מה הסיפור של טיגר?

מה משותף לנמיר של א"א מילן, לבילבי של אסטריד לינדגרן, ליוסי ולדודי שמחה של ע' הלל, ולעוד הרבה דמויות ספרותיות אהובות?
פו קם מהמיטה והתחיל להסביר מה זה מראה, אבל בדיוק כשהגיע לחלק המעניין, נמיר אמר: 'סליחה רגע, משהו מטפס לך על השולחן', ובקריאת וורוורוורוורוורוור רמה אחת זינק אל קצה המפה, סחב אותה למטה, התעטף בה שלוש פעמים, התגלגל עד לקצה השני של החדר ולאחר מאבק אימים שרבב שוב את ראשו אל אויר העולם ושאל בעליזות: 'ניצחתי?'
'זאת המפה שלי', אמר פו והתחיל להתיר את נמיר מהסבך.
'באמת שאלתי את עצמי מה זה'.
'פורשים אותה על השולחן ושמים עליה דברים'.
'אז למה היא ניסתה לנשוך אותי כשלא הסתכלתי?'
'אני לא חושב שהיא ניסתה לנשוך אותך', אמר פו.
'היא כן ניסתה', אמר נמיר, 'אבל אני הייתי יותר זריז ממנה'".
(הבית בקרן פו, א"א מילן, תרגום: אבירמה גולן)
דמיינו את נמיר – טיגר, במקור האנגלי – מזדמן לכתה ב' כלשהי, בבית ספר ממלכתי כלשהו, כאן אצלנו בארץ ב- 2014. אחרי קריאת ה"וורוורוורוורוורוור" הראשונה שלו, המחנכת הייתה מרימה טלפון בהול להורים, מספרת להם שהקפיצות הבלתי פוסקות שלו מפריעות לכל הילדים בכיתה וממליצה להם לקחת את הנמרון הפרוע שלהם לאבחון. כן, נמיר הוא נמר עם ADHA. ומספיק עלעול חפוז בכמה מספרי הילדים האהובים ביותר כדי להבין שהוא לגמרי לא לבד. זוכרים את בילבי?

 

"… אחרי זמן קצר הרימה (המורה) את עיניה כדי לראות איך מתקדם הציור. כל הילדים ישבו והסתכלו בבילבי, ששכבה על הרצפה וציירה לה להנאתה. 'נו באמת, בילבי', אמרה המורה בחוסר סבלנות, 'למה את לא מציירת על הנייר?' 'הציור שלי מילא אותו מזמן. אין מקום לכל הסוס שלי על פיסת הנייר הפצפונת הזאת' אמרה בילבי. 'אני בדיוק מציירת את הרגליים הקדמיות, אבל כשאגיע לזנב אצטרך כנראה לצאת למסדרון'".
(בילבי גרב-ברך, אסטריד לינדגרן, תרגום: דנה כספי)
לצד הקופצנות וחוסר המנוחה של נמיר ושל בילבי, מתנהלים להם בשקט לקויי הקשב החולמניים, המרחפים. אלה שכנראה לא יפריעו למורה ולא לחברים בכתה – אבל הם בהחלט אלה שבדרך למכולת כבר יספיקו לשכוח את מה שהתבקשו לקנות בה. בעיות התארגנות, יפסוק המאבחן.
"אמא מחכה בבית
איפה יוסי? אין חלב
אך הנה הילד בא עם
מה זה? חומד של כלבלב
מתנה הבאתי לך
אוי לי, ילד שלי מוצלח".
(יוסי ילד שלי מוצלח, ע' הלל)
ויש גם מבוגרים עם הפרעות קשב. כאלה שלא אובחנו בזמן. אולי כשהיו ילדים, ולא זכרו להכניס את הספר הנכון לתיק ולא הצליחו לשבת על הכסא במשך השיעור, המורה אמרה להורים שלהם שהם עצלנים. או מפונקים. או פשוט כאלה שלא יצליחו אף פעם. הנה אחד כזה:
"…במקום אותי, לגן שולח
את הבקבוק ואת הסל,
ואותי – איתו לוקח לעבודה ברחוב סקנדל.
אבל
פתאום אנחנו מגיעים ליפו, לנמל".
(דודי שמחה, ע' הלל)
לספרות ילדים יש כוח גדול, וגם סוג של שליחות: לתווך בין הילדים הקוראים (וגם אלה שמקריאים להם