"הוא עשה את כל האבחונים, לקחנו אותו כבר לפני חצי שנה למאבחנת שכולם המליצו לנו עליה ושום דבר לא עוזר. נתנו לו טיפול תרופתי והוא עדיין מפריע למורים בשיעורים, בכלל רוב הזמן הוא מבלה מחוץ לכיתה. אנחנו מיואשים !" את המשפטים האלה אני שומעת מהרבה הורים. אז מה קורה? למה האבחונים לא מספקים לנו את "הסחורה", למה הילדים שלנו לא מצליחים להשתלב בלימודים ובחברה ?

כשאנחנו לא מרגישים טוב אנחנו "הולכים לרופא", אנחנו עושים זאת כבדרך אגב מבלי להסס, בדרך כלל לרופא הקרוב למקום מגורינו, רופא הילדים או רופא המשפחה. פוגשים את הרופא, בדרך כלל "מתעצבנים" על אורך התור ביחס לכמות הזמן שנמצאים בחדרו, מקבלים הנחיות, מרשמים, מבצעים את הנאמר, מבריאים וממשיכים..
אך מה קורה כאשר "העניינים מסתבכים"? הטיפול אינו עוזר, מופיעים תסמינים משונים, אנחנו או הילדים, חלשים, פגיעים וסובלים ? בשלב זה מתחילים לחפש מומחים, מישהו בעל שם דבר, או בעל הכשרה מיוחדת שיוכל לסייע לנו להבריא.

במצב כזה, אנחנו לא חוסכים במאמצים, לא מחפשים את "הקרוב לבית" או "המוכר" או "הזול" או "המשתלם". אנחנו מחפשים את איש המקצוע, הרופא, שיוכל לתת לנו את הפתרון.

בשנים האחרונות הפנייה לאבחון (פסיכולוגי או דידקטי או משולב פסיכודידקטי), הפכה להיות קלה בדיוק כמו הפנייה לרופא המשפחה או רופא הילדים. אך כאשר מדובר בהפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, בקשיי למידה, בלקות למידה או בקשיים בבית הספר, הבעיה היא בדרך כלל הרבה יותר מורכבת ממה שנראה וגם הפתרונות אינם פשוטים ואין להשוות אותם למחלות ילדות. יתרה מכך, בניגוד למחלות ילדות או וירוסים שלרובנו כבר יש "אינסטינקטים לגביהם" ואנחנו יודעים באופן טבעי כיצד להתנהל לגביהם, כאשר מדובר בקשיים מתחום הקשב או הלמידה, לרובינו אין כמעט אינסטינקטים בנושא, מכיוון שכמעט לא נחשפנו לקשיים מעין אלה בעבר.

בדומה למקרים מורכבים ברפואה, להם נדרש מומחה, גם באבחוני-קשב או אבחונים הקשורים ללמידה, חשוב להיוועץ במומחה, שעבר הכשרה מיוחדת, מנוסה, בקיא, מכיר מורכבויות שונות ויכול לזהות את הקושי הספציפי בתוך ים הנתונים והמידע. בהמשך יוכל המומחה גם לספק המלצות מותאמות לילד ומדויקות בדיוק כמו רופא מומחה. כאשר ההמלצות אינן ברורות ומדויקות, יכולות להיות לכך השלכות או "תופעות לוואי", בדיוק כמו לטיפול רפואי או תרופתי שאינו מתאים.

המצב יכול להשפיע על כל תפקודיו של הילד – על חווית הלמידה, התפקוד החברתי שלו והדימוי העצמי שלו במשך שתים-עשרה השנים שהוא בבית הספר.

לכן, הקשיבו לאינטואיציה שלכם. אם אתם מרגישים שהאבחון לא מספיק מדויק ולכן ההמלצות שנתנו לא מתאימות או מדויקות לילד, התייעצו עם מומחה נוסף. אל תוותרו ! (קופות החולים מאפשרות היום לערוך אבחונים שונים בעלויות נמוכות ולעתים אף ללא עלות).

