אנשים רבים פונים אלי באמירה שכל כך קל לכתוב ״תתארגנו, תעשו טבלאות״ כשבפועל- כל כך קשה לעשות זאת.
קשה לתכנן הכל מראש, קשה לחשוב על כל הדברים הקטנים שיכולים להיות המוקש שבגללו אנחנו או הילדים נתפוצץ.
נכון, אתם צודקים, זה מאוד קשה לחשוב על כל הדברים הקטנים, קשה כל הזמן לחיות במסגרת קבועה של לוחות זמנים ופעילויות מתוכננות, קשה להודיע לפני, בכל פעם שיוצאים מהבית, קשה לעשות רשימה של מה צריך, מה לקחנו ועוד…
האם יש לנו ברירה ? האם אפשר אחרת ?
התשובה היא – לא ! והיא חד משמעית.
על מנת להתנהל היטב, אנחנו חייבים להיות מאורגנים.
נכון שזו מטלה גדולה ומקשה, אך רק זו הדרך בה נוכל להתנהל מבלי לפגוע בעצמנו. והפגיעה יכולה להיות כלכלית –
שכחתי לשלם חשבון… – "נשלם יותר"
הלכתי לקניות ללא רשימה – "נקנה יותר, נשכח חלק מהמוצרים שכן היינו צריכים, נתעצבן, נחזור ונקנה…."
אז איך עושים זאת ?
ראשית – מעלים זאת לרמת המודעות. לא מתנגדים לזה, אלא מנסים לראות היכן זה פוגש אותי ומתחילים בדבר קטן.
אני תמיד אוהבת להתחיל בצחצוח שיניים. מצחיק נכון ? צחצוח שיניים הינו דבר כל כך פשוט, שכולנו עושים אותו ביומיום השוחק שלנו. אך האם אנחנו עושים אותו בעקביות ? כמה מאיתנו מצחצחים שיניים גם בערב וגם בבוקר ?
צחצוח השיניים, מעבר לעובדה הברורה של ניקיון השיניים ובריאות הפה, מהווה טקס משמעותי של פתיחת יום וסגירתו. המפגש עם המברשת ומשחת השיניים בונה טקס קבוע (ריטואל), שהופך להיות חלק משמעותי ביום שלנו. כלומר, הריטואל עוזר לנו לבנות שיגרה.
ככל שיהיו לנו יותר טקסים קטנים, כך תבנה לנו התנהלות יומיומית, אשר תיצור בחיינו שיגרה.
השגרה, הדברים הקטנים והברורים, הם הדברים אשר בונים את הביטחון והשקט בחיינו. הם גם מאפשרים לנו לעשות את הדברים היצירתיים הלא צפויים, משום שהם מוצאים אותנו על קרקע בטוחה, מוגנים, יכולים להמשיך הלאה.
גם אם הייתה נפילה, אנחנו לא נתפרק וניפול לבורות, אלא נוכל לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה בכוחות מחוזקים.
אז אל תשכחו לצחצח שיניים בלילה ובבוקר ☺

אנחנו מתפללים לשגרה, השגרה מבורכת, אנחנו עושים הכל כדי לחזור אליה,
אפילו רק למען הילדים, אבל המעברים מאוד קשים.
התקשרה אליי אמא צעירה שאמרה לי ״אני לא מסוגלת יותר, הילד סירב לקום וללכת לביה"ס, הכרחנו אותו לקום וללכת, לא הסכמנו לוותר לו, הוא הלך כועס.
בביה"ס הוא הפך למורה את הכיתה, דחף שולחנות, דיבר בקול רם, פגע בילדים, המורה צלצלה שבוא לקחת אותו.
מה אני עושה? רק עכשיו הגעתי לעבודה, חשבתי שסופסוף אני יכולה להתחיל
את הפרויקט שכבר חודש וחצי אני דוחה.
ומה אעשה איתו? אקח אותו הביתה ? לתת לו לנצח? הוא לא רוצה ללכת לביה"ס.
עשיתי הכל, כדי שהוא והאחים שלו יחזרו לשגרה רגועה ובטוחה. השלמנו את כל הציוד,
תכננו איזה כריכים הוא רוצה שאכין לו כל יום לבית הספר, קבענו יחד מתי יתעורר, עברנו על איזה ארוחות בוקר מפנקות היה רוצה.
זה מה שמגיע לי?! איך אמשיך ככה? עכשיו אני כל כך כועסת, שהכי טוב שלא אראה אותו.״
אמרתי לה שאני מבינה את הכעס שלה ואת התסכול אחרי כל ההשתדלות, אבל היא חייבת לזכור שהילד מנסה להסתגל חזרה למסגרת, זו דרכו להביע את הקושי – זה השלב שבו הוא מתפוצץ, לא רוצה לקום, לא רוצה ללכת לביה"ס, הוא עצוב, הספיק כבר לריב עם כמה חברים, הוא שונא את המורה, אין לו כוח להכין שיעורים – בקיצור, קשה לו לחזור לשגרה.
