״שוב השעון מצלצל, השעה 6:00, אני חייבת לקום עכשיו, לא בא לי המאבק הזה, שוב להילחם בהם, שוב לקבל כעס ומרירות, מצד שני אני יודעת שאם לא אתחיל את מסע ההשכמה בזמן, שוב יהיו איחורים ולחצים ובכי ומתחים וכל הדברים של הרגע האחרון שמובילים לאיחור לביה"ס, ובכי ועוד בכי וכל היום שלי נהרס. אז אין ברירה, אני חייבת לקום עכשיו!
אני קמה, מצחצחת שיניים, מתארגנת לי, מחממת את המים בקומקום ומתכוננת למשימה היומית שלי – השכמת הילדים.
אני נכנסת לחדר הראשון, החדר שקט ורגוע לעוד כמה דקות.. ראש מתולתל מבצבץ מתוך שמיכת הפוך החמה. אין לי לב להפריע לו, להוציא אותו מתוך החלום העמוק, אבל אין לי ברירה. אני מושיטה יד בעדינות ומלטפת את הגוף המכורבל בתוך השמיכה. הגוף מתכווץ, מנסה להימנע מהמגע. אני לא מוותרת, עוד ליטוף עם אמירה הכי עדינה שאני יכולה "השעה שש וחצי, צריך לקום חמוד שלי", והשאגה לא מאחרת לבוא מבין השמיכות "אמא, תעזבי אותי", מיד מגיעה ההערה של הגדול מהמיטה הסמוכה "אוףףף, שוב הגיע הבוקר ? למה אתה צועק ? תן להתעורר בשקט" הדם מתחיל לעלות לי לראש, אני נלחצת. כדי לא להעלות את המתח בחדר אני ניגשת לחלון ופותחת את הוילונות והתריס, מכניסה את אור השמש ואומרת (מרחוק הפעם) "הבוקר הגיע, צריך לקום שתספיקו לאכול ארוחת בוקר, להתעורר ולצאת בזמן ללימודים", הפחד מלגעת יותר מדי, להגיד מילה מיותרת, לעשות מהלך מיותר שיוביל להצהרת המחץ – "אני לא קם היום ולא הולך לבית הספר".
לשמחתי הראש המתולתל מגיח מבין השמיכות, עיניו עדיין סגורות למחצה, אבל אני רואה סימני התעוררות, מהמיטה הסמוכה קם לו האח הגדול ומתחיל להתארגן וגם האפרוחה הקטנה רצה לשירותים מהחדר הסמוך בכותונת הלילה הארוכה.
אני יוצאת מהחדר וממשיכה בהתארגנות הבוקר, בידיעה שאוטוטו כולם מצטרפים אליי למטבח. עברו עוד עשר דקות, אני שומעת את קולות ההתארגנות, ואת המריבה על משחת השיניים, ומחליטה לבדוק אם כולם קמו.
התלתלים חזרו לשמיכת הפוך החמה. ועכשיו אין לי ברירה, אני חייבת להיות תקיפה יותר. אני מודיעה לו שהוא חייב לקום עכשיו ומרימה מעליו את השמיכה החמה לקול מחאותיו הרמות. "אין ברירה, חייבים עכשיו לקום ולהתארגן, אחרת כולם יאחרו בגללך". בזה לא נגמרה ההשכמה. במטבח כבר יושבים הילדים האחרים ואוכלים ארוחת בוקר ובחדר השינה עדיין מנסים להתעורר ולקום.
הסיטואציה הזו חוזרת על עצמה כמעט כל בוקר, אנחנו צריכים הרבה כח כדי להתמודד עם הישנונים, מבלי לאבד שליטה וכדי להגיע לתוצאות הרצויות לנו.
חשבתי על כמה רעיונות לעזרה –
🔹 אור יום – השכיבו את הילדים עם תריסים פתוחים, שהשמש תכנס לחדר כבר עם זריחתה.
🔹 הדרגתיות – בנו את ההשכמה בהדרגתיות ואל תצפו להשכמה מיידית. עשו זאת בכמה שלבים – קודם העירו בעדינות, אחרי מעט זמן חזרו והורידו את השמיכה, שימו מוסיקה ובפעם השלישית אל תעזבו את החדר עד להשכמה המלאה.
🔹 ריח- תמיד עוזר ריח של תבשיל חם שאהוב על הילדים (למשל קוראסון חם / מאפים חמים).
🔹 חוויה – ילדים שאוהבים לשתות שתיה חמה, אל תפחדו להביא להם את המשקה למיטה, להפוך את ההשכמה לרגע של פינוק, שייזכר כחוויה נעימה.