בנוסף, המאבחן צריך לשרטט את מפת הדרכים שבאמצעותה תבינו מה הקשיים שיש לילד, וכך תוכלו למצוא ולהתאים את האסטרטגיות המתאימות להתמודדות עם הילד בבית ובביה"ס.

הקשיבו לילדים, הקפידו לחזק ולעודד אותם גם כאשר נדמה שאין פתרונות. זכרו, תפקידינו ההורים לעמוד מאחורי ילדינו ולתמוך בהם בכל שלב בחייהם. אנחנו משמשים "הרמפה" שלהם להתמודדות עם האתגרים בהם הם נתקלים בחיי היום יום.

הכי חשוב – תפקידו של האבחון לשמש עבורנו מפת דרכים, שמראה לנו את הדרכים להתמודד. אין הכוונה שיישאר במגירה.

החופש הגדול – תקופה שהיא טובה אבל בעיקר בלתי אפשרית ולא הגיונית. הצורך בשגרה, בהתמדה, ביצירת רוטינות וטקסים, אשר יחזקו את הביטחון שלנו ויתנו לנו בסיס איתן, חזק יותר מכל תקופה אחרת בשנה. רק מתוך הקביעות הבטוחה של השגרה נוכל להתגמש.

עבור אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD זוהי תקופה לא פשוטה – אין בה שגרה, אין רוטינות, אין בטחון, יש פחד לצאת מהבית, הבלתי ידוע משתק, חוסר הוודאות וחוסר הביטחון קשים מנשוא.

אנחנו בתחילתו של החופש הגדול. לרבים מאתנו יש כבר תכנית לחופשה משפחתית. חשוב לתכנן גם יציאות קטנות, שיהיה לילדים ולנו למה לצפות. למשל, לקבוע עם המשפחה והחברים פעילויות כמו ארוחת ערב משותפת, הזמנת פיצה, צפייה יחד בסרט בבית או בחוץ: סרט הוא כלי המאפשר לנו הצצה לחיים של אחרים, מעורר בנו רגשות, פותח לנו צוהר לעולמות אחרים, מעורר אותנו לחשיבה ומנתק אותנו לזמן קצוב מהמציאות המתוחה.

בשבוע הבא יתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער בפעם ה-14, הפסטיבל מביא לנו בכל שנה פיסות חיים של ילדים ממקומות שונים בעולם. לעתים סיפורי חיים של ילדים, שחווים חיים כל כך שונים משלנו. הסרטים מפגישים אותנו עם ילדים שמחים, ילדים עצובים, ילדים עם קשיים שאת חלקם אנו מכירים, כמו קשיים בבית ספר, קשיים כלכליים, ילדים שגדלים במשפחה חד-הורית, ילדים שחווים אלימות ועוד.

בפסטיבל מוקרנים סרטים מכל הסוגים: סרטים מצוירים, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. רוב הסרטים נעשו על ידי יוצרים מבוגרים וחלקם על ידי ילדים.
התכנית עשירה ומגוונת וכוללת קלסיקות, סרטים בנושא ספורט, משפחה ועוד, כשחלק מהסרטים עטורי פרסים בינלאומיים. הפסטיבל מתאים לגילאי 3 עד 16.
אני ממליצה בחום להירשם להקרנה המיוחדת של הסרט ההולנדי "בראם חסר מנוח", ביום רביעי הקרוב. הסרט מאפשר לצופה להבין את ההתמודדות של משפחה לילד עם הפרעת קשב, על היתרונות והקשיים שבמצב. (פרסים: הסרט ההולנדי הטוב היותר פסטיבל סינקיד 2012, פרס רמברנדט מועמד בקטגוריית סרט הנוער 2013)
בראם בן ה-7 אינו יכול לשבת לרגע בשקט, הוא סקרן, תזזיתי, מלא המצאות ורעיונות. הוריו נותנים ליצירות שלו לפרוח וסופגים בסלחנות את הנזקים. כשהוא עולה לכתה א' נאלץ בראם להתמודד עם מסגרת לימודים ועם מורה קפדן- השבר כמעט בלתי נמנע.

