רק לא לדבר בטלפון

"אני שונאת לטלפן. שונאת לחכות על הקו, לא סובלת את כל המענה הקולי שלא נגמר, אין לי סבלנות, ללחוץ 1, ואז על 2 ואז לחכות, להקשיב למה שהתקליט מדבר, צריכה שקט, צריכה להתרכז וזה תמיד לוקח זמן – הכי טוב זה לא להתקשר !
בחגים אני מרגישה את זה מאוד, כשכולם מברכים את כולם בטלפון ואני מוצאת את עצמי רושמת לי את מי מתחשק לי לברך ואז כשזה מגיע לידי ביצוע, אני דוחה את השיחות כל פעם בתירוץ אחר, עד שכבר מאוחר מדי ושוב נשארתי עם הרצון ולא צלצלתי לברך אף אחד. תמיד יש לי המון תירוצים – בנהיגה יש רעש ואי אפשר לכתוב, בדיבורית יש רעשים ואנשים לא שומעים אותי, בשעות הצהריים לא מצלצלים כי אנשים נחים, בבוקר אולי הם עסוקים, בערב אולי הם עייפים.. וככה השיחות נדחות מיום ליום. אני לא מבינה את האנשים שיכולים כל היום לדבר בטלפון. אני זוכרת איך אבא שלי היה יושב לקראת החגים עם רשימות של בני המשפחה וחברים קרובים ומצלצל לברך אותם. זה היה ממש טכס – אמא שלי שנאה לדבר בטלפון, לכן הם היו יושבים מראש ביחד, מכינים את רשימת הטלפונים ואז אבא שלי, היה יושב ימים ומצלצל. הוא היה מנהל שיחות ארוכות, היתה לו המון סבלנות לשמוע את כולם ולספר שוב ושוב את אותו הדבר לכולם. אנחנו הילדים, היינו מכינים ברכות מקושטות ושולחים בדואר.

היום יש לנו את הווטסאפ שמאפשר לנו להתחמק מהשיחות, אבל אני לא רוצה להיות "עוד הודעה בווטסאפ", אני באמת רוצה לדבר בטלפון.

כבר כשהייתי ילדה, אני זוכרת את השנאה שלי לשיחות בטלפון. אני זוכרת שהייתי מקבלת מתנות לחג מדודים רחוקים והייתי צריכה להתקשר להודות להם. כמה שאני שנאתי את זה. תמיד היה לי את החשש שלא אדע מה לומר, שישאלו אותי משהו שלא אבין ולא יהיה מי שיוכל לעזור לי, אז המצאתי מיליון תירוצים והפכתי להיות אלופה בלדחות דברים. דחיתי עד שעברו חודשיים-שלושה וכולם שכחו מזה.
גם היום בעבודה, לקוחות משאירים לי הודעות ואני דוחה את השיחות איתם עד שזה כבר מאוחר להתקשר וככה אני מאבדת אותם. ברור לי שזה ממש לא טוב לעסק שלי, אבל אני לא מצליחה להתגבר על זה."
כשהקושי עולה למודעות שלנו ואנחנו מבינים שאנחנו רוצים להתמודד אתו, אנחנו מחפשים אסטרטגיות להתמודדות.

אז מה עושים ?