אין לי ספק שאנחנו, שבתחושה שלנו עשינו ועושים הכל כדי שהמעבר יהיה חלק וקל, אין לנו כוח להבין אותם, לא מסוגלים להכיל את הקשיים שלהם.
זה הזמן חברים לבקש עזרה. אמנם אנחנו לא אוהבים לערב את צוות בית הספר, אבל זה הפתרון. לבקש מהצוות עזרה, להסביר את הקושי של הילד, לנסות ביחד איתם למצוא את הדברים שביה"ס יכול להציע לו כדי למשוך אותו ויהיה לו קל יותר להיכנס בחזרה למסגרת. התייחסו לצוות ביה"ס כשותפים שלכם בחינוך הילד. ככל שהם ירגישו את הנכונות שלכם לשיתוף הפעולה, ויבינו שאתם סומכים עליהם ורוצים את עזרתם המקצועית, הצוות החינוכי יעשה מאמצים אדירים לעזור לכם ולילד.
עבודה משותפת של ההורים וצוות בית הספר יוביל את הילד להצליח במסגרת הכל כך משמעותית שבה הוא נמצא רוב שעות היום שלו.
אז רגע ניקח נשימה עמוקה, נבין שזוהי תקופה לא פשוטה ואצל אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD היא קיצונית עוד יותר.
מה שיעזור זה שנגלה יותר סובלנות וסבלנות, שיח וכבוד הדדי, הערכה ושיתוף פעולה, זהו המתכון המנצח

הרבה פעמים אני שומעת את המשפטים: "חייבת לקבוע תור" או "חייבת ללכת להיבדק".
אין ספק שאחד הקשיים איתם מתמודדים אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD הוא הדחיינות.
הדחיינות היא אחד הקשיים הנובעים מהפגיעה בתפקודים הניהוליים: קושי בניהול זמן, קושי בהשלמת משימות, קושי בתכנון מדויק או בסדר. הדחיינות מתאפיינת בהימנעות מביצוע פעולה, שלא ממש "בא לנו" לעשות, למרות שהרבה פעמים אנחנו יודעים שממש לא כדאי לנו לדחות, או שלדחייה הזו עלול להיות מחיר…
חשבתי על הדחיינות כששמעתי את הסיפור של Yafit Alperson Elmaliach .
אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד ואף על פי שאנחנו יודעות שזו בדיקה שיכולה להציל חיים, גם כאן, הדחיינות פוגשת אותנו.
אני בוחרת לשתף היום את הסיפור של יפית, עם כמה עצות, שיעזרו לנו ללכת ולהיבדק בזמן:
הקפידו לקבוע ממוגרפיה ואולטרסאונד בנוסף לביקור אצל הרופא/ה.
כאשר אתן יוצאות מהרופא/ה – קבעו כבר את התור לשנה הבאה.
שימו תזכורת ביומנים, צבעו בלוח השנה.
אל תקבעו באותו יום משימה ״לא נעימה״ נוספת.
קבעו ללכת לבדיקה ביחד עם חברה – אל תלכו לבד, כך תוכלו לתזכר ולחזק אחת את השנייה.
לאחר הבדיקה פרגנו לעצמכן ארוחת צהרים / ספא / קפה עם חברה, או קנו לעצמכן פריט שמזמן רציתן לרכוש – מגיע לכן! בצעתן את הבדיקה ולא דחיתן.
"הכל התחיל ממודעות כתוצאה מההיסטוריה המשפחתית שלי ובעיקר מהידיעה שיש בדיקות מצילות חיים שמאפשרות גילוי מוקדם. את סבתא שלי לא הכרתי היא נפטרה לפני שנולדתי מסרטן שחלות ודודתי חלתה בסרטן השד בילדותי.
מגיל 30 הקפדתי להבדק אצל רופא כירורג שלא ראה בהיסטוריה המשפחתית שלי עניין מיוחד.
הטוויסט הלא צפוי הגיע כשאותו רופא הפסיק לקבל מטופלים והתחלתי לספר את ההיסטוריה המשפחתית לרופא חדש, אשר לעומת קודמו מיד שלח אותי ואת אמי לבדיקת נשאות גנטית של הגן BRCA. שתינו קיבלנו תוצאה חיובית.
הבנתי כי אימת הסרטן מרחפת מעל ראשי. שלושה שבועות לאחר מכן כבר ביצעתי ניתוח כריתת שחלות כדי למנוע את הסיכוי לסרטן השחלות. לאחר הניתוח בצעתי בדיקת MRI שיצאה תקינה, אך חצי שנה לאחר מכן בבדיקה שגרתית נמצאו בשד שמאל שני גושים. אם קודם חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, כעת הבנתי שסוף העולם הגיע.