הסרט מתאים לילדים מגיל 9 שיכולים לקרוא כתוביות. כדי להימנע מאי נעימויות, חשוב לציין שמספר המקומות מוגבל.
הסרט "בראם חסר מנוח" יוקרן בסינימטק תל אביב ביום רביעי 11.7 בשעה 16:30
אנחנו ממליצים להקדים ולרכוש כרטיסים > goo.gl/wvRy9i

כמה פעמים ביקשתם משהו ושמעתם את התשובה "לא עכשיו", "עוד מעט" או "עוד דקה"? בעולם של הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יש רק שני זמנים – עכשיו ולא עכשיו.

היה אצלי השבוע נער, תלמיד כיתה יא', שאמו סיפרה עליו, שלמרות שהוא יודע שיש לו בחינה בעוד שבוע ויש לו זמן להתכונן ולתכנן את הלמידה והזמנים, הוא מחכה עד שהמבחן ייכנס לאזור ה"עכשיו" ורק אז מתחיל להתכונן בהיסטריה. לפי דבריו רק כך הוא מספיק ללמוד הכל וגם מצליח במבחן. לכולנו היה ברור שהנער צריך להיות במצב של לחץ כדי ללמוד. רק כשהוא מגיע למצב של לחץ, שבו מופרש הרבה אדרנלין לגוף, הוא מצליח לשבת וללמוד.
אבל זה לא מספיק. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים שלנו להתנהל עם זמנים. לעשות איתם לוחות זמנים ותזכורות ולהיות שם כדי שכל הרוטינות הללו יעבדו.

כל הילדים זקוקים להבניה ולפיקוח וכולם זקוקים לתזכורות מצד ההורים. אבל ילדים עם הפרעת קשב זקוקים להבניה יתרה, למגה פיקוח ולתזכורות קבועות. אנחנו ההורים חייבים להפגין נחישות, שרק אנחנו יכולים להפיק מעצמנו כי אכפת לנו מהם ואנחנו אוהבים אותם והכי רוצים שהם יצליחו.
מילים כמו פיקוח, תזכורות ונחישות אינן מתחילות אפילו לתאר את כובד המשימה שמוטל עלינו ההורים להתמודד עימה. התפקיד שלנו הוא משמעותי והרבה יותר מכביד מכפי שהוסבר לנו מעולם.

נזכרתי בסטודנט, שהיה אצלי שבוע לפני כן, וסיפר בתסכול איך פספס את מועד ב' של הבחינה בסטטיסטיקה רק כי " שכח את עצמו" ביום הבחינה. במועד א' לא היה מוכן כראוי ולא עבר את הבחינה. למועד ב' כבר הכין תוכנית למידה, התחיל ללמוד חודש לפני המועד, ושינה ימי עבודה רק כדי שיהיה פנוי לגמרי ללמידה. ביום הבחינה הוא החליט לאכול צהריים ולשבת עוד קצת ללמוד עד שיצטרך לצאת לבחינה. ואז הוא שכח את עצמו. הוא הגיע לבחינה באיחור של חצי שעה ולא אפשרו לו להיכנס להיבחן.

אז נכון שהוא קיבל מועד מיוחד כדי להיבחן שוב, אבל עכשיו הוא צריך להתחיל מחדש את כל תוכנית הלמידה. והפחד הכי גדול שלו הוא לפספס גם את המועד הזה. בגלל שבילדותו הוא לא קיבל את הרגלי הלמידה האלו, הוא זקוק לתמיכה חיצונית של זוגתו, הוריו, אחיו וחבריו. הוא צריך ללמוד לבקש את העזרה הזו מהם כי לבד בשלב הזה, יש חשש שלא יצליח להתמודד עם האתגר.

תזכרו את התסכול שמגיע כתוצאה מחוסר התרגול של עמידה בזמנים וניהול זמן תקין. בואו נעזור לילדים שלנו עכשיו ונלמד אותם איך להתנהל עם הזמנים שלהם בבית הספר ובחוגים, וכך הם יתבגרו עם ההרגלים האלו ויידעו ליישם אותם בהמשך.

גידול ילדים דומה יותר לריצת מרתון ולא לריצה למרחקים קצרים.

ברוכים הבאים לוורדפרס. זה הפוסט הראשון באתר. ניתן למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב.