איך נדבר על ביטחון אישי בלי לייצר חרדה?

איך נדבר על ביטחון אישי בלי לייצר חרדה?

המציאות בחוץ דורשת מאיתנו ההורים לפקוח עיניים יותר מתמיד, כשאנחנו מדברים על הביטחון האישי של הילדים שלנו מחוץ לבית, חשוב לזכור שילדים עם ADHD מגיעים עם מאפיינים שדורשים מאיתנו תיווך חכם ומדויק,הם הניחנים בסקרנות נפלאה, אך לעיתים גם באימפולסיביות וקושי בעיכוב תגובה.

כשאדם זר פונה אליהם, המנגנון במוח שאמור ללחוץ על הברקס ולאותת "קחו צעד אחורה", לא תמיד מגיב בזמן, הסקרנות המובנית עלולה למשוך אותם פנימה לתוך הסיטואציה, במקום להתרחק ממנה.

התפקיד שלנו הוא להסביר להם את המציאות מבלי להבהיל, אנחנו לא רוצים שסף החרדה שלהם יעלה והעולם ייראה להם כמקום מאיים. המטרה היא לצייד אותם בכלים שיעזרו להם לנהל את האירוע, ולא להיות מנוהלים על ידי האימפולסיביות.

איך עושים את זה?
מספר כללי ברזל שאפשר להציג ברוגע כ"חוקי משפחה":

🔷 אף פעם לא לבד – הכלל הראשון הוא שמשתדלים לצאת תמיד עם חבר. אם אין חבר פנוי והם צריכים ללכת למקום מסוים, אנחנו נלווה אותם. אפשר להפוך את זה לפעילות נעימה, למשל להציע ללוות אותם תוך כדי טיול משותף עם הכלב.

🔷 נוהל תגובה מהירה – מסבירים בפשטות: אם מישהו זר פונה אליכם לא עונים ולא מפתחים שיחה. במקום זה, מיד מפעילים מצלמת וידאו בטלפון ולוחצים על חיוג מהיר אלינו. הפעולה הטכנית הזו עוזרת למוח לעצור את האימפולסיביות ונותנת להם תפקיד ברור.

🔷 איכון מיקום – אפליקציית שיתוף המיקום בטלפון חייבת להיות דלוקה תמיד. מתבגרים עשויים להתנגד ולטעון לפגיעה בפרטיות, אבל כאן לא מוותרים. זהו קו אדום של ביטחון שאינו נתון למשא ומתן.

🔷 חוק חדר המדרגות – כשאנחנו מחזירים חברים הביתה, אנחנו לא מורידים אותם ונוסעים. ממתינים ברכב עד שמוודאים שהם נכנסו בבטחה אל תוך הבית ומתקשרים אלינו משם.

כשאנחנו מתווכים לילדים סדר פעולות ברור, אנחנו משמשים כ"תפקודים ניהוליים" שלהם, הידיעה שהם יודעים מה לעשות במקרה חירום, כלומר יש להם תוכנית פעולה שלא מפחידה אותם,
היא מקרקעת ושומרת על תחושת הביטחון שלהם ושלנו.

שבוע שקט ובטוח,
איריס שני