הרגלים של חופש

החופש הגדול. יש תחושה באוויר שאפשר לשחרר את הכל, ששום דבר לא חייב להיות בתוך מסגרת. לא חייבים לקום מוקדם לבית הספר, להכין כריכים, להגיע בזמן לחוגים.
יש תחושה של רפיון. אבל האם באמת זה נכון? האם כדאי "לשחרר את הכל?"
אני שומעת כל כך הרבה הורים שאומרים: "די! אנחנו רוצים חופש מלהגיד לילדים לקום, להתלבש, להתקלח, להכין שיעורים, נמאס לנו לשמור כל הזמן על סדר היום והעמידה בזמנים יכולה להוציא מהדעת".
אבל כאשר אנחנו משחררים את "הכל", אנחנו בעצם מאבדים את חיי השגרה של הבית. השגרה שלקח לנו כל כך הרבה זמן לבנות והיא ששמרת על התפקוד של הבית, על המסגרת עבור הילד – וגם עלינו, כאשר אנחנו מפרקים את השגרה, נצטרך לעבוד קשה מאוד אחר כך כדי שתחזור ותהיה חלק מחיינו.
אז נכון שכיף לשחרר, ונכון שיש חופש גדול, אבל תזכרו את המשפט "לכל שבת יש מוצאי שבת", הוא תופס גם כאן. לאחר כל חופש גדול, מחכה שנה שלמה של לימודים.
על מנת למנוע את הנדנדה הזאת, את היציאה והחזרה מהשגרה, בואו נחליט לשמור על שגרה מסוימת, אם כי עדינה יותר, פחות נוקשה, יותר פתוחה.
אם לדוגמא הילד שלנו לא הולך לקייטנה, אז נעיר אותו, לא באחת בצהריים, אלא בעשר בבוקר כדי שעדיין תהיה לו תחושה שהוא יצא משגרה לחופש, אבל, עם זאת, נשמרת המסגרת.
לא נוותר על דברים חשובים ומשמעותיים שהם חלק מהשגרה, כמו צחצוח שיניים (ערב ובוקר) והקפדה יתרה של שגרת בוקר וערב, מקלחת כל יום, לבישת פיג'מה בלילה והחלפה ללבוש נורמלי במשך היום, ולא ילד שמסתובב בפיג'מה כל היום.
החופש יכול לשמש כהזדמנות לעבוד על הרגלים שקשה איתם במהלך כל השנה, אז אם בחופש לא צריך להקפיד לסדר מערכת ולבדוק אם הילד עשה שיעורים, בחופש – סידור החדר, יישמר, סידור הארונות והמגירות, אולי אפילו בהקפדה יתרה.
בחופש נתמודד עם הדברים שאיתם יש קשיים במהלך כל השנה, כי החופש מספק לנו הזדמנות להפוך אותם למשהו קבוע בתוך החיים של הילד.
יש תפיסה בהורות של "לשחרר", אבל כשאנחנו משחררים יותר מדי, אנחנו גם מוציאים את כל הבית מאיזון. ילדינו יקבלו את המסר שהשגרה היא לא דבר חשוב וטוב, וכי גם אנחנו לא רוצים אותה ועושים רק כי "חייבים" בעוד האמת היא ששגרה היא חלק בסיסי ומשמעותי להתנהלות טובה יותר בחיים.
חופש נעים חברים!