יצאתי למסע של 16 טיפולי כימותרפיה, עשרות בדיקות, עשרות דקירות, נשירת שיער, כריתת איברים.
סיימתי בהצטיינות יתרה את הטיפולים והגושים נעלמו, אך החלטתי להיפרד משני שדיי, זה הבריא וזה החולה, כדי להקטין את סיכויי לחלות שוב.
לקחתי אחריות על חיי.
*אני בחיים כי הקפדתי להיבדק*
גילוי מוקדם מציל חיים – זו לא קלישאה!
ואל תגידי זה לא קשור אליי, אין לי היסטוריה משפחתית או אני צעירה.
קחי את הטלפון ובמקום להכנס לראות עוד סטורי באינסטגרם או פוסט בפייסבוק או לקרוא עוד ווטסאפ
הכנסי לאפליקציה של קופת החולים והזמיני תור, כתבי ביומן וכשאת יוצאת מהביקורת, מיד הזמיני תור נוסף לשנה לאחר מכן.
תחושי את גופך, תמששי תכירי אותו כשאת מתקלחת ואם את מרגישה משהו חשוד לכי להיבדק.
ואתה, אוהב אותה? בדוק שהנשים בסביבתך נבדקות. ואם אתה מרגיש משהו, הסב את תשומת ליבה ושלח אותה להיבדק. מודעות זה כוח והיא מצילת חיים."

אספתי את עצמי, באמת השתדלתי: התארגנתי לפתיחת שנת הלימודים, התארגנתי לראש השנה, התארגנתי ליום כיפור – כל הזמן משימות, לדאוג לא לשכוח, שהדברים יהיו מוכנים, שהמשימות יצליחו, שכולם יהיו מרוצים, שיהיה טעים, שהפעילויות תהיינה אטרקטיביות… והנה זה מגיע – עוד חג ולא סתם חג – חג סוכות – עשרה ימי חופשה, עם הילדים בלי מסגרת לימודית, וכמובן שאני רוצה שהם יחוו את החג בצורה הטובה ביותר, שיוכלו לספר אח"כ בכיתה.
אז שוב מתארגנים – נבנה ביחד סוכה, נקשט אותה, נזמין אורחים, נכין אוכל, נתכנן טיול, נזמין הצגה, נלך לפעילויות, נבקר בספארי, חייבים להגיע למוזיאון הילדים, אטרקציות – כן, זה הכי חשוב!!!
מאיפה מתחילים???
אז אולי לא צריכים את הכל?
אולי הפעם נעשה דברים בשקט, בלי לנסוע, בלי פעילות בחוץ. ונתחיל בלוח ימי החופש? נקבע שיוצאים לפעילות לסירוגין – יום בחוץ ויום בבית. ובבית נעשה דברים שלא דורשים מאתנו עוד התארגנות. כל יציאה מחייבת אותנו את העומס בהתארגנות, אז בואו נקל על עצמנו ונתכנן גם פעילויות של בית. משחקים משותפים, חברים, הפרדת כוחות בין הילדים ולא הפעלה שלנו אלא הכוונה שלנו את הילדים.
אז מה סדר הדברים?
👈 נחשוב על שלוש פעילויות שידרשו מאתנו התארגנות מאוד מסיבית כמו הצגה, יציאה לאטרקציה או טיול שמצריך התארגנות מראש, נתכנן באילו ימים נצא אליהן ביחד עם הילדים וכך הם יחכו להן.
בכל שאר הימים נעשה פעילויות של בית – עם חברים, עם המשפחה המורחבת או עם המשפחה הגרעינית:
👈 נכין פינה או חדר בבית שישמשו אותנו בזמן החופשה ואותו לא נסדר במשך כל השבוע (כדי שלא נתעצבן שלא מסדרים ולא מנקים)נרכז בו חומרים שאנחנו יודעים שלילדים שלנו יהיה כיף להתעסק וליצור בהם. זה הזמן להניח לסדר – לא נורא שהספרים ישארו על השולחן בפינה שהגדרנו, לא נורא שהצבעים ישארו מפוזרים על השולחן (אבל סגורים) – פינה ההפעלות של החופש לא תהיה מסודרת.
👈 נוציא את משחקי הקופסה שמזמן לא שיחקנו, כדי שיהיו זמינים לשימוש.
👈 לילה אחד ישנו בשק שינה בסלון / או בסוכה.
👈 נארגן צפייה משותפת בסרט, נצפה ביחד במרתון של סדרה אהובה.
👈 גם האוכל – לא צריך להיות מושקע, בואו נקל, נוותר לעצמנו במהלך החופשה ונכין לילדים אוכל שהם אוהבים. נחליט שפעמיים בחופשה מזמינים משהו מבחוץ וכך גם אנחנו נהנה מהחופשה.
