טיפול קוגניטיבי התנהגותי לטיפול בהפרעות שינה

מאת ד"ר יונתן קושניר – פסיכולוג קליני ומטפל קוגניטיבי התנהגותי (CBT).
עובד בביה"ח שיבא כפסיכולוג קליני במרפאת החרדה, ביחידה לפסיכיאטריה של הילד.
המאמר מציג את עקרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT), בטיפול בהפרעות שינה.

אינסומניה (נדודי שינה), היא הפרעת שינה שכיחה, שיכולה להקשות על ההרדמות, להקשות על השארות בשינה או לגרום לך להתעורר מוקדם מדי ולא להיות מסוגל לחזור לישון. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עבור נדודי שינה, המכונה CBT-I, הוא טיפול יעיל לבעיות שינה כרוניות או קצרות טווח יחסית והוא מומלץ בדרך כלל בתור הקו הראשון של הטיפול.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי לנדודי שינה הינו טיפול מובנה, המסייע לזהות מחשבות והתנהגויות הגורמות או המחמירות בעיות שינה ולהחליף אותן בהרגלים המסייעים לשינה.
בניגוד לכדורי שינה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי ( CBT-I) עוזר להתגבר על הגורמים הבסיסיים המשמרים את בעיות השינה. כדי לזהות כיצד לטפל בצורה הטובה ביותר בנדודי שינה, הטיפול מתחיל בניהול יומן שינה מפורט במשך שבוע עד שבועיים.

 

איך עובד הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בנדודי שינה?

החלק הקוגניטיבי של CBT-I מלמד לזהות ולשנות אמונות ותפישות המשפיעות על השינה. סוג זה של טיפול יכול לעזור לאדם לזהות ולהתמודד עם מחשבות שליליות מוטעות ודאגות המשאירות אותו ער ופוגמות ביכולתו לישון. החלק ההתנהגותי של CBT-I, עוזר לפתח הרגלי שינה טובים ולמנוע התנהגויות המונעות לישון טוב.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי לנדודי שינה יכול לכלול מספר טכניקות של CBT-I:

  • טיפול ב"סממני השינה" או Stimulus control – שיטה זו עוזרת להסיר גורמים שתורמים לקושי להירדם. לדוגמא, ניתן לכוון את האדם להגדיר זמני שינה והתעוררות קבועים ולהימנע מתנומות יומיות, להשתמש במיטה אך ורק לשינה וליחסי מין, לעזוב את המיטה אם הוא לא יכול להירדם תוך 20 דקות ולחזור אליה רק כאשר הוא מרגיש מנומנם.
  • הגבלת משך השינה – לשכב במיטה ער, יכול להיות הרגל שמוביל לשינה גרועה. דבר זה גם "מלמד", כי המיטה אינה מקום שישנים בו. בשיטה זו מקטינים את הזמן שהאדם מבלה במיטה ולא ישן. שיטה זו גם גורמת למניעת שינה חלקית, מה שהופך את האדם לעייף יותר בלילה הבא ומקדם הרדמות. לאחר שהשינה משתפרת, הזמן במיטה גדל בהדרגה.
  • היגיינת שינה – מרכיב זה של הטיפול כרוך בשינוי הרגלי חיים בסיסיים, המשפיעים על השינה, כמו עישון או שתייה מוגזמת של קפאין בסוף היום, שתייה מופרזת של אלכוהול או אי-פעילות גופנית סדירה.
  • שיפור סביבת השינה – בטכניקה זו לומדים על דרכים בהן ניתן ליצור סביבת שינה נוחה, למשל שמירה על חדר שינה שקט, חשוך, ללא טלוויזיה וללא שעון.
  • הרפיה – מסייעת להרגיע את המוח ואת הגוף. כולל מדיטציה, דימויים, הרפית שרירים ועוד.
  • להישאר במצב ערות באופן פסיבי – נקראת גם כוונה פרדוקסלית, כוללת הימנעות מכל מאמץ להירדם. באופן פרדוקסלי, לדאוג לא להירדם מוביל לכך שאנו נשארים ערים. להשתחרר מדאגה זו יכול לעזור לך להירגע ולגרום לך להירדם בקלות.

