מי זוכר?

הגורל זימן לי פגישה מאוד מיוחדת, עם אחות שכולה לחייל שנפל במלחמת יום כיפור ב-1973. כן חברים, כמעט 40 שנה עברו מאז שהיא פתחה את הדלת באחת בלילה, והיא רק בת 17. היא עוד לא הבינה שחייה השתנו. ואז ה"שבעה" המבלבלת עם החברים שלו מהיחידה, מצד אחד סיפרו סיפורים ומצד שני החיים נמשכים – כולם צעירים ויפים ושמחים, אבל רגע…אחיה נהרג. ואז חזרה לביה"ס, כל החברים מסתכלים, איך נראית אחות שאיבדה אח ? וכולם נוגעים, לא נוגעים, פוחדים להתקרב. אח"כ הגיע הצבא, הכי רצתה להתגייס ליחידה של אחיה, חשבה ששם תהיה הכי קרובה אליו, ששם תשמע עוד סיפורים. אבל שם כבר היו חיילים צעירים, אחרים, שלא הכירו את אחיה ואיש לא התעניין בסיפור האישי שלה. כשהגיע לאוניברסיטה, רצתה לספר שהיה לה אח, אבל את מי זה עניין ? ברבות הימים הפכה למורה. בטקס יום הזכרון בביה"ס שבו לימדה, הרגישה שאין חיבור בין תוכן הטקס למשמעות יום הזכרון עבורה ואז הבינה שכדי להעביר את המסרים, צריך לדבר אותם ולא עליהם. היא התחילה לדבר עם התלמידים שלה.
כשהיא הפכה לאמא. היה לה מאוד חשוב שהילדים שלה ידעו שהיה לה אח ושהם יכירו אותו מעבר ליום הזכרון או יום השנה. כמשפחה הם נוהגים לבקר בבית הקברות, לשבת שם, לדבר ולשתף את אחיה בחייהם. להמשיך ולחבר את דמותו לחיים שלהם.
שאלתי אותה בפגישה שלנו, מעבר לאובדן האישי שלך, עם מה קשה לך ביותר ? היא ענתה לי שהתחושה שלה היא שנפילת אחיה, היא לא האובדן האישי שלה אלא של המדינה כולה. כי הרי הוא נפל למען המדינה. אבל בתחושה שלה ביום הזכרון, למרות כל הטקסים והשירים העצובים והאווירה. כשהיא הולכת לקנות את הפרחים והנרות להניח על קברו, מסביבה אנשים מדברים על המנגל של יום העצמאות, איפה יחגגו את העצמאות. למעשה, ההתמודדות ביום הזה, למרות שהיא ממלכתית, היא בסופו של דבר כמו תמיד, בעיקר שלה ומי שלא חווה באופן אישי את השכול, לא באמת עוצר ביום הזה. נכון שכך הם חיינו, עצב ושמחה. אבל היא היתה רוצה שיתנו יותר מקום לכאב האישי של האנשים ולתחושת האובדן שלהם. היא היתה רוצה שהילדים יבינו מה באמת קרה. שהספורים יהיו חלק מחייהם וכך הם יכבדו את השכול גם אם זה לא חלק ממשפחתם או אובדנם האישי.
איך מעבירים את המסר ?
קודם כל בדוגמה אישית. המדינה קבעה חוקים לערב יום הזכרון, כדי שנשמור עליהם והם ישמרו עלינו (סגירת עסקים, אווירה שקטה ברדיו). השאלה היא איך אנחנו כהורים נתייחס לחוקים הללו, איך אנחנו נכבד אותם, איך אנחנו נעביר את המסרים הללו אנחנו ההורים. ואם אני כהורה אפלוט "אוף, אין לי חלב היום בגלל שהחנויות נסגרו מוקדם בגלל יום הזכרון", זה מה שהילדים יקלטו. מסר של זלזול וחוסר הערכה. שלא לדבר על כך שזה הופך את החיים שלי ללא נוחים בגלל ה"דבר הזה".
המסרים יעברו אל הילדים באמצעות שיתוף בסיפורים אישיים כדי לעורר הבנה וקבלה. רק כך הם יוכלו לכבד ולהבין את משמעות היום.
חשוב שיבינו שעבור המשפחות השכולות אין יום זכרון אחד, אלא הם חיים כל יום עם הזכרון.
אם לפחות ביום הזכרון, המשפחות השכולות ירגישו שעם ישראל מפנה את עצמו ומתייחס לזכרון – תחושת הביחד שלהם תתעצם והתחושה הזו תלווה ותחזק אותם במשך כל השנה.