  • נכין כל יום רשימת שיחות חדשה ונמחק את השיחות שכבר ביצענו – זה נעים לראות שהצלחנו לעשות את השיחות.
  • נקצה ביומן זמן לשיחות טלפון – נגדיר שעות מדויקות בלוח הזמנים שלנו.
  • נאתגר את עצמנו – למשל נבטיח לעצמנו פרס על כל שיחה שנבצע.
  • נתחיל משיחה שאנחנו יודעים שהיא תהיה לנו קלה, נקבל מוטיבציה ואז נמשיך לשיחה הקשה.
  • יש אנשים שמעדיפים להתחיל דוקא בשיחה הקשה ואז להשאיר את השיחה הקלה יותר לסוף.
  • הכי נח לדבר בטלפון בחדר שקט, כשיש לידנו עט וניר ואפשר לכתוב נקודות מהשיחה.
  • אם אנחנו מדברים מהאוטו – נדאג להתקין דיבורית טובה.
  • נתקין אפליקציה שמקליטה שיחות בטלפון, כך נוכל להאזין שוב בבית לשיחות שניהלנו ולרשום לעצמנו נקודות לתזכורת.
  • אם אנחנו מעדיפים שיחה פנים אל פנים – נעשה זאת באמצעות שיחות וידאו באפליקציות שהיום מאוד נגישות לכולנו.
  • נזכור ששיחות הטלפון שלנו הן לרוב משמחות את מי שנמצא בצד השני – זו עוד מוטיבציה לבצע אותן.

בואו לא נוותר על שיחות הטלפון, בואו ננצח את הדחיינות – חשוב לנסות ולהתנסות בכל השיטות והדרכים שאנחנו פוגשים בדרך ולמצוא את זו שעובדת בשבילנו, כי כשאנחנו מצליחים לבצע את השיחות ולא דוחים, יש לנו הרגשה של הצלחה וסיפוק במשך כל היום.

איך נעזור לילדים שלנו לעורר את המוטיבציה שלהם?

בסיום אחת ההרצאות שלי, ניגש אליי אבא ואמר לי את המשפט הבא:
"הבנתי משהו על הילד שלי.  הוא לא עצלן ! יש לו  מוטיבציה לא לעשות כלום…"

הוא חייך ואני הבנתי, שמתחת לבדיחה מסתתרים להם הכאב והקושי, שמלווים את הקשר שלהם. יחד איתם, מסתתרת גם היכולת להיות בהורות אחרת עבור הילד, שזקוק לאבא שיבין ויעזור לו, לממש את כל המוטיבציות הקיימות בתוכו.

 

אז מה זאת בעצם מוטיבציה?

מוטיבציה (או הנעה בעברית), כוללת בתוכה תהליכים של בחירה, וויסות והכוונה לפעולה לעבר מטרה מסוימת.
בדיוק כמו שהייתה לבן שלי כשהחליט ללמוד משפים איטלקיים ( ביוטיוב) איך להכין פיצה. הוא הפך את הבית שלי לפיצרייה, עם כל האביזרים הדרושים (כולל טאבון, שבבי עץ, כפות מדידה, משקל וכו'), שלא היו מביישים אף מסעדה איטלקית.

מה היה שם?

  1. רצון ובחירה
  2. הנאה – שעזרה לו במצבים בהם נתקל בקושי, שזה אומר: הבצק לא נפתח כמו שרציתי….
  3. יכולת לדמיין את עצמו מצליח בעתיד.

 

למה  קשורה המוטיבציה?

לשתי מערכות במוח שלנו :

  1. המערכת הלימבית-הרגשית של המוח. או בלשון של הבן שלי:  להכין פיצות זה כיף, לנקות ממש לא. המוטיבציה מונעת מכיף, תשוקה, התלהבות ודחף לעשייה, אשר נמצא בכולנו.
  2. מערכת החשיבה אשר נמצאת בקורטקס הקדמי. שם נמצא את היכולת לדמיין ולרצות משהו בעתיד ("אך… איזה טעימה תצא לי הפיצה"). בחלק הזה נמצא גם את המחשבות המעודדות שלנו – "כשאני מחליט משהו אני לא מוותר", "יש לי ידיים טובות", "יש לי סיכוי לעשות את זה בדיוק כמו השף האיטלקי.. ואימא שלי כשתראה את ההתלהבות שלי, לא תגיד כלום על הלכלוך שאעשה במטבח". ( נראה לכם???)