👈 שמרו רק על העוגנים – כלומר שינה, קימה ומקלחת.
👈 למדו את הילדים ליהנות מחוויות קטנות. הפכו כל פעילות קטנה לחוויה גדולה.

"השנה לא אירחתי אפילו פעם אחת ואני דווקא נורא אוהבת לארח.
אני אוהבת שכולם באים ויושבים ביחד מסביב לשולחן, משפחה, חברים, השיחות, הצחוקים, שיוצרים את האווירה המשפחתית.
אני מאוד מחוברת לזה, אבל בנוסף לקורונה וכל המצב המלחיץ ממילא, אני מוצאת את עצמי לפני כל ארוחה כזו משתגעת כבר יומיים קודם, אני נכנסת ללחץ שהולך ומתחזק ככל שהזמן מתקרב וזה למעשה משתק אותי ואני לא מכינה שום דבר עד הרגע האחרון ⏰
לא רק עניין ההתארגנות קשה לי, אפילו מצאתי אפליקציה מעולה להכנת רשימות בטלפון ואני רושמת שם הכל. הבעיה מתחילה כשמגיע שלב הביצוע. כי אני לא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז בתוך הלחץ המטורף, כמה שעות לפני האירוח, אני עושה את כל מה שתכננתי לעשות יומיים קודם – מבשלת, אופה, מנקה ובסוף מגיעה לארוחה מושלמת ומתוקתקת שכולם נהנים ממנה מאוד… ורק אני משלמת את המחיר.
זה עולה לי בלחץ רגשי, עייפות נוראית, כאב גב, כאבי רגליים, מתח שיורד לאט לאט ברגע שאני רואה את כולם סביב השולחן נהנים ומחמיאים לי ואני? לא באמת נהנית מהארוחה, כבר עייפה מדיי.
השנה, בחג, נמנעתי מלהזמין, השתדלתי לדחות את ההזמנה עד לרגע האחרון, עד שכולם היו כבר מוזמנים ומישהו גם דאג להזמין אותנו. עכשיו אחרי ראש השנה וכיפור נשארתי עם תחושה של פספוס. כל כך רציתי להזמין, בדקתי את תאריכי החג, תכננתי אפילו מה אבשל. לפני ראש השנה עשיתי גם יותר קניות, תכננתי מה אבשל, רק לא בישלתי ולא הזמנתי. לפני יומיים זרקתי לפח את חומרי הגלם שלא השתמשתי בהם.
אני מתוסכלת ואני יודעת שכל הנושא הזה משפיע עליי לא רק בחגים, אלא גם ביומיום. אני לא מצליחה להוציא לפועל המון דברים עד לדקה ה-90 ואז בלחץ נוראי אני מכינה הכל – אם זה ארוחת ערב משפחתית, או לקנות מתנה לחברים, או לארגן את הילדים לקראת יציאה.
אפשר שזה יהיה אחרת ? כמו אצל החברות שלי שהולכות בבוקר לים ובצהריים הכל מוכן אצלן ? הן אפילו מספיקות לנוח לפני שבאים האורחים.. גם אני רוצה!"
אז איך נוריד את הלחץ לפני אירוח ?
1. נפנה את המקרר ואת ארון המצרכים לפני שנתחיל פרויקט חדש. כך גם נדע מה יש לנו ומה חסר לנו.
2. נבנה את תפריט הארוחה ומתוכה נבנה גם את רשימת הקניות. הזדמנות להשתמש במצרכים שמצאנו בארונות ובמקרר.
3. נכין רשימה מצומצמת – לא להיסחף, אנחנו לא מזנון של בית מלון.
4. נחליט שחלק מהתפריט אפשר לקנות מוכן – למשל קינוח, סלטים או מנה עיקרית דווקא.
5. נעבוד לפי לוח זמנים ונבטיח לעצמנו צ'ופר לאחר ביצוע.
6. נבנה את התפריט כך שחלק מהדברים נכין יום קודם ונקצה לזה זמן ביומן.
7. נרשום את המשימות על דף או לוח, שיהיה מונח לידינו במטבח ונוכל לעדכן אותו בכל רגע.
8. נוסיף את שעת ההכנה של כל מרכיב בתפריט וכל משימה שסיימנו נסמן ב-V.
9. נשתף את האורחים בקושי שלנו ונבקש את עזרתם. למשל, שכל אחד יביא משהו שהוא אוהב להכין, או שאחד מהם יבוא אחר מוקדם יותר לעזור בהכנות.
10. נתייחס להכנות כמו למשחק שאנחנו מתקדמים בו שלב אחר שלב.
זכרו – זו ארוחת חג ולא תחרות בישול, המטרה שלנו היא להיפגש וליהנות מהביחד.