החופש הגדול – תקופה שהיא טובה אבל בעיקר בלתי אפשרית ולא הגיונית. הצורך בשגרה, בהתמדה, ביצירת רוטינות וטקסים, אשר יחזקו את הביטחון שלנו ויתנו לנו בסיס איתן, חזק יותר מכל תקופה אחרת בשנה. רק מתוך הקביעות הבטוחה של השגרה נוכל להתגמש.

עבור אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD זוהי תקופה לא פשוטה – אין בה שגרה, אין רוטינות, אין בטחון, יש פחד לצאת מהבית, הבלתי ידוע משתק, חוסר הוודאות וחוסר הביטחון קשים מנשוא.

אנחנו בתחילתו של החופש הגדול. לרבים מאתנו יש כבר תכנית לחופשה משפחתית. חשוב לתכנן גם יציאות קטנות, שיהיה לילדים ולנו למה לצפות. למשל, לקבוע עם המשפחה והחברים פעילויות כמו ארוחת ערב משותפת, הזמנת פיצה, צפייה יחד בסרט בבית או בחוץ: סרט הוא כלי המאפשר לנו הצצה לחיים של אחרים, מעורר בנו רגשות, פותח לנו צוהר לעולמות אחרים, מעורר אותנו לחשיבה ומנתק אותנו לזמן קצוב מהמציאות המתוחה.

בשבוע הבא יתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל תל אביב הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער בפעם ה-14, הפסטיבל מביא לנו בכל שנה פיסות חיים של ילדים ממקומות שונים בעולם. לעתים סיפורי חיים של ילדים, שחווים חיים כל כך שונים משלנו. הסרטים מפגישים אותנו עם ילדים שמחים, ילדים עצובים, ילדים עם קשיים שאת חלקם אנו מכירים, כמו קשיים בבית ספר, קשיים כלכליים, ילדים שגדלים במשפחה חד-הורית, ילדים שחווים אלימות ועוד.

בפסטיבל מוקרנים סרטים מכל הסוגים: סרטים מצוירים, סרטים דוקומנטריים וסרטים עלילתיים. רוב הסרטים נעשו על ידי יוצרים מבוגרים וחלקם על ידי ילדים.
התכנית עשירה ומגוונת וכוללת קלסיקות, סרטים בנושא ספורט, משפחה ועוד, כשחלק מהסרטים עטורי פרסים בינלאומיים. הפסטיבל מתאים לגילאי 3 עד 16.
אני ממליצה בחום להירשם להקרנה המיוחדת של הסרט ההולנדי "בראם חסר מנוח", ביום רביעי הקרוב. הסרט מאפשר לצופה להבין את ההתמודדות של משפחה לילד עם הפרעת קשב, על היתרונות והקשיים שבמצב. (פרסים: הסרט ההולנדי הטוב היותר פסטיבל סינקיד 2012, פרס רמברנדט מועמד בקטגוריית סרט הנוער 2013)
בראם בן ה-7 אינו יכול לשבת לרגע בשקט, הוא סקרן, תזזיתי, מלא המצאות ורעיונות. הוריו נותנים ליצירות שלו לפרוח וסופגים בסלחנות את הנזקים. כשהוא עולה לכתה א' נאלץ בראם להתמודד עם מסגרת לימודים ועם מורה קפדן- השבר כמעט בלתי נמנע.

הסרט מתאים לילדים מגיל 9 שיכולים לקרוא כתוביות. כדי להימנע מאי נעימויות, חשוב לציין שמספר המקומות מוגבל.
הסרט "בראם חסר מנוח" יוקרן בסינימטק תל אביב ביום רביעי 11.7 בשעה 16:30
אנחנו ממליצים להקדים ולרכוש כרטיסים > goo.gl/wvRy9i

כמה פעמים ביקשתם משהו ושמעתם את התשובה "לא עכשיו", "עוד מעט" או "עוד דקה"? בעולם של הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יש רק שני זמנים – עכשיו ולא עכשיו.

היה אצלי השבוע נער, תלמיד כיתה יא', שאמו סיפרה עליו, שלמרות שהוא יודע שיש לו בחינה בעוד שבוע ויש לו זמן להתכונן ולתכנן את הלמידה והזמנים, הוא מחכה עד שהמבחן ייכנס לאזור ה"עכשיו" ורק אז מתחיל להתכונן בהיסטריה. לפי דבריו רק כך הוא מספיק ללמוד הכל וגם מצליח במבחן. לכולנו היה ברור שהנער צריך להיות במצב של לחץ כדי ללמוד. רק כשהוא מגיע למצב של לחץ, שבו מופרש הרבה אדרנלין לגוף, הוא מצליח לשבת וללמוד.
אבל זה לא מספיק. התפקיד שלנו כהורים הוא ללמד את הילדים שלנו להתנהל עם זמנים. לעשות איתם לוחות זמנים ותזכורות ולהיות שם כדי שכל הרוטינות הללו יעבדו.

כל הילדים זקוקים להבניה ולפיקוח וכולם זקוקים לתזכורות מצד ההורים. אבל ילדים עם הפרעת קשב זקוקים להבניה יתרה, למגה פיקוח ולתזכורות קבועות. אנחנו ההורים חייבים להפגין נחישות, שרק אנחנו יכולים להפיק מעצמנו כי אכפת לנו מהם ואנחנו אוהבים אותם והכי רוצים שהם יצליחו.
מילים כמו פיקוח, תזכורות ונחישות אינן מתחילות אפילו לתאר את כובד המשימה שמוטל עלינו ההורים להתמודד עימה. התפקיד שלנו הוא משמעותי והרבה יותר מכביד מכפי שהוסבר לנו מעולם.

נזכרתי בסטודנט, שהיה אצלי שבוע לפני כן, וסיפר בתסכול איך פספס את מועד ב' של הבחינה בסטטיסטיקה רק כי " שכח את עצמו" ביום הבחינה. במועד א' לא היה מוכן כראוי ולא עבר את הבחינה. למועד ב' כבר הכין תוכנית למידה, התחיל ללמוד חודש לפני המועד, ושינה ימי עבודה רק כדי שיהיה פנוי לגמרי ללמידה. ביום הבחינה הוא החליט לאכול צהריים ולשבת עוד קצת ללמוד עד שיצטרך לצאת לבחינה. ואז הוא שכח את עצמו. הוא הגיע לבחינה באיחור של חצי שעה ולא אפשרו לו להיכנס להיבחן.

אז נכון שהוא קיבל מועד מיוחד כדי להיבחן שוב, אבל עכשיו הוא צריך להתחיל מחדש את כל תוכנית הלמידה. והפחד הכי גדול שלו הוא לפספס גם את המועד הזה. בגלל שבילדותו הוא לא קיבל את הרגלי הלמידה האלו, הוא זקוק לתמיכה חיצונית של זוגתו, הוריו, אחיו וחבריו. הוא צריך ללמוד לבקש את העזרה הזו מהם כי לבד בשלב הזה, יש חשש שלא יצליח להתמודד עם האתגר.

תזכרו את התסכול שמגיע כתוצאה מחוסר התרגול של עמידה בזמנים וניהול זמן תקין. בואו נעזור לילדים שלנו עכשיו ונלמד אותם איך להתנהל עם הזמנים שלהם בבית הספר ובחוגים, וכך הם יתבגרו עם ההרגלים האלו ויידעו ליישם אותם בהמשך.

גידול ילדים דומה יותר לריצת מרתון ולא לריצה למרחקים קצרים.

ברוכים הבאים לוורדפרס. זה הפוסט הראשון באתר. ניתן למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב.

״אז אנחנו מבינים שלבן שלנו יש נכות, איך אנחנו יכולים לדרוש ממנו עכשיו להכין שעורי בית ? לעמוד בזמנים ? להקשיב ? להתרכז? אם זו המגבלה שלו, אנחנו לא רוצים לפגוע בו. הפסקנו לדרוש ממנו. כואב לנו שהוא סובל ושאנחנו עוד מקשים עליו בדרישות שלנו״ – את האמירות האלה התחלתי לשמוע בתקופה האחרונה. אמירות שנובעות מהעלייה במודעות לנושא הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
יותר ויותר הורים מבינים את הקשיים ואת המאפיינים של ההפרעה ומתוך חיפוש אחר כלים מתאימים להתמודדות, נוצרה תופעה של שינוי גישה קיצוני, מהגישה שדורשת ומחייבת, לגישה הוותרנית שלא לוחצת ולא מחייבת, גישה ״מתחשבת״.

בעבר ההורים שלא האמינו שלילדים שלהם יש הפרעת קשב, תרצו את ההתנהגות שלהם כפינוק, חוצפה ולבטח לא הפרעה. לתפיסתם, כל אלו הן התנהגויות שהילד יכול לשלוט בהן.
בעקבות הכנס האחרון ובעקבות השיח שהתנהל ומתנהל בנושא, אנשים רבים שינו את גישתם, לאחר שהבינו שהפרעת קשב היא הפרעה אמיתית נוירו-ביולוגית. כדי שיוכלו לבצע את המשימות צריך להתאים להם את ה"רמפות" הנכונות, ליצור אסטרטגיות שיעזרו להם וכך לאפשר להם להגיע להישגים טובים ולא לוותר להם. כשמוותרים להם – מוותרים עליהם !

כאן נשאלת השאלה – מה מידת ההתחשבות ? עד לאן צריך לוותר ומתי אפשר לדרוש ? התחלנו לראות הורים שנבהלו וויתרו על כל הדרישות – ״זו נכות, זה לא בגללו, הוא לא יכול לשלוט בזה, אני אשם, עד עכשיו לא הבנתי, אז עכשיו אני מפצה…״ הנטייה לאמירות קיצוניות מאפיינת את עולם הפרעת הקשב.

האם באמת כך אנחנו צריכים להתמודד עם הפרעת קשב ? האם זו הדרך ? האם המעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות השנייה תפתור את הקשיים איתם הילד צריך להתמודד היום ? והאם כך אנחנו מכינים אותו לעתיד ?

השיח הציבורי היום עוסק רבות במה היא הפרעת קשב, ומהם הקשיים שההפרעה יוצרת. במקביל, עולה הצורך בלמידת דרכים להתמודדות ובקבלת כלים בהתאם. כלים שיאפשרו לילדים להתמודד עם הדרישות, מבלי שנוותר להם, לדוגמה עזרה רגשית, ליווי לימודי, טיפול תרופתי, הקלות, טיפולים אלטרנטיביים ובלבד שהילד ישיג את התוצאות הראויות ביחד עם כל הכתה.
בשום אופן אין הכוונה להפוך את ההפרעה למשהו שיעצור את הילד או יגביל אותו בעתיד, להיפך – המטרה היא לתת לילדים כלים להתמודדות, שיעזרו להם בהווה ויכינו אותם לעתיד.

אז לאחר שהיינו בקצה אחד ועברנו לקצה השני, חשוב שנמצא את הדרך המאזנת.
נתיחס להפרעת קשב כאל קושי שמלווה וילווה אותנו לאורך כל השנים, נלמד להשתמש בכלים שיוכלו להיות חלק מהחיים של הילדים שלנו גם בהמשך לחייהם הבוגרים.