השבוע בחרתי לארח את *אינה ארצי* – פסיכותרפיסטית ומטפלת בהתמכרויות, בוגרת תואר שני בקרימינולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובוגרת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת תל אביב.
אינה הוסמכה בטיפול בהתמכרויות וכן בטיפול קבוצתי, ייעוץ זוגי ומשפחתי.
בקשתי ממנה לכתוב התמכרות למסכים בקרב בני-נוער בעידן פוסט קורונה:
״התקופה האחרונה מאופיינת בתחושה של שחרור, התחלות חדשות וחזרה לשגרה. ילדים ובני-נוער, בעיקר בגילאי החטיבה והתיכון, חוזרים לשגרה ו/או מצופים לחזור לשגרה לאחר ישיבה של כשנה בבית. כמעט כולנו במהלך השנה האחרונה מצאנו עצמנו מחוברים יותר למסכים ופחות לתקשורת אנושית. כולנו חווינו שינויים בתקשורת בין האישית (מבוגרים שהיו בבתיהם במהלך השנה ובני נוער שלא יצאו כמעט בכלל). נראה כי בייחוד קבוצות אלו, חוו ירידה משמעותית במיומנויות החברתיות שלהם. הרגלי החיים של הילדים ובני-נוער השתנו והותאמו למצב המוזר שכולנו שהינו בו בשל המגפה העולמית. מה שאפיין את השנה הזו הוא – היעדר מפגשים חברתיים, הפחתת הבילויים והאינטראקציה החברתית וירידה ביחסים הבינאישיים. לכאורה, עבור חלק מבני-הנוער מצב זה "התאים" ואף היה להם נוח.
לאילו בני-נוער זה התאים בעצם?
באופן כללי, אנחנו יודעים שתקופות ללא מסגרת משבשות את השגרה ומערכת סדר היום אצל ילדים ובני-נוער. בסטטיסטיקה העולמית, רק הסגר הראשון בשל מגפת הקורונה, תרם לעלייה בכ – 50% בצריכת מסכים. אנחנו רואים שהמסך הפך להיות "החבר הכי טוב" של הרבה מאד מבוגרים ובני-נוער: עלייה בזמן מסך – הם בילו את רוב שעות היום ולילה מול המסך, משחקים וצריכת תוכן כמו נטפליקס ואף צפייה בפורנו הפכו להיות צינור תקשורת, כמעט היחידי, לעתים קרובות חד-סיטרי, עבור אותם ילדים ובני-נוער. על חלק מהם זה "התיישב" על קשיים קודמים. באופן כללי תקופת הקורונה היוותה שבר שדרכו צפו ועלו הרבה מאד קשיים גם אצל אלה שלכאורה הצליחו לשמור על תפקוד נורמאלי עד המשבר.
אז על מי זה "התיישב" טוב? אלה שסבלו גם לפני הקורונה מביישנות חריגה, בדידות, התפרצויות זעם ואימפולסיביות, אלה שסבלו עוד לפני הקורונה מקשיים חברתיים, ליקוי במיומנויות חברתיות, אלה אשר נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, סובלים מקשיים רגשיים קודמים ואלה שאינטראקציה חברתית מורכבת עבורם ומצריכה מהם הרבה מאד מאמצים.
לפני הקורונה, הם היו חייבים להתמודד חרף הקשיים, כי המציאות חייבה אותם. ואז, הגיעה הקורונה אשר "טרפה את הקלפים" ואפשרה להם לסגת לאזור הבטוח של הימנעות מתקשורת ישירה.
אנחנו מקבלים המון פניות מהורים ששמים לב שבשבועות האחרונות ילדיהם לא הצליחו לחזור לשגרה מתפקדת וחברתית. לימודים בזום, עבור חלק מהילדים ובני נוער, היו פונקציונאליים, קלים יותר, ממוקדים ובטוחים בקצב שלהם. זה לא הצריך התמודדות עם חרדה חברתית, תקשורת עם חברים, השוואה חברתית, פחד קהל לדבר מול כיתה. למעשה, הקורונה העניקה להם אווירה של מוגנות ללא תחרות. אותם ילדים ובני-נוער לא צריכים להתמודד עם דימוי גוף, השוואת ביצועים לימודיים ומורכבות ביחסים עם חברים. אפילו למשל שיעורי ספורט היו בתוך החדר בזום עם דיווח עצמי של ההישגים.
