למה שוב שכחתי לסגור את הארון?

הרמתי את הראש ופתאום שמתי לב – הדלת של הארון נשארה פתוחה.

המגירה ליד שולחן העבודה, אותה אחת שחיפשתי בה עיפרון בבוקר, נשארה חצי פתוחה גם היא. אפילו קופסת הקורנפלקס, שכנראה חטפתי ממנה משהו כשיצאתי לדרך, עמדה על השיש במטבח, בלי המכסה שלה.

איך זה קורה לי כל פעם מחדש?

אני לא עצלנית, אני לא עושה דווקא, אני גם באמת רוצה שהבית יהיה מסודר.

אבל ברגע האמת, המוח שלי פשוט רץ קדימה.

הדלת של הארון כבר נשכחה כשחיפשתי את המייל הזה במחשב.

המגירה הפתוחה? לא באמת שמתי לב שהיא נשארה פתוחה, כי כבר הייתי עסוקה בלחשוב על מה צריך לעשות בעוד שעה – זה לא בלגן, זו הפרעת קשב.

עבור אנשים עם הפרעת קשב, יש קושי אמיתי לסגור מעגלים קטנים.

זה לא עניין של בחירה, המוח שלנו קופץ כל הזמן בין משימות, רעיונות ומחשבות.

הוא פשוט משאיר הרבה "פתחים" מאחוריו.

אבל זה לא חייב להישאר ככה…

מה שעוזר לי להתמודד זה קודם כל להכיר בזה.

להבין שזה לא אני – זו הדרך שבה המוח שלי עובד, למשל, פיתחתי לעצמי הרגל קטן:

כשאני מסיימת פעולה, אני עוצרת לשנייה ושואלת את עצמי – "מה עוד נשאר פתוח כאן?"

אם זה הארון – אני סוגרת אותו, אם זה המגירה – אני דוחפת אותה פנימה.

זה אולי לא מושלם, אבל זה עושה הבדל.

ולכם? איך זה אצלכם?

אתם מכירים את זה גם? את הארון הפתוח, את השולחן שלא רואים מרוב ניירות, את המעגלים שנשארים תמיד פתוחים?

אני מזמינה אתכם לשתף איך אתם מתמודדים – ואולי נלמד יחד משהו חדש

שלכם,

איריס שני

מנכ"לית העמותה