🔹 אחריות אישית – למדו את הילד המתקשה להתעורר בעזרת הצלצולים האהובים עליו וכך גם תעבירו אליו את האחריות להשכמה שלו.
🔹 מוטיבציה – הפכו את ההשכמה למשימה שהם צריכים לנצח אותה, צרו אצלם מוטיבציה ואתגרו אותם.

בכל שנה בתקופה זו ממש כשצריך לעשות את המעבר, מגיעה אותה חרדה מוכרת – מעבירים את השעון קדימה או אחורה? מתי הולכים לישון? מה יהיה אם אקום עייף? האם השעון יסתדר לבד או שאני צריך לסדר אותו? כשאקום בבוקר איך אדע מה היא באמת השעה? רק שלא אאחר! רק שלא אקדים!
ועוד ועוד ועוד…
אז לפני הכל קחו נשימה ארוכה…
פרופ' ראסל בארקלי מסביר שאחד מהקשיים של אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא עיוורון לזמן, הם חיים בזמן "הווה", כלומר, קושי בתפיסת מושג הזמן.
מושג הזמן אצל אנשים עם הפרעת קשב שונה מקבוצת השווים להם.
בארקלי מדמה אותו לקושי של אדם בעל קוצר ראיה שיכול לקרוא רק מקרוב.
תפיסת הזמן תשפיע בצורה משמעותית על חוויות חיים שונות וגם על החלפת השעון!!
כדי שתעברו את זה בשלום, אני רוצה להציע לכם כמה טיפים:
לא כועסים! נבין שאף אחד לא עושה את זה בכוונה, לאנשים עם הפרעת קשב זהו קושי אובייקטיבי.
קבעו שעון אחד בבית שיראה את השעה האמיתית בבוקר.
זכרו שניתן לבדוק את השעה המדויקת באתרי החדשות.
התחילו כבר מהיום (שישי) ללכת לישון חצי שעה קודם כהכנה ובזכות זה המעבר לא יהיה בבת אחת.
דאגו שארוחת הבוקר תהיה מפנקת ומנחמת לקראת יום שמתחיל במעבר.
אל תקבעו פגישות מוקדמות בבוקר ביום ראשון, כך שגם אם תתעוררו באיחור תצליחו להגיע אליהן בזמן ובנחת.
דאגו לקבוע פגישות קלילות שלא מצריכות מכם הרבה.
בשעת הצהרים פרגנו לעצמכם במשהו כיפי שיפנק אתכם לכבוד המעבר לשעון החדש.
אז איך אתם מתמודדים עם המעבר? ספרו לנו ושתפו אותנו בעצות שלכם!
אנחנו תמיד שמחים לשמוע וללמוד מכם.
שיהיה לכולנו חורף חם ובריא ☺

אנשים רבים פונים אלי באמירה שכל כך קל לכתוב ״תתארגנו, תעשו טבלאות״ כשבפועל- כל כך קשה לעשות זאת.
קשה לתכנן הכל מראש, קשה לחשוב על כל הדברים הקטנים שיכולים להיות המוקש שבגללו אנחנו או הילדים נתפוצץ.
נכון, אתם צודקים, זה מאוד קשה לחשוב על כל הדברים הקטנים, קשה כל הזמן לחיות במסגרת קבועה של לוחות זמנים ופעילויות מתוכננות, קשה להודיע לפני, בכל פעם שיוצאים מהבית, קשה לעשות רשימה של מה צריך, מה לקחנו ועוד…
האם יש לנו ברירה ? האם אפשר אחרת ?
התשובה היא – לא ! והיא חד משמעית.
על מנת להתנהל היטב, אנחנו חייבים להיות מאורגנים.
נכון שזו מטלה גדולה ומקשה, אך רק זו הדרך בה נוכל להתנהל מבלי לפגוע בעצמנו. והפגיעה יכולה להיות כלכלית –
שכחתי לשלם חשבון… – "נשלם יותר"
הלכתי לקניות ללא רשימה – "נקנה יותר, נשכח חלק מהמוצרים שכן היינו צריכים, נתעצבן, נחזור ונקנה…."
אז איך עושים זאת ?
ראשית – מעלים זאת לרמת המודעות. לא מתנגדים לזה, אלא מנסים לראות היכן זה פוגש אותי ומתחילים בדבר קטן.
אני תמיד אוהבת להתחיל בצחצוח שיניים. מצחיק נכון ? צחצוח שיניים הינו דבר כל כך פשוט, שכולנו עושים אותו ביומיום השוחק שלנו. אך האם אנחנו עושים אותו בעקביות ? כמה מאיתנו מצחצחים שיניים גם בערב וגם בבוקר ?