גישת הטיפול היעילה ביותר לטיפול בנדודי שינה עשויה לשלב כמה משיטות אלה.

מי יכול להפיק תועלת מהטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי לנדודי שינה?

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עבור נדודי שינה, יכול להועיל כמעט לכל אחד עם בעיות שינה.
CBT-I יכול לעזור לאנשים שיש להם אינסומניה ראשונית (אינסומניה כאבחנה מובילה), כמו גם אנשים עם בעיות פיזיות, כגון כאב כרוני, או הפרעות נפשיות, כגון דיכאון וחרדה, שסובלים גם מנדודי שינה.
השפעות הטיפול, אם מקפידים על ההכוונה שנתנה, הינן מתמשכות. אין שום עדות לכך שיש ל- CBT-I תופעות לוואי שליליות. CBT-I דורש אימון מתמיד.
כמה ממרכיבי הטיפול שהוצגו, עלולים לגרום להפחתה בשינה בתחילה. אולם לטווח ארוך, הטיפול יכול להוביל להפחתה משמעותית של קשיי השינה ולשיפור משמעותי ביותר בתמונת השינה. בניגוד לכדורי שינה ה- CBT-I מטפל בגורמים הבסיסיים הקשורים ומשמרים את האינסומניה ולא רק מקל על הסימפטומים.
טיפול זה לוקח זמן – ומאמץ – כדי שזה יעבוד. במקרים מסוימים, שילוב של תרופות שינה ו- CBT-I עשוי להיות הגישה הטובה ביותר.

איך היה בבית הספר

"אני שונא ששואלים אותי: "איך היה". זו שאלה שאי אפשר לענות עליה חוץ מלהגיד "בסדר". כשאני חוזר מביה"ס ואמא או אבא שלי שואלים "איך היה?" אני מרגיש שהם לא באמת רוצים לדעת מה עבר עליי היום, במיוחד כשהם מדברים בנייד תוך כדי השאלה.

עמית, ילד רגיש ומודע שפגשתי ניסח את הרגשתו במילים: "עוברים עליי כל כך הרבה דברים. אני באמת רוצה לספר להורים שלי. אבל השאלה הזו "איך היה?" – לא מאפשרת לי לספר באמת איך היה לי היום"

ביום ראשון יחזרו כל הילדים לבית הספר ואנחנו ההורים, נחכה בהרבה סקרנות לדעת איך היה להם היום הראשון ללימודים. הרבה פעמים אני שומעת הורים שמתלוננים על כך שהילד לא משתף אותם, לא מספר ולא חולק וכתוצאה מכך הם מרגישים להם נדחקים הצידה ולא יודעים מה קורה בחייו. לכן, שכעמית חלק איתי את הרגשתו ניסיתי לחשוב ביחד מה יעזור לו לשתף ולספר יותר להורים מה חווה בביה"ס, כדי שההורים שלו יהיו שותפים לחוויות שלו כל יום.
אחרי שדיברנו קצת וניסינו להבין מה באמת מפריע לו, הוא הציע – "אם באמת אכפת להם, אז שישאלו אותי שאלות אחרות, שישאלו אותי שאלות יותר מדויקות, כדי שאוכל באמת לענות עליהן. ולא סתם לענות "בסדר" כי באמת לא הכל היה בסדר ביום הראשון בכתה."