ישנם בני נוער וילדים שבמשך השנה האחרונה לא ניהלו ולו שיחה אחת פנים מול פנים עם קבוצת השווים שלהם. והרי ידוע ממקורות רבים כבר שנים רבות כי תקשורת עם קבוצת השווים בגיל ההתבגרות בעלת משמעות וחשיבות עצומה בגילאים הללו, וכי תקשורת מתווכת מסך לא יכולה להוות לה תחליף. לכן לא מפליא שישנם ילדים ובני-נוער, שמתקשים לחזור לשגרה (בשלב זה, הסטטיסטיקה לא ידועה למרות התופעה הנראית לעין).
איך מזהים את אלה שבעקבות השנה הפכו מצרכנים למכורים של ממש?
כמובן, זמן מסך הוא הגורם המרכזי שמעיד על התמכרות – זה תנאי הכרחי, אך הוא לא היחיד. זמן בילוי ליד המחשב הוא אספקט מסוים של בעיה רחבה ועמוקה הרבה יותר.
שימוש מוגזם במסכים זה שם רחב לתופעה שכולנו איפשהו "על התפר" – לפעמים מגזימים, לפעמים משתמשים לרעה ולפעמים מווסתים את עצמנו דרך המסך (משתמשים במסך כדי להרגיע או לווסת תחושות ורגשות לא רצויים" הפגת שעמום, שיפור מצב רוח , הרגעת עצבים ועוד).
עם זאת, התמכרות למשחקי מחשב / משחקי וידיאו הוגדרה כהפרעה נפשית ונכנסה גם לתחום הטיפול הנפשי והפסיכיאטרי. אנו יודעים כיום, כי בעיה של התמכרות למסכים תמיד "יושבת" על מצוקה נפשית קודמת (יש סיבות מגוונות שצוינו בספרות המקצועית: חרדה, דכאון, הפרעות קשב, לקויות למידה, אימפולסיביות, חרדה חברתית, תחושת הבדידות והעדר כלים לתקשורת חברתית ועוד רבים). התמכרות זהו מצב של אובדן שליטה – בו הכלי של התמודדות וויסות רגשי דרך מסכים ו/או משחקים, הופך להיות החיים עצמם.
חשוב לזכור, התמכרות זו מחלה של תגמול במוח. ככל שנקדים לזהות ולתת מענים, כך העבודה הטיפולית תהיה יעילה יותר והמצוקה והניכור מהעולם (רגשית, חברתית ומשפחתית) לא יגדלו. ״

הילדים יוצאים לחופשה ולנו עוד אין תכניות. יתרה מזאת – בעבודה אין "חופש גדול"☀️
ההתארגנות לקראת החופשה היא זו שתקבע אם ניצלנו את ההזדמנות שקבלנו או פספסנו אותה.
הפעם אני מציעה להורים, מספר פעולות שיעזרו לנו להפוך את החופשה לחוויה משותפת מהנה.
תיאום ציפיות ראשוני.
שבו ביחד עם הילדים ותנו להם להציע פעילויות שירצו לעשות בחופשה.
הצגות, סרטים, חברים שירצו לפגוש, אטרקציות, קייטנה מועדפת, קורסים וכו'
רשמו את כל ההצעות של הילדים.
ידעו את הילדים שכל רעיון ייבדק בהתאם למגבלות המשפחה.
ערכו חלוקת תפקידים ביניכם (ההורים) במסגרת ההתכוננות לחופש הגדול.
בדיקת המצב בחשבון הבנק.
איסוף מידע אודות קייטנות.
אטרקציות צפויות בעבודה עבור הילדים.
פעילות תנועות נוער.
מציאת מורים פרטיים לפי הצורך.
קביעת תורים לבדיקות שגרתיות שנדחו במרוצת שנת הלימודים.
בדיקות מועדי אירועים צפויים.
זמינות המשפחה המורחבת (סבא, סבתא, דודים וכו').
בדיקת האילוצים בחודשיים הקרובים במקומות העבודה.
קבעו מועד למפגש בו תגיעו עם כל המידע שאספתם.
כשכל המידע נאסף, שבו שניכם לפגישת תכנון (רצוי מחוץ לבית).
קבעו תקציב לחופשה משפחתית, למורים פרטיים, לקייטנות וכו'.
קבלו החלטות לגבי סדרי עדיפויות.
סמנו ביומנים את כל האירועים שכבר ידועים, כמו אילוצים, בדיקות, שעורים פרטיים וכו'.
ידעו כל אחד מהילדים בהחלטותיכם לגביו.
קבעו מועד למפגש משותף עם כל הילדים.
אספו את הילדים ובנו יחד איתם את לוח החופש הגדול.
הקפידו שהמפגש יהיה חווייתי לילדים.
צרו איתם טבלה לכל חודש מחודשי החופשה. הביאו חומרי יצירה מגוונים כך שכל ילד יוכל להביא עצמו לידי ביטוח ביצירה המשפחתית המשותפת.
השתמשו בבריסטול גדול, בצבעים שונים שייצגו כל ילד, הוסיפו תמונות, מדבקות ועוד.
הוסיפו ללוח שיצרתם את הפעילויות המתוכננות.
החופש הגדול יכול להגיע! אנחנו מאורגנים ומתוכננים!
בפעם הבאה נלמד לשמר את התכנית במהלך החופשה.

להפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD שאינה מטופלת פעמים רבות מתווספות הפרעות נוספות, קשיים נוספים (דיכאון, חרדה, מצב רוח, הפרעת אכילה והתמכרויות).
מחקרים מוכיחים כי רבע מהמכורים לסמים מאובחנים עם הפרעת קשב
ושכיחותה בקרב מתמכרים לאלכוהול היא בין 21%-50% ❕
פעמים רבות נדמה כי הצירוף בין הפרעת קשב והתמכרויות הוא רחוק מאתנו ונמצא רק בשולי החברה, בקבוצות קצה נכשלות.
למען האמת, אנו פוגשים סוגים שונים של התמכרויות סביבנו, בקהילה שלנו וגם בביתנו.
התמכרות אינה רק התמכרות לסמים קשים, אלא גם לעישון סיגריות, קנאביס, אוכל, קניות, מסכים, ריגושים ועוד.
מחובתנו כחברה וכעמותה הישראלית להפרעת קשב להעלות למודעות את הקשר בין נטייה להתמכרויות והפרעת קשב בקרב הורים, אנשי חינוך, רפואה, מקצועות הבריאות, הטיפול ובקרב אנשים עם הפרעת קשב עצמם.
זהו נושא כאוב, שקשה להודות בו ולומר בינינו לבין עצמנו שהוא חלק מחיי הקרובים.
אם כך, מדוע בעצם קיים קשר בין הפרעת קשב לנטייה להתמכרויות?
מחקרים מדברים על כך שהגורם המשמעותי הוא המאפיין של האימפולסיביות וההיפראקטיביות.
החיפוש אחר אתגרים וריגושים הוא צורך פנימי שמקורו בדחף להעלאת הדופמין במוח.
לאחר סיפוק הדחף מתגבר צורך פנימי להשיג ממנו עוד ועוד והוא שמוביל אנשים עם הפרעת קשב להעלות את רמת הסיכון עוד ועוד.
במקרה של עישון לדוגמא, מחקרים מראים שככל שגיל התחלת העישון מוקדם, כך גדל הסיכוי שאותם בני נוער יעלו את רף הריגושים ויגיעו למצב של התמכרות בגילאים צעירים יותר.
בנוסף, הוכח שתחילת טיפול תרופתי בגיל צעיר, מאזן את רמת הדופמין במוח, מונע צורך לחפש ריגושים במקומות אחרים ומקטין את הסיכוי להתמכרויות.
בחרנו להתמודד ולמקד את הכנס השנתי שלנו סביב נושא זה.
חייבים לדבר על זה.
חייבים להפסיק לטאטא את זה מתחת לשטיח.
ידע. מודעות. הבנה וכלים מובילים אדם להתמודדות.

אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה ובעיקר לא ברורה.
הסדר, השגרות שכל כך חשובים לאנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD נשברו.
אנחנו כבר במספר לילות ללא שינה ומן הסתם כל דבר קטן "מקפיץ" אותנו ואלו מאתנו שביומיום הם קפיציים, אז בימים אלו דמיינו מה קורה להם.
לכולם קשה, אבל הקיצוניות שהפרעת הקשב מביאה איתה, מן הסתם נמצאת בסימן חגיגה.
אז למרות הקושי אני בכל זאת מציעה שננסה להישאר על עוגנים ברורים ודרכם ננסה לשמור על השפיות שלנו.
-צחצוח שיניים.
-שינה עם פיג'מה/ בגד שהוגדר כבגד שינה.
-ארוחות בזמן.
ולתת מקום של כבוד לארוחת חג השבועות -אנחנו לא נוותר ולמרות כל המצב אנחנו נערוך שולחן, נבשל את הבישולים הטעימים והמסורתיים שלנו לחג זה.
כשכולנו מתכנסים לארוחת חג, יש תחושה שהארוחה היתה טעימה ומיוחדת עם מאכלים ייחודיים לחג, אבל שכחנו מזמן מדוע מכינים דווקא אותם בחג הזה ואנחנו שוכחים להתיחס למהות החג (מהו, למה קיים, מקורותיו וכו').
אנחנו משאירים את ה"לימוד" למערכת החינוך כשדווקא לנו כמשפחה, יש יכולת להגיד את הדברים בצורה חווייתית, כי לנו יש את האוכל המיוחד שלנו, סיפורים מהעבר ומסורת משפחתית שחשוב שנשמר ונטפח אותה.
בשנים האחרונות כל תכניות הריאליטי הפכו את כולנו לבשלנים מדופלמים, ובתור שכאלה אנחנו רק מחכים לחגים כדי להפגין את יכולותינו היצירתיות.
אנחנו מערבבים מרכיבי שונים ומשונים, מאחדים חומרים ויוצרים תרכובות חדשות ובלתי מזוהות. אנחנו לא מורגלים לראות על שולחן האוכל גלילות חצילים עם גבינה, קישים עם פיטריות ואגוזים, גבינות שמנות, מריחות, עם נקודות ירוקות, פירות לא מזוהים וריחות חזקים המופצים לכל עבר.
עודף היצירתיות שלנו הבשלנים, גורמת לעתים קרובות לדור הצעיר להתרחק משולחן האוכל. המעניין הוא שבשנים האחרונות הסתבר, שבזכות אותן תכניות ריאליטי, שגם הילדים צופים בהן, יש ילדים שלמדו להעז ולטעום יותר מניסויים אלו. אך תמיד יישארו אותם ילדים שיתרחקו משולחן החג בגלל הריחות, המראות והטעמים החדשים ואליהם חשוב שנשים לב בחג זה.
דווקא בשולחן שבועות מאוד נח להגיש במזנון. כך כל אחד יכול להרכיב לעצמו את המנה שהוא אוהב. והכי חשוב – לא צריך לשבת שעות ליד השולחן. ואפשר לקום כמה פעמים שרוצים ולקחת עוד משהו משולחן ההגשה העשיר.
אז בואו נדאג קודם כל, שלצד כל הדברים המורכבים יהיה מאכל פשוט שיתאים לילדים, כמו למשל פסטה ברוטב עגבניות (לצד הפסטה ברוטב שמנת גבינות וסלומון..), או גבינה צהובה פחות פיקנטית, פיצה ללא תוספות מוזרות.
אם אנחנו מתארחים, נביא אתנו מאכל אחד לפחות, שהילדים שלנו אוהבים. ובכל מקרה, לא נכעס עליהם אם לא ירצו לטעום מכל המאכלים המיוחדים.
בדרך כלל ארוחות החג מתחילות בשעות מאוחרות יחסית, לכן כדאי להאכיל את הילדים במשהו קטן כבר בבית לפני הארוחה, כך הם לא יגיעו רעבים וחסרי סבלנות ואז עוד יגלו שיש עיכוב בארוחה ועל השולחן מחכות להם כל מיני "הפתעות" שהם בכלל לא אוהבים.

כל כך הרבה פעמים אני נפגשת עם הורים, מורים, רופאים ואנשי מקצוע אחרים, שכועסים, מתוסכלים, מיואשים וכואבים כי הם לא מצליחים להבין את ההתנהגות של הילדים.
הם מגיעים אליי כי שמעו שאני יודעת לעזור לילדים עם בעיות התנהגות, אבל לא העלו על דעתם שאולי יש לילד שלהם בעיה פיסיולוגית וניתן לעזור לו.
הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD היא הפרעה שקופה, אין צילום או בדיקת דם שניתן באמצעותה לאבחן שיש לילד הפרעת קשב.
אז למה שמישהו יחשוב שלילד שלו יש הפרעת קשב?
הוא לא נראה שונה מהילדים האחרים, לפעמים הוא חולמני, לפעמים קצת יותר שובב, לא זוכר דברים, מפוזר, מתפרץ ועוד הרבה דברים שמפריעים להתנהלות היומיומית, אבל הסובבים תמיד חושבים שאפשר "לפתור" את הבעיה בשיחות, בעונשים, בפרסים, אבל אין ראיה כוללת של ההתמודדות עם הבעיה. אין תכנית עבודה.
אחת הסיבות שבגללן אין תכנית עבודה ואין התייחסות מערכתית היא, שהמושג הפרעת קשב הפך להיות מושג שאנשים משתמשים בו מבלי שיהיו מאובחנים.
לכן, האנשים שאובחנו שיש להם הפרעת קשב אינם מקבלים את ההתייחסות המתאימה, כי "זה משהו שיש לכולם", אז הם לא זכאים להתייחסות מיוחדת.
הם לא נראים שונים ולא מדברים אחרת, הם נמצאים ומתנהלים באותו אופן, לעתים הם משתלבים בעמדות מפתח ומצליחים מאוד, לעתים הם לא מצליחים להשתלב בעבודות ונזרקים ממקום למקום, אך הם אינם מוקצים ואינם מופרדים.
הסביבה יודעת היטב שיש מצבים בהתנהגות שלהם, שבהם הם שונים מאוד.
אנחנו בעמותה מתמודדים לא פעם, עם אנשים שמתכחשים להפרעה, שטוענים שאין כזה דבר, שאין הפרעת קשב, שזה משהו שמישהו המציא.
במשך הרבה מאוד שנים אנשים עם הפרעת קשב לא ידעו מה יש להם, הם היו אבודים, פעמים רבות פשוט שתקו, לא הגיבו, התביישו ונפלטו ממסגרות כי הסובבים חשבו שמשהו לא בסדר אצלם, שהם עושים את עצמם ולכן לא חשבו שצריך לעזור להם להתמודד, רק דרשו מהם יותר משמעת, שליטה עצמית, איפוק ומאמץ כדי להצליח.
כשאותם אנשים עם הפרעת קשב, התבגרו, הם כבר חוו הרבה כישלונות, תסכולים, עלבונות והרבה משקעים שליליים שיכלו להימנע אילו רק אובחנו וטופלו בתכנית עבודה כוללת בגיל צעיר.