"נמאס לי מעצמי!"

"נמאס לי מעצמי!

אני אומרת את המשפט הזה כמעט כל יום.

לפעמים בצעקה, לפעמים בלחישה.

לפעמים בעצב ולפעמים בצחוק.

המשפט הזה עולה בי מתוך תסכול.

תסכול ממשהו שלא עשיתי, שכחתי, פישלתי, איכזבתי ועוד (בעיקר את עצמי).

כי אני מצפה מעצמי ליותר מדי.

מצפה מעצמי להגיע בזמן, לא לשכוח, להתאפס!

ובעיקר בלי כל הדברים שהפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD גורמת לי להיות.

יש את ה״נמאס לי מעצמי״ שיצאתי מהבית כבר מוכנה ואז עשיתי עוד 3 פעמים הלוך חזור כי כל פעם שכחתי משהו אחר.

יש את ה״נמאס לי מעצמי״ שאני נתקעת במשהו כי פשוט לא ראיתי אותו (כשהוא מול העיניים שלי).

יש את ה״נמאס לי מעצמי״ שחזרתי מהסופר עם הכל חוץ ממה שבאמת הייתי צריכה.

יש את ה״נמאס לי מעצמי״ שקמתי מוקדם, הכנתי את עצמי נפשית, התארגנתי שעות ובסוף עדיין איחרתי לדואר ב-5 דקות (כששם אין גמישות לאנשים עם רקע של איחורים).

ויש את ה״נמאס לי מעצמי״ שהכנתי קפה והכל פשוט נשפך עליי כי שנייה לא הסתכלתי.

נמאס לי לחפש כל היום את האוזנייה של הטלפון.

נמאס לי לא למצוא את המפתחות בדיוק כשאני ממש ממהרת לאסוף את הילדה משיעור פרטי.

נמאס לי לא למצוא את אקדח הסיכות בדיוק כשצריך אותו (למרות שיש 3 כאלה בבית איפשהו, ובחיי שבפעם האחרונה שסידרתי שמתי את זה במקום הכי הגיוני).

נמאס לי שאני יודעת מה אני צריכה להגיש,לסיים ומתי ומתכננת כל השבוע לשבת, אבל איכשהו בסוף תמיד מוצאת את עצמי ערה עד חמש וחצי בבוקר (ואז אומרים איזו חרוצה, ראיתי ששלחת מייל מוקדם בבוקר. לכי תסבירי שזה בעצם היה מאוחר בלילה).

ונמאס לי שכולם חושבים שהכל אצלי מושלם כי הבגדים נקיים, מגוהצים והפרצוף מאופר –

הם פשוט לא יודעים מה עברתי בדרך…

אני אומרת את המשפט הזה לפעמים גם באופן לא מודע

ואם חברה שומעת היא כועסת עליי ומבקשת שאחזור בי,

כי היא לא באמת מבינה שבאמת לפעמים נמאס לי להיות אני, אין לי כוח להתמודד.

בא לי להיות אדם בלי הפרעת קשב

שקם בבוקר, זוכר, מאורגן בקלות, לא דוחה מטלות ומעופף בהרבה יותר מדי מחשבות.

אז כן, לפעמים אני מרגישה שאני פשוט יותר מדי עבור עצמי".

הרבה דברים שקורים לאנשים עם הפרעת קשב קורים גם לאנשים אחרים,

ההבדל הוא בתדירות ובעוצמה שזה קורה להם,

בדרך ההתייחסות שלהם באותו רגע

ובעוצמת התחושות שלהם.

אצל אנשים עם הפרעת קשב יש הקצנה של הסיטואציה.

הם חיים בעולם של שחור או לבן.

כל סיטואציה היא סוף העולם, אין רגע של חמלה.

הם מיד מרגישים שהם לא בסדר,

שכאלה דברים קורים רק להם,

הם מרגישים טיפשים ובטוחים שלאחרים זה אף פעם לא קורה.

הם לא נותנים לעצמם הזדמנויות נוספות וכך לא צוברים הצלחות.

הרבה מאוד פעמים בגלל התחושה הזו של "אני לא בסדר",

הם מחמירים עם עצמם עוד יותר ולא סולחים לעצמם,

הם לא רוצים לחזור על התחושה המתסכלת

ולכן גם נמנעים מדברים חדשים ומעוד "משימות".

יש תבלין כזה בחיים,

שהטעם שלו מופלא,

קוראים לו חמלה