אז עמית ואני הכנו רשימת שאלות מכוונות כדי לעזור להורים ולילדים לשתף ולהיות שותפים:
לפני הכל – פנו את עצמכם ותהיו מכוונים לילד שלכם, תהיו קשובים ושאלו שאלות ממוקדות כמו –

  1. תשאלו על שיעור מסוים, לפי שמות של מורות – מה למדתם בחשבון עם איילה ?"
  2. תשאלו על מורה מסוימת לפי השם שלה – "חגית היתה היום מורה תורנית? מה היא ארגנה בהפסקה הפעילה ?"
  3. תשאלו לגבי חברים מסוימים – "שיחקת עם יניב היום ?", "שיחקתם כדורגל עם יניב וזיו?"
  4. תשאלו אם הכרתי או פגשתי חברים חדשים.
  5. מה ביקשו מאתנו להביא למחר לשעור אומנות ?
  6. האם ספירת על הטיול שעשינו למצפה רמון בחופש ?
  7. האם דיברת עם יאיר שנעלב ממך אתמול?

חברים, הכי חשוב – דברו עם הילדים, תתעניינו במה שקורה להם, שתפו והשתתפו.
כך תבנו תקשורת משמעותית שתשרת אתכם במהלך כל השנה.

לוחות השנה החדשים של העמותה הגיעו

 

לוחות השנה החדשים של העמותה הגיעו!
השנה לא מפספסים אף תאריך חשוב 🙂
רושמים הכל ומתכננים קדימה.הלוחות מחולקים בחינם אצלנו ובמרכזי חלוקה
רק להגיע ולקחת!
לתיאום הגעה אלינו במרכז לוגיסטי צריפין – 054-747-0126⁩

תודה לדפוס "צבעים אמיתיים"!

הייתי ילד שמן

"הייתי ילד נמוך ושמנמן והרכבתי משקפיים, לא היו לי חברים קרובים, אף פעם לא ידעתי מה קורה בין הילדים ובכלל בביה"ס. בשעורים הייתי מאוד מתוסכל כי אף פעם לא הצלחתי לקרא טקסט וגם להבין אותו. כשהייתי רואה דף בספר או מאמר קצר, הייתי קורא מילה פה ומלה שם וחוזר כמה פעמים על הטקסט ולא מצליח להבין כלום. אני זוכר את עצמי בכתה ד', יושב מול ספר תורה, כשכל הילדים בכתה משתתפים בשיעור, מבינים מה כתוב ועונים למורה על שאלות ורק אני לא מזהה יותר מארבע מלים בכל הדף. הרגשתי מטומטם, הרגשתי שבחיים לא אצליח לעשות כלום." כך סיפר לי השבוע נדב, כשנפגשנו באירוע חברתי. הוא שמע שאני עובדת עם אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ומיד שאל "איפה היית לפני עשרים שנה??". לא האמנתי שהבחור הנאה שעומד לפניי, עם בטחון עצמי וחיוך גדול, היה הילד הקטן והשמנמן. הוא המשיך וסיפר לי –
"כל מבחן הייתי נכנס לפחד מטורף, הייתי מרגיש חולה, מנסה לעשות את כל התרגילים שבעולם, כדי לא להגיע לכתה. בשלב מסוים החסרתי המון שעורים, הייתי חולה הרבה, השמנתי עוד, הייתי שונה מכולם. חיפשתי דרכים להיות חלק מהחבר'ה, הייתי קונה להם דברים, סוחב את התיקים שלהם אבל לא הפכתי לאחד מהחבר'ה. תמיד רציתי לעזור והתנדבתי בכל הזדמנות. מאוד רציתי להתחבב על הילדים אבל הם ניצלו אותי. לא הייתי מודע לדיבורים מאחורי הגב שלי, הייתי ילד תמים וטוב לב.

יום אחד באה אחת הילדות מהכיתה, שגם לה לא היו הרבה חברות ואמרה לי "אתה לא רואה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלך ? למה אתה ממשיך לנסות ? אתה הפראייר של כולם, הם צוחקים עליך". היא הראתה לי פתק שבמקרה מצאה באותו יום, כשהיתה תורנית בכתה. בפתק היה ציור של בלון נפוח והיה כתוב השם שלי- נדב. באותו רגע, הרגשתי שאני לא יכול יותר, נפגעתי עד עמקי נשמתי, כאב לי כל הגוף, הרגשתי שאין לי עוד כח להתמודד – אני לא רוצה לחזור יותר לביה"ס.