צחצוח השיניים, מעבר לעובדה הברורה של ניקיון השיניים ובריאות הפה, מהווה טקס משמעותי של פתיחת יום וסגירתו. המפגש עם המברשת ומשחת השיניים בונה טקס קבוע (ריטואל), שהופך להיות חלק משמעותי ביום שלנו. כלומר, הריטואל עוזר לנו לבנות שיגרה.
ככל שיהיו לנו יותר טקסים קטנים, כך תבנה לנו התנהלות יומיומית, אשר תיצור בחיינו שיגרה.
השגרה, הדברים הקטנים והברורים, הם הדברים אשר בונים את הביטחון והשקט בחיינו. הם גם מאפשרים לנו לעשות את הדברים היצירתיים הלא צפויים, משום שהם מוצאים אותנו על קרקע בטוחה, מוגנים, יכולים להמשיך הלאה.
גם אם הייתה נפילה, אנחנו לא נתפרק וניפול לבורות, אלא נוכל לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה בכוחות מחוזקים.
אז אל תשכחו לצחצח שיניים בלילה ובבוקר ☺

אנחנו מתפללים לשגרה, השגרה מבורכת, אנחנו עושים הכל כדי לחזור אליה,
אפילו רק למען הילדים, אבל המעברים מאוד קשים.
התקשרה אליי אמא צעירה שאמרה לי ״אני לא מסוגלת יותר, הילד סירב לקום וללכת לביה"ס, הכרחנו אותו לקום וללכת, לא הסכמנו לוותר לו, הוא הלך כועס.
בביה"ס הוא הפך למורה את הכיתה, דחף שולחנות, דיבר בקול רם, פגע בילדים, המורה צלצלה שבוא לקחת אותו.
מה אני עושה? רק עכשיו הגעתי לעבודה, חשבתי שסופסוף אני יכולה להתחיל
את הפרויקט שכבר חודש וחצי אני דוחה.
ומה אעשה איתו? אקח אותו הביתה ? לתת לו לנצח? הוא לא רוצה ללכת לביה"ס.
עשיתי הכל, כדי שהוא והאחים שלו יחזרו לשגרה רגועה ובטוחה. השלמנו את כל הציוד,
תכננו איזה כריכים הוא רוצה שאכין לו כל יום לבית הספר, קבענו יחד מתי יתעורר, עברנו על איזה ארוחות בוקר מפנקות היה רוצה.
זה מה שמגיע לי?! איך אמשיך ככה? עכשיו אני כל כך כועסת, שהכי טוב שלא אראה אותו.״
אמרתי לה שאני מבינה את הכעס שלה ואת התסכול אחרי כל ההשתדלות, אבל היא חייבת לזכור שהילד מנסה להסתגל חזרה למסגרת, זו דרכו להביע את הקושי – זה השלב שבו הוא מתפוצץ, לא רוצה לקום, לא רוצה ללכת לביה"ס, הוא עצוב, הספיק כבר לריב עם כמה חברים, הוא שונא את המורה, אין לו כוח להכין שיעורים – בקיצור, קשה לו לחזור לשגרה.
אין לי ספק שאנחנו, שבתחושה שלנו עשינו ועושים הכל כדי שהמעבר יהיה חלק וקל, אין לנו כוח להבין אותם, לא מסוגלים להכיל את הקשיים שלהם.
זה הזמן חברים לבקש עזרה. אמנם אנחנו לא אוהבים לערב את צוות בית הספר, אבל זה הפתרון. לבקש מהצוות עזרה, להסביר את הקושי של הילד, לנסות ביחד איתם למצוא את הדברים שביה"ס יכול להציע לו כדי למשוך אותו ויהיה לו קל יותר להיכנס בחזרה למסגרת. התייחסו לצוות ביה"ס כשותפים שלכם בחינוך הילד. ככל שהם ירגישו את הנכונות שלכם לשיתוף הפעולה, ויבינו שאתם סומכים עליהם ורוצים את עזרתם המקצועית, הצוות החינוכי יעשה מאמצים אדירים לעזור לכם ולילד.
עבודה משותפת של ההורים וצוות בית הספר יוביל את הילד להצליח במסגרת הכל כך משמעותית שבה הוא נמצא רוב שעות היום שלו.
אז רגע ניקח נשימה עמוקה, נבין שזוהי תקופה לא פשוטה ואצל אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD היא קיצונית עוד יותר.
מה שיעזור זה שנגלה יותר סובלנות וסבלנות, שיח וכבוד הדדי, הערכה ושיתוף פעולה, זהו המתכון המנצח

הרבה פעמים אני שומעת את המשפטים: "חייבת לקבוע תור" או "חייבת ללכת להיבדק".