 

הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ומוטיבציה

כן, יש קשר. הפרעת קשב היא פגיעה בתהליכי המוטיבציה. היא זו שגורמת לנו להיות בתהליך ואז לעזוב אותו באמצע. "חוסר עקביות בביצוע עבודה" קורא לזה ראסל בארקלי.

אנשים עם הפרעת קשב מושפעים ממה שקורה באותו רגע, פחות מתכנון קודם. אה, בגלל זה תוך כדי הכנת הפיצות הוא ברח לחברים שלו שהגיעו מהצבא??? כן. זה לא שהוא עשה לי בכוונה וזה לא שנגמרה לו המוטיבציה, זה  היה רגע כזה, שהוא לא הצליח לדכא את הדחף לעשות דברים אחרים והמוטיבציה התחלפה במוטיבציה אחרת.

 

אז מה עושים?

קודם כל בואו נגלה מה הורג מוטיבציה? הנדנוד שלנו, ה"חפירות" כמו שהילדים שלנו קוראים לזה והאמונה שלנו, שאם לא "נשב" עליהם זה לא יקרה, הם לא ילמדו, לא יסיימו, לא ילכו לבית ספר… לא יעשו עם עצמם כלום בחיים. אז אנחנו לוחצים עליהם יותר, וככל שאנחנו לוחצים הם נלחמים בנו או פשוט מפסיקים להקשיב. אבל הם הכי רוצים להשתפר ובאמת  זקוקים לנו.

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

ד"ר אדם פרייס (Adame price) מדבר על כמה עקרונות חשובים וקורא להם שלושת ה-C  –

  1. Control (שליטה) –
    לעזור להם להיות הקפטן של הספינה שלהם. לתת להם אוטונומיה לנהל את התהליך בתוך מבנה ברור. ההורים אחראים על התמיכה, על הסדר החיצוני, הם כמו פיגומים בבניין שנבנה.
  2. Competence (יכולת) –
    תתמכו בילדים שלכם עד שהם יכולים לעשות דברים בעצמם. אם יש להם קושי בדבר מסוים, במקום לנדנד תשאלו אותם: מה התוכנית שלך? איך אתה מתכוון לעשות את זה? תובילו אותם לשם. תנו להם להתנסות גם אם זה נראה קשה. אם נראה שהם מוותרים תעודדו את התהליך, את המאמץ שהם משקיעים. אל תתמקדו בתוצאה.ואם לדוגמא זה לא הצליח, אפשר ללמד אותם להגיד: "אז זה לא הצליח, עדיין אפשר…"
  3. Connection (קשר) –
    הורות זה לא מיומנות זו מערכת יחסים.

 

 

ועם זה אני רוצה לסיים, עם המשפט הכי חשוב בעיניי שעוזר למוטיבציה –
הילד צריך שתקבלו את מי שהוא עכשיו, לא את מי שהוא עתיד להיות.
התמקדו בגידול שלו, תחזיקו את האמונה עבורו, גם ברגעים שנדמה לו שהוא לא יכול.
תסמכו על התהליך, הם יגיעו לזה, הם רק צריכים עוד זמן.

יש לי מוטיבציה עכשיו לתת לכם את הטקסט הזה. אם מצאתם בו עניין, אולי תהיה לכם מוטיבציה להעביר אותו הלאה למי שחושב שהילד שלו…..

האם הפרעת קשב היא באמת מתנה?

ייתכן שבשלב זב כבר התייאשתם מהסיכויים של בן הזוג עם הפרעת הקשב (ADHD) לאיכות חיים סבירה והזדמנויות להצלחה, בהתחשב בכל הסיכונים הקיימים. אל תתייאשו. הייאוש יהיה טעות אדירה. אמנם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD יכולה להוות הפרעה משמעותית, אך היא לא חייבת למנוע מאדם לנהל חיים שמחים או מוצלחים אם היא מטופלת נכון.
הסיכון בלתאר את התחלואה הנלווית שיכולה להתקשר להפרעת קשב (ADHD) בקרב בוגרים, היא שאנשים מסוימים יכולים לנתח יתר על המידה את ההפרעה ולגרום לאנשים לאבד תקוה מבני זוגם. זו לא המטרה. במקום זאת, אני מנסה ליצור הכרות מורחבת עם הסיכונים שקשורים להפרעת הקשב (ADHD), ככה שניתן יהיה להבין ולזהות אותם מנקודת מבט מפוקחת, כהפרעה משמעותית בחייהם של בני אדם שיש להם אותה. בעשותי כך, אני מקווה לעורר מוטיבציה בבני הזוג, לעזור לבן הזוג בקשיים שנובעים מההתמודדות עם הפרעת הקשב (ADHD). העידוד שלך, יכול להניע את בן או בת הזוג שלך, לקבל עזרה שייתכן והם זקוקים לה בכדי לנהל את הפרעת הקשב (ADHD) ולצמצם את גורמי הסיכון הקיימים.

אז תחפשו זמן טוב להציע לבן או בת הזוג לקבל עזרה מקצועית, אם הם לא עשו זאת כבר.

מספר סופרים של ספרים העוסקים בהפרעת קשב בבוגרים הציגו את הפרעת הקשב כ"מתנה". הם רואים זאת כגורם שמביא ליתרונות שלאנשים שאין להם הפרעת קשב (ADHD) אין.
הצגה של הפרעת קשב (ADHD) בקרב בוגרים כמתנה או יתרון היא טעות לדעתי המקצועית, היות וזה לא רק מעוות את הממצאים המדעיים על ההפרעה, אלא גם מקטין את החומרה של ההפרעה ומטפח תקוות שווא.
לקרוא להפרעת קשב (ADHD) בקרב בוגרים מתנה עשוי אפילו להיות על גבול קידום אשליות, אם מאומץ בצורה רצינית על ידי אדם בוגר עם הפרעת קשב (ADHD) וסביבתו הקרובה. זה גם יכול להוביל אנשים לא לעשות כלום בכדי לסייע לאנשים קרובים להתמודד ולנהל את הפרעת הקשב שלהם. אחרי הכל, אם זו מתנה נפלאה כל כך, למה שהחברה תספק התאמות מיוחדות ושירותים במערכת החינוך או במקומות העבודה למי שיש לו הפרעת קשב? למה שמתנה שכזו תעניק זכאות לקצבת נכות? למה שאנשים עם הפרעת קשב יזכו להגנה מיוחדת מפני אפליה תחת החוק לשוויון הזדמנויות במקום עבודה? למה שקופות החולים יסייעו במימון ביקור אצל אנשי רפואה מומחים, נוירולוגים ופסיכיאטרים וישתתפו במימון טיפולים להפרעת קשב? למה שתתטרחו לעשות מאמץ ולעזור לקרובים לך להתמודד, אם זו כזאת "מתנה"?
אני מניח שאתם מזהים כבר את הבעיה. הפרעת קשב לא יכולה להיות גם "מתנה" וגם קושי שמעניק זכות לפיצויים וסיוע מהחברה.

"הפרעת קשב היא לא מתנה. היא הרסה את חיי. הדברים הטובים שאני מקבל ממנה הם חמלה שיש לי לכל אדם באשר הוא והיכולת לא לשפוט והרבה ידע בתחום בריאות הנפש. הבוס שלי מאפשר לי לעשות עבודה ברמת תואר שני כי הוא סומך עלי והוא חותם על זה. לקח לי 6 שנים להשלים את התואר הראשון שלי, וגם זה רק כי אימא שלי דחפה אותי. ברגע שהתחלתי לעבוד במרפאה לבריאות הנפש, מצאתי את הנישה שלי. אני חוזר ללימודים בעוד שבועיים להתחיל את התואר השני כמסייע רפואי. באשר למיקוד יתר, אני יכול לומר שכשאני מתמקד בנושא שמעניין אותי הוא משתלט על כל המוח שלי. בעלי המסכן מתייחס להתקפי האובססיה האלה כהתנהגות המזכירה כלב פיטבול. אני מרגישה לא נעים ממנו כשאני במצב כזה כי קשה לי מאוד לשמוע, לראות, או לעשות כל דבר אחר. למרבה המזל ה"התקפים" האלה נוטים להיות קצרים".  

אלפי מאמרים פורסמו על הפרעת קשב ובאף אחד מאותם מאמרים לא נמצאו יתרונות ייחודיים, כשרונות, יכולות או כל דבר אחר לאנשים עם הפרעת קשב לעומת אלה שלא.
אז לא, הפרעת קשב היא לא מתנה, אם על ידי הגדרה זו מישהו מתכוון להעביר מסר שבהפרעת קשב טמונות יכולות מיוחדות או ייחודיות שאין לאנשים בלי הפרעת קשב.

לאחרונה, מספר מומחים שקבעו כי הפרעת קשב היא מתנה חזרו בהם נוכח כל הספרות המחקרית שמוצאת באופן עקבי את החסרונות שבהפרעת קשב. אנשים אלו מחליפים את טענתם לגרסה מרוככת יותר. הם אומרים שבעקבות הצורך להתמודד כנגד הפרעה פסיכולוגית, אדם בוגר עם הפרעת קשב נהפך לבוגר חזק יותר רגשית, אדם טוב יותר ויתכן גם עמיד יותר. אדם בוגר עם הפרעת קשב נהפך לכזה בגלל ההתמודדות עם החסרונות והקשיים בתפקודי היום יום שנוצרו כתוצאה מהפרעת הקשב.

קלוויניזם פוגש הפרעת קשב (ADHD): באמצעות הסבל, אנחנו מגלים גאולה ואופי חזק יותר.

ייתכן שקביעה זו נכונה לחלק מהאנשים, אך יוצא מהטענה הזאת מעין תקווה שכל בני האדם יחוו ייסורים כדי שנוכל להתמודד עם האתגר. האנשים האלה אולי הצליחו להתמודד עם האתגרים והתמודדו או מצאו מנגנוני פיצוי על הסבל והמצוקות שהגורל הטיל עליהם, אך זו לא סיבה להלל נסיבות כאלה, גם אם נרצה לשבח את האנשים עצמם על שהצליחו לעשות זאת.

אני לגמרי טוען שעלינו לעודד בוגרים שהגורל הטיל עליהם התמודדות עם הפרעת קשב (ADHD) להסתכל למציאות בעיניים, להתעמת ואפילו להצליח להתגבר על האתגרים והקשיים שהפרעת הקשב מייצרת באיכות חייהם. אנחנו, בני המשפחה הקרובים לבוגרים עם הפרעת קשב, צריכים בהחלט לעודד את הקרובים לנו לעשות זאת, אבל בואו לא נרחיק לכת בהגדרה של הפרעת הקשב (ADHD) כברכה או מתנה, רק בכדי לגרום לאדם הקרוב עם הפרעת הקשב להרגיש טוב לגבי עצמו. יתרה מכך, אם נעשה זאת, זה יכול להתנקם בנו באמצעות כך שאותו אדם יוותר על קבלת טיפול להפרעת הקשב, שחלילה לא יהרוס את "המתנה" שלהם. זה יכול להוות תירוץ נוסף לא להאמין כשתציעו שאולי יש צורך בסיוע חיצוני. או שזה יכול לגרום להפסיק להתמודד עם הבעיות שנוצרות כתוצאה מהפרעת הקשב (ADHD). בדיוק כמו שאדם לא צריך להתנצל על עצם העובדה שיש לו או לה הפרעת קשב (ADHD), לא צריך לעשות רומנטיזציה או ייפוי המציאות להפרעה.

 

הטקסט נלקח מתוך הספר של  ראסל בארקלי  when an adult you love has ADHD

הפרעת קשב והצלחה

אני לגמרי חושב שאנחנו צריכים להעריך את אותם אנשים שמתמודדים בהצלחה עם הפרעת הקשב שלהם ואפילו הצליחו להצטיין בתחומי העיסוק שלהם יותר מהאדם הממוצע. ועדיין, לא ההתמודדות ולא ההצלחה של אותם בני אדם קשורה להפרעת הקשב שלהם. לעומת זאת, כפי שאני טוען, זה קשור למאות תכונות אופי ויכולות שיש לאותם אנשים שאפשרו להם כשרון מיוחד.

אנשים לא הופכים לאמנים דגולים, שחקנים, קומיקאים, מוסיקאים, שפים, ספורטאים, אושיות טלוויזיה, יזמים, וכדומה בגלל שיש להם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD (ADHD), הם מצליחים למרות זאת.
הם פשוט התברכו עם יכולות ייחודיות שלא קשורות להפרעת הקשב שלהם, שאיפשרו להם להצטיין בתחומם, למרות העובדה שיש להם הפרעת קשב (ADHD).
אח שלי לא הפך לגיטריסט רוק מוכשר בגלל שיש לו הפרעת קשב, אלא בגלל העובדה שהוא נצר לשושלת נרחבת של מוסיקאים מוכשרים מאוד. זה גם בגלל העובדה שהוא הקדיש שעות אינספור לשכלל את הכישרון הזה. וזה בודאות בגלל שאימא שלנו הבינה שיש לו כישרון למקצוע הלא כל כך שגרתי הזה, ושזה אולי יעזור לו קצת לברוח מהסיוט האקדמי שהוא חווה בבית הספר. אז היא תמכה בעניין המוסיקלי שלו מבחינה כספית בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו, כשהוא בחר לעזוב את בית הספר, כדי למצוא את הייעוד או המקצוע שיאפשרו לו לתמוך בעצמו כלכלית. היא הלכה נגד המקובל באותם ימים, וגם כנגד אבינו שהיה איש צבא, שטען כי יש לגנות ולהעניש אותו על כשלונותיו בבית הספר וללחוץ עליו לעשות יותר מאמצים להשתפר. היא ידעה בליבה ובנפשה שיש לו הפרעה ושהוא לא יכול להיות כמו כל נער ממוצע ולהצליח בדרך האקדמית המקובלת. זה היה בשנות ה-50 וה-60, אחרי הכל, כשכמעט אף אחד לא ידע כלום על הפרעת קשב. במקום זאת בית הספר האשים את הורי שהכשלונות נגרמו בעקבות מעברי הדירה התכופים שלנו ועל שפינקו את אחי.

אנשם עם הפרעת קשב בהחלט פחות "מבויתים". וידוע שהיצירתיות של אדם עשויה להתגבר כשאתה פחות מושפע מאחרים. יכולת נמוכה לדחיית סיפוקים תתרום למחשבות או אפילו נסיונות של ביצוע רעיונות קשים להשגה, שאחרים יבטלו במחשבה שהם לא שגרתיים, אפשריים, או רלוונטיים. עובדה זו לא הופכת אנשים עם הפרעת קשב (ADHD) ליצירתיים יותר. האימפולסיביות שלהם לרוב קשה יותר מאנשים יצירתיים בלי הפרעת קשב. אבל האימפולסיביות עשויה להוביל למקרים ספציפיים בהם אנשים מוכשרים, עם רעיונות ייחודיים שבמקרה גם יש להם הפרעת קשב (ADHD) להצליח, ולכן סביר יותר שהרעיונות שלהם יהיו יצירתיים או שהם יקחו יותר סיכונים בעסקים שלהם או בתחום ההתמחות שלהם. חלק מאותם רעיונות קשים להשגה גם יצליחו בצורה יפה. היבט נוסף היא העובדה שלאנשים עם הפרעת קשב (ADHD) יש רמות גבוהות יותר של אנרגיה ומתאפיינים בפעילות לא מסודרת. זה יכול להוביל לתוצאות טובות או רעות. אבל אם אדם עם הפרעת קשב (ADHD) התברך גם ביכולות אתלטיות או כשרון ליזמות ומוקף באנשים שיכולים למקד את האנרגיה העודפת ולעשות שימוש ביכולות הייחודיות, אז דברים טובים יכולים לנבוע מכך. השילוב הסבוך הזה של כישרון עם פעלתנות יתר שמתחבר עם הכוונה מאנשים קרובים ושימוש של האנשים הקרובים במשאבים, שיכולים לסייע לקדם את הכשרון שעשוי לסייע לאדם עם הפרעת קשב להצליח איפה שאנשים בלי היו נכשלים.

דבר נוסף שמתפספס בדיונים כאלה על סיפורי הצלחה של אנשים בוגרים שאולי יש להם הפרעת קשב (ADHD) שהסיפורים הללו נוטים להתמקד רק בהיבט אחד בחייהם. כמו המקצוע שלהם, בו לרוב הם מצליחים. סיפורים אלה נוטים לעיתים קרובות להתעלם מהיבטים אחרים בחיים של אותו אדם, בהם ייתכן כי הוא או היא מתקשים, כמו היבט חברתי, כלכלי, היבטים משפטיים ויחסים אינטימיים ובשימוש שלהם בחומרים אסורים (לדוגמא מייקל פלפס וטיי פנינגטון).
אסור לנו לשכוח שבוגרים עם הפרעת קשב עשויים להצליח יותר מבוגרים אחרים עם הפרעת קשב או כאלה שאין להם הפרעת קשב בגלל שהם למדו על ההפרעה וקיבלו טיפול עבורה. אבל הסיבה האמיתית שאני מתייחס למספר סיפורי הצלחה של אנשים עם הפרעת קשב (ADHD) היא שאני רואה את התפקיד של האנשים הקרובים להם כקריטי בהצלחה שלהם. אנשים רבים שהצליחו במקצוע מסוים, למרות העובדה שיש להם הפרעת קשב, מוקפים באנשים תומכים בסביבתם הקרובה. אנשים אלה תומכים, מסייעים, מגוננים, מארגנים, מכווינים, מממנים, ומניעים בדרכים נוספות אדם בוגר עם הפרעת קשב (ADHD) להצלחה. אותם אנשים פותחים דלתות לאדם עם הפרעת קשב (ADHD) להזדמנויות להצלחה, למרות הפרעת הקשב שלהם.    

 

הטקסט נלקח מתוך הספר של  ראסל בארקלי  when an adult you love has ADHD

ד"ר רותי טראוב

בתאריך 7.3.18 התארחה אצלנו בדף הפייסבוק, ד"ר רותי טראוב. ד"ר טראוב, מרצה וחוקרת בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית, מנהלת תכניות ההכשרה ומדריכה בכירה של התערבות COG-FUN וקלינאית מעל ל 25 שנה.

לפני שנתחיל, גישת ה "COG-FUN" היא גישת טיפול קוגניטיבית (Cognitive) תפקודית (Function) , שבאה לשפר ולקדם את איכות החיים והתפקוד של ילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, באמצעות משחק והנאה. כל מי שמעוניין להעמיק את ידיעתו בנושא, מוזמן להכנס למדריך שמפורסם אצלנו באתר וסוקר את הגישה.

לכל מי שפספס, לקטנו עבורכם חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הגולשים שלנו בדף ובפניות אישיות. השתדלנו לשמור את השאלות והתשובות אותנטיות כפי שנכתבו.

חשוב להדגיש שאין לראות בתשובות שמופיעות כאן כייעוץ אישי.