למחרת, לא הייתי מוכן ללכת לביה"ס. כל הנסיונות של ההורים שלי לא עזרו, הם לא הבינו מאיפה העקשנות שלי, מה קרה פתאום. הם ידעו שאין לי חברים ותמיד ניסו לעזור לי, אבל לא ידעו עד כמה קשה לי.

לאחר שהבינו שלא יצליחו לשכנע אותי, הם החליטו להשאר איתי כל אותו היום בבית ולדבר. במהלך היום נפתחתי – סיפרתי להם הדברים שעברו עליי בביה"ס ומעולם לא ספרתי להם – איך שיקרתי בכתה שאני מצליח לקרא ולהבין טקסט, כמה ניסיתי להתחבר עם הילדים, כמה התאכזבתי מהתגובות שלהם ובסוף גם הגענו אל אותו פתק נורא ששבר את ליבי. דיברנו על מה אני מרגיש ולמה אני לא מוכן לחזור לשם.

למחרת הוריי שוב נשארו בבית ואת כל היום הקדשנו לחיפוש אחר דברים שמעניינים אותי, שאני אוהב לעשות. שיחקנו משחקים, בדקנו בספרים, ראינו תכניות בטלויזיה וביחד העלינו כל מיני רעיונות מסוגים שונים כמו תיאטרון בובות, צילום, גינון, אסטרונומיה ועוד. עד שהגענו להחלטה – אני רוצה להיות מומחה לגידול ירקות. תמיד מאוד עניין אותי הנושא ואהבתי לראות תכניות בטלויזיה על כך וגם תמיד חיפשתי מידע על המרכיבים שבירקות, על הצבעים השונים, על דרכים לגידול והרכבות בין ירקות שונים. הוריי התחילו ללמוד עוד על הסיבות לקשיים שלי, עברתי אבחון, טופלתי וההורים שלי קבלו הדרכה וכך, עם הרבה תמיכה וליווי מהוריי סיימתי תיכון והמשכתי לאקדמיה.

אני יכול לומר היום בעיניים של אבא מבוגר, שהימים האלה שביליתי יחד עם הוריי יצרו קשר חזק ומשמעותי שחיזק בי את הביטחון, העצים אותי מאוד ואפשר לי להעלות את הדימוי העצמי שלי דרך ההתמחות שלי בנושא שלא היה מקובל ובסופו של דבר הפך להיות המקצוע שלי."

הפרעת קשב היא הפרעה שנראית ומתנהגת אצל כל אחד אחרת והביטויים שלה שונים אצל כל אחד. זו הפרעה מתעתעת. גם ההתמודדות אתה צריכה להיות שונה ומתאימה לכל אחד ואחד.

עם כל הקשיים, חפשו את המקום המחזק עבור הילד שלכם שיהפוך להיות המקום שבו הוא בטוח. עזרו לו להיות מומחה בתחום. מתוך המומחיות שלו יהיו לו הכוחות להתמודד עם האתגרים שיעמדו בדרכו.

מדוע אבחון הוא לא "רק אבחון"

"הוא עשה את כל האבחונים, לקחנו אותו כבר לפני חצי שנה למאבחנת שכולם המליצו לנו עליה ושום דבר לא עוזר. נתנו לו טיפול תרופתי והוא עדיין מפריע למורים בשיעורים, בכלל רוב הזמן הוא מבלה מחוץ לכיתה. אנחנו מיואשים !" את המשפטים האלה אני שומעת מהרבה הורים. אז מה קורה? למה האבחונים לא מספקים לנו את "הסחורה", למה הילדים שלנו לא מצליחים להשתלב בלימודים ובחברה ?