אין ספק שאחד הקשיים איתם מתמודדים אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא הדחיינות.
הדחיינות היא אחד הקשיים הנובעים מהפגיעה בתפקודים הניהוליים: קושי בניהול זמן, קושי בהשלמת משימות, קושי בתכנון מדויק או בסדר. הדחיינות מתאפיינת בהימנעות מביצוע פעולה, שלא ממש "בא לנו" לעשות, למרות שהרבה פעמים אנחנו יודעים שממש לא כדאי לנו לדחות, או שלדחייה הזו עלול להיות מחיר…
חשבתי על הדחיינות כששמעתי את הסיפור של Yafit Alperson Elmaliach .
אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד ואף על פי שאנחנו יודעות שזו בדיקה שיכולה להציל חיים, גם כאן, הדחיינות פוגשת אותנו.
אני בוחרת לשתף היום את הסיפור של יפית, עם כמה עצות, שיעזרו לנו ללכת ולהיבדק בזמן:
הקפידו לקבוע ממוגרפיה ואולטרסאונד בנוסף לביקור אצל הרופא/ה.
כאשר אתן יוצאות מהרופא/ה – קבעו כבר את התור לשנה הבאה.
שימו תזכורת ביומנים, צבעו בלוח השנה.
אל תקבעו באותו יום משימה ״לא נעימה״ נוספת.
קבעו ללכת לבדיקה ביחד עם חברה – אל תלכו לבד, כך תוכלו לתזכר ולחזק אחת את השנייה.
לאחר הבדיקה פרגנו לעצמכן ארוחת צהרים / ספא / קפה עם חברה, או קנו לעצמכן פריט שמזמן רציתן לרכוש – מגיע לכן! בצעתן את הבדיקה ולא דחיתן.
"הכל התחיל ממודעות כתוצאה מההיסטוריה המשפחתית שלי ובעיקר מהידיעה שיש בדיקות מצילות חיים שמאפשרות גילוי מוקדם. את סבתא שלי לא הכרתי היא נפטרה לפני שנולדתי מסרטן שחלות ודודתי חלתה בסרטן השד בילדותי.
מגיל 30 הקפדתי להבדק אצל רופא כירורג שלא ראה בהיסטוריה המשפחתית שלי עניין מיוחד.
הטוויסט הלא צפוי הגיע כשאותו רופא הפסיק לקבל מטופלים והתחלתי לספר את ההיסטוריה המשפחתית לרופא חדש, אשר לעומת קודמו מיד שלח אותי ואת אמי לבדיקת נשאות גנטית של הגן BRCA. שתינו קיבלנו תוצאה חיובית.
הבנתי כי אימת הסרטן מרחפת מעל ראשי. שלושה שבועות לאחר מכן כבר ביצעתי ניתוח כריתת שחלות כדי למנוע את הסיכוי לסרטן השחלות. לאחר הניתוח בצעתי בדיקת MRI שיצאה תקינה, אך חצי שנה לאחר מכן בבדיקה שגרתית נמצאו בשד שמאל שני גושים. אם קודם חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, כעת הבנתי שסוף העולם הגיע.
יצאתי למסע של 16 טיפולי כימותרפיה, עשרות בדיקות, עשרות דקירות, נשירת שיער, כריתת איברים.
סיימתי בהצטיינות יתרה את הטיפולים והגושים נעלמו, אך החלטתי להיפרד משני שדיי, זה הבריא וזה החולה, כדי להקטין את סיכויי לחלות שוב.
לקחתי אחריות על חיי.
*אני בחיים כי הקפדתי להיבדק*
גילוי מוקדם מציל חיים – זו לא קלישאה!
ואל תגידי זה לא קשור אליי, אין לי היסטוריה משפחתית או אני צעירה.
קחי את הטלפון ובמקום להכנס לראות עוד סטורי באינסטגרם או פוסט בפייסבוק או לקרוא עוד ווטסאפ
הכנסי לאפליקציה של קופת החולים והזמיני תור, כתבי ביומן וכשאת יוצאת מהביקורת, מיד הזמיני תור נוסף לשנה לאחר מכן.
תחושי את גופך, תמששי תכירי אותו כשאת מתקלחת ואם את מרגישה משהו חשוד לכי להיבדק.
ואתה, אוהב אותה? בדוק שהנשים בסביבתך נבדקות. ואם אתה מרגיש משהו, הסב את תשומת ליבה ושלח אותה להיבדק. מודעות זה כוח והיא מצילת חיים."