, זה כיוון וזו דרך.
אל תשכחו להשתמש בהרבה מילים טובות ולהאיר את ההתנהגויות החיוביות.

אי אפשר לשכוח את הרגע הזה במרכז קניות, כשאנחנו מסתובבים עם ילדינו, קונים ומבלים בהנאה ופתאום – הילד איננו.
בשניות אלו (לא צריך יותר משניות) יש תחושה קשה של פחד. כל התסריטים הקשים ביותר עוברים בראש – היכן הוא? מי לקח אותו? איך אמצא אותו? סרטים וספרים נכתבו על רגע קשה זה… ואכן מי שחווה רגע כזה יודע, שאלו שניות שלעולם לא יישכחו.
ברגע שאחרי הבהלה, כשאנחנו מתחילים לרוץ ולחפש, שולחים את כל בני המשפחה שאיתנו לחפש בכל כיוון, רצים למודיעין על מנת שיקראו בשמו, ואז הילד נמצא בריא ושלם ובוכה.
גם הוא לא ידע היכן אנחנו, גם אנחנו נעלמנו לו.
ברגע בו אנחנו מוצאים אחד את השני, אנחנו כועסים, מדברים המון, בוכים, צועקים ולעתים אף מכים. אנחנו בהחלט לא יודעים איך להביע את התסכול שלנו.
את התגובות האלה שלנו אנו מכירים גם מסיטואציות נוספות כמו כשהילד לא רוצה להרדם, לא רוצה לאכול, לא רוצה להתקלח, לא לא לא ואנחנו מתוסכלים.
כשאנחנו מתוסכלים, מאגר התגובות שלנו מאוד מצומצם ואנו חוזרים על אותן תגובות שאנחנו מכירים כי אנחנו בלחץ.
אילו יכולנו ברגע זה לעצור, לנשום עמוק, לספור עד שלוש, לשלוח את הידיים קדימה ולחבק את הילד האובד – זו תגובה שהייתה מרגיעה אותנו ואותו, נותנת לנו ולו תחושת בטחון ומוציאה אותנו מהסיטואציה המתסכלת.
כמה דברים שחשוב שתדעו על החיבוק :
1. החיבוק הוא למעשה העברת אנרגיה חיובית בין שני אנשים או יותר.
2. הוא מעודד את רוחנו ומעלה חיוך על שפתינו, משחרר מתחים ומשפר את מצב הרוח. פשוט לאחוז זה בזרועותיו של זה, לאהוב ולהפגין אכפתיות וחום.
3. במחקרים יש לכך גם הסבר ביולוגי. בזמן הפעלת מגע פיזי מתמשך על הגוף (כמו עיסוי), הוא מקבל אותות הרגעה המעוררות ביטחון.
4. החיבוק הוא פיזי, אך אי אפשר לנתקו מן הערך הרגשי שלו. החיבוק מעביר מסר של קבלה, ליווי, תמיכה, נוכחות, אהבה, שייכות, חיבור, חמלה ועוד.
5. כבר מהגיל הרך אנחנו ההורים מחבקים – הנוכחות הגופנית שלנו כשאנו אוחזים, מחבקים ומטפלים בתינוק, היא נוכחות יומיומית שממלאת את הצורך של התינוק לביטחון ולחום.
הזרועות הרחבות שלנו נותנות מחסה, מגינות ולהן תפקיד חיוני בנוכחות האיתנה שלנו בחיי ילדינו.
זהו צורך בסיסי קיומי. אנחנו שומרים עליך, אנחנו איתך.
לא חייבים לחכות לרגע של תסכול כדי לתת חיבוק!!
החיבוק צריך להיות חלק משמעותי בחיינו.
אל תוותרו עליו. תנו אותו, אל תחסכו
הקצו ביום לפחות פעם אחת "זמן חיבוק" !

״שוב השעון מצלצל, השעה 6:00, אני חייבת לקום עכשיו, לא בא לי המאבק הזה, שוב להילחם בהם, שוב לקבל כעס ומרירות, מצד שני אני יודעת שאם לא אתחיל את מסע ההשכמה בזמן, שוב יהיו איחורים ולחצים ובכי ומתחים וכל הדברים של הרגע האחרון שמובילים לאיחור לביה"ס, ובכי ועוד בכי וכל היום שלי נהרס. אז אין ברירה, אני חייבת לקום עכשיו!
אני קמה, מצחצחת שיניים, מתארגנת לי, מחממת את המים בקומקום ומתכוננת למשימה היומית שלי – השכמת הילדים.
אני נכנסת לחדר הראשון, החדר שקט ורגוע לעוד כמה דקות.. ראש מתולתל מבצבץ מתוך שמיכת הפוך החמה. אין לי לב להפריע לו, להוציא אותו מתוך החלום העמוק, אבל אין לי ברירה. אני מושיטה יד בעדינות ומלטפת את הגוף המכורבל בתוך השמיכה. הגוף מתכווץ, מנסה להימנע מהמגע. אני לא מוותרת, עוד ליטוף עם אמירה הכי עדינה שאני יכולה "השעה שש וחצי, צריך לקום חמוד שלי", והשאגה לא מאחרת לבוא מבין השמיכות "אמא, תעזבי אותי", מיד מגיעה ההערה של הגדול מהמיטה הסמוכה "אוףףף, שוב הגיע הבוקר ? למה אתה צועק ? תן להתעורר בשקט" הדם מתחיל לעלות לי לראש, אני נלחצת. כדי לא להעלות את המתח בחדר אני ניגשת לחלון ופותחת את הוילונות והתריס, מכניסה את אור השמש ואומרת (מרחוק הפעם) "הבוקר הגיע, צריך לקום שתספיקו לאכול ארוחת בוקר, להתעורר ולצאת בזמן ללימודים", הפחד מלגעת יותר מדי, להגיד מילה מיותרת, לעשות מהלך מיותר שיוביל להצהרת המחץ – "אני לא קם היום ולא הולך לבית הספר".
לשמחתי הראש המתולתל מגיח מבין השמיכות, עיניו עדיין סגורות למחצה, אבל אני רואה סימני התעוררות, מהמיטה הסמוכה קם לו האח הגדול ומתחיל להתארגן וגם האפרוחה הקטנה רצה לשירותים מהחדר הסמוך בכותונת הלילה הארוכה.
אני יוצאת מהחדר וממשיכה בהתארגנות הבוקר, בידיעה שאוטוטו כולם מצטרפים אליי למטבח. עברו עוד עשר דקות, אני שומעת את קולות ההתארגנות, ואת המריבה על משחת השיניים, ומחליטה לבדוק אם כולם קמו.
התלתלים חזרו לשמיכת הפוך החמה. ועכשיו אין לי ברירה, אני חייבת להיות תקיפה יותר. אני מודיעה לו שהוא חייב לקום עכשיו ומרימה מעליו את השמיכה החמה לקול מחאותיו הרמות. "אין ברירה, חייבים עכשיו לקום ולהתארגן, אחרת כולם יאחרו בגללך". בזה לא נגמרה ההשכמה. במטבח כבר יושבים הילדים האחרים ואוכלים ארוחת בוקר ובחדר השינה עדיין מנסים להתעורר ולקום.
הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה כמעט כל בוקר, אנחנו צריכים הרבה כח כדי להתמודד עם הישנונים, מבלי לאבד שליטה וכדי להגיע לתוצאות הרצויות לנו.
חשבתי על כמה רעיונות לעזרה –
🔹 אור יום – השכיבו את הילדים עם תריסים פתוחים, שהשמש תכנס לחדר כבר עם זריחתה.
🔹 הדרגתיות – בנו את ההשכמה בהדרגתיות ואל תצפו להשכמה מיידית. עשו זאת בכמה שלבים – קודם העירו בעדינות, אחרי מעט זמן חזרו והורידו את השמיכה, שימו מוסיקה ובפעם השלישית אל תעזבו את החדר עד להשכמה המלאה.
🔹 ריח- תמיד עוזר ריח של תבשיל חם שאהוב על הילדים (למשל קוראסון חם / מאפים חמים).
🔹 חוויה – ילדים שאוהבים לשתות שתיה חמה, אל תפחדו להביא להם את המשקה למיטה, להפוך את ההשכמה לרגע של פינוק, שייזכר כחוויה נעימה.
🔹 אחריות אישית – למדו את הילד המתקשה להתעורר בעזרת הצלצולים האהובים עליו וכך גם תעבירו אליו את האחריות להשכמה שלו.
🔹 מוטיבציה – הפכו את ההשכמה למשימה שהם צריכים לנצח אותה, צרו אצלם מוטיבציה ואתגרו אותם.