כשאנחנו לא מרגישים טוב אנחנו "הולכים לרופא", אנחנו עושים זאת כבדרך אגב מבלי להסס, בדרך כלל לרופא הקרוב למקום מגורינו, רופא הילדים או רופא המשפחה. פוגשים את הרופא, בדרך כלל "מתעצבנים" על אורך התור ביחס לכמות הזמן שנמצאים בחדרו, מקבלים הנחיות, מרשמים, מבצעים את הנאמר, מבריאים וממשיכים..
אך מה קורה כאשר "העניינים מסתבכים"? הטיפול אינו עוזר, מופיעים תסמינים משונים, אנחנו או הילדים, חלשים, פגיעים וסובלים ? בשלב זה מתחילים לחפש מומחים, מישהו בעל שם דבר, או בעל הכשרה מיוחדת שיוכל לסייע לנו להבריא.

במצב כזה, אנחנו לא חוסכים במאמצים, לא מחפשים את "הקרוב לבית" או "המוכר" או "הזול" או "המשתלם". אנחנו מחפשים את איש המקצוע, הרופא, שיוכל לתת לנו את הפתרון.

בשנים האחרונות הפנייה לאבחון (פסיכולוגי או דידקטי או משולב פסיכודידקטי), הפכה להיות קלה בדיוק כמו הפנייה לרופא המשפחה או רופא הילדים. אך כאשר מדובר בהפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, בקשיי למידה, בלקות למידה או בקשיים בבית הספר, הבעיה היא בדרך כלל הרבה יותר מורכבת ממה שנראה וגם הפתרונות אינם פשוטים ואין להשוות אותם למחלות ילדות. יתרה מכך, בניגוד למחלות ילדות או וירוסים שלרובנו כבר יש "אינסטינקטים לגביהם" ואנחנו יודעים באופן טבעי כיצד להתנהל לגביהם, כאשר מדובר בקשיים מתחום הקשב או הלמידה, לרובינו אין כמעט אינסטינקטים בנושא, מכיוון שכמעט לא נחשפנו לקשיים מעין אלה בעבר.

בדומה למקרים מורכבים ברפואה, להם נדרש מומחה, גם באבחוני-קשב או אבחונים הקשורים ללמידה, חשוב להיוועץ במומחה, שעבר הכשרה מיוחדת, מנוסה, בקיא, מכיר מורכבויות שונות ויכול לזהות את הקושי הספציפי בתוך ים הנתונים והמידע. בהמשך יוכל המומחה גם לספק המלצות מותאמות לילד ומדויקות בדיוק כמו רופא מומחה. כאשר ההמלצות אינן ברורות ומדויקות, יכולות להיות לכך השלכות או "תופעות לוואי", בדיוק כמו לטיפול רפואי או תרופתי שאינו מתאים.

המצב יכול להשפיע על כל תפקודיו של הילד – על חווית הלמידה, התפקוד החברתי שלו והדימוי העצמי שלו במשך שתים-עשרה השנים שהוא בבית הספר.

לכן, הקשיבו לאינטואיציה שלכם. אם אתם מרגישים שהאבחון לא מספיק מדויק ולכן ההמלצות שנתנו לא מתאימות או מדויקות לילד, התייעצו עם מומחה נוסף. אל תוותרו ! (קופות החולים מאפשרות היום לערוך אבחונים שונים בעלויות נמוכות ולעתים אף ללא עלות).

בנוסף, המאבחן צריך לשרטט את מפת הדרכים שבאמצעותה תבינו מה הקשיים שיש לילד, וכך תוכלו למצוא ולהתאים את האסטרטגיות המתאימות להתמודדות עם הילד בבית ובביה"ס.

הקשיבו לילדים, הקפידו לחזק ולעודד אותם גם כאשר נדמה שאין פתרונות. זכרו, תפקידינו ההורים לעמוד מאחורי ילדינו ולתמוך בהם בכל שלב בחייהם. אנחנו משמשים "הרמפה" שלהם להתמודדות עם האתגרים בהם הם נתקלים בחיי היום יום.

הכי חשוב – תפקידו של האבחון לשמש עבורנו מפת דרכים, שמראה לנו את הדרכים להתמודד. אין הכוונה שיישאר במגירה.