הייתי ילד שמן

"הייתי ילד נמוך ושמנמן והרכבתי משקפיים, לא היו לי חברים קרובים, אף פעם לא ידעתי מה קורה בין הילדים ובכלל בביה"ס. בשעורים הייתי מאוד מתוסכל כי אף פעם לא הצלחתי לקרא טקסט וגם להבין אותו. כשהייתי רואה דף בספר או מאמר קצר, הייתי קורא מילה פה ומלה שם וחוזר כמה פעמים על הטקסט ולא מצליח להבין כלום. אני זוכר את עצמי בכתה ד', יושב מול ספר תורה, כשכל הילדים בכתה משתתפים בשיעור, מבינים מה כתוב ועונים למורה על שאלות ורק אני לא מזהה יותר מארבע מלים בכל הדף. הרגשתי מטומטם, הרגשתי שבחיים לא אצליח לעשות כלום." כך סיפר לי השבוע נדב, כשנפגשנו באירוע חברתי. הוא שמע שאני עובדת עם אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ומיד שאל "איפה היית לפני עשרים שנה??". לא האמנתי שהבחור הנאה שעומד לפניי, עם בטחון עצמי וחיוך גדול, היה הילד הקטן והשמנמן. הוא המשיך וסיפר לי –
"כל מבחן הייתי נכנס לפחד מטורף, הייתי מרגיש חולה, מנסה לעשות את כל התרגילים שבעולם, כדי לא להגיע לכתה. בשלב מסוים החסרתי המון שעורים, הייתי חולה הרבה, השמנתי עוד, הייתי שונה מכולם. חיפשתי דרכים להיות חלק מהחבר'ה, הייתי קונה להם דברים, סוחב את התיקים שלהם אבל לא הפכתי לאחד מהחבר'ה. תמיד רציתי לעזור והתנדבתי בכל הזדמנות. מאוד רציתי להתחבב על הילדים אבל הם ניצלו אותי. לא הייתי מודע לדיבורים מאחורי הגב שלי, הייתי ילד תמים וטוב לב.

יום אחד באה אחת הילדות מהכיתה, שגם לה לא היו הרבה חברות ואמרה לי "אתה לא רואה שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלך ? למה אתה ממשיך לנסות ? אתה הפראייר של כולם, הם צוחקים עליך". היא הראתה לי פתק שבמקרה מצאה באותו יום, כשהיתה תורנית בכתה. בפתק היה ציור של בלון נפוח והיה כתוב השם שלי- נדב. באותו רגע, הרגשתי שאני לא יכול יותר, נפגעתי עד עמקי נשמתי, כאב לי כל הגוף, הרגשתי שאין לי עוד כח להתמודד – אני לא רוצה לחזור יותר לביה"ס.

למחרת, לא הייתי מוכן ללכת לביה"ס. כל הנסיונות של ההורים שלי לא עזרו, הם לא הבינו מאיפה העקשנות שלי, מה קרה פתאום. הם ידעו שאין לי חברים ותמיד ניסו לעזור לי, אבל לא ידעו עד כמה קשה לי.

לאחר שהבינו שלא יצליחו לשכנע אותי, הם החליטו להשאר איתי כל אותו היום בבית ולדבר. במהלך היום נפתחתי – סיפרתי להם הדברים שעברו עליי בביה"ס ומעולם לא ספרתי להם – איך שיקרתי בכתה שאני מצליח לקרא ולהבין טקסט, כמה ניסיתי להתחבר עם הילדים, כמה התאכזבתי מהתגובות שלהם ובסוף גם הגענו אל אותו פתק נורא ששבר את ליבי. דיברנו על מה אני מרגיש ולמה אני לא מוכן לחזור לשם.

למחרת הוריי שוב נשארו בבית ואת כל היום הקדשנו לחיפוש אחר דברים שמעניינים אותי, שאני אוהב לעשות. שיחקנו משחקים, בדקנו בספרים, ראינו תכניות בטלויזיה וביחד העלינו כל מיני רעיונות מסוגים שונים כמו תיאטרון בובות, צילום, גינון, אסטרונומיה ועוד. עד שהגענו להחלטה – אני רוצה להיות מומחה לגידול ירקות. תמיד מאוד עניין אותי הנושא ואהבתי לראות תכניות בטלויזיה על כך וגם תמיד חיפשתי מידע על המרכיבים שבירקות, על הצבעים השונים, על דרכים לגידול והרכבות בין ירקות שונים. הוריי התחילו ללמוד עוד על הסיבות לקשיים שלי, עברתי אבחון, טופלתי וההורים שלי קבלו הדרכה וכך, עם הרבה תמיכה וליווי מהוריי סיימתי תיכון והמשכתי לאקדמיה.

אני יכול לומר היום בעיניים של אבא מבוגר, שהימים האלה שביליתי יחד עם הוריי יצרו קשר חזק ומשמעותי שחיזק בי את הביטחון, העצים אותי מאוד ואפשר לי להעלות את הדימוי העצמי שלי דרך ההתמחות שלי בנושא שלא היה מקובל ובסופו של דבר הפך להיות המקצוע שלי."

הפרעת קשב היא הפרעה שנראית ומתנהגת אצל כל אחד אחרת והביטויים שלה שונים אצל כל אחד. זו הפרעה מתעתעת. גם ההתמודדות אתה צריכה להיות שונה ומתאימה לכל אחד ואחד.

עם כל הקשיים, חפשו את המקום המחזק עבור הילד שלכם שיהפוך להיות המקום שבו הוא בטוח. עזרו לו להיות מומחה בתחום. מתוך המומחיות שלו יהיו לו הכוחות להתמודד עם האתגרים שיעמדו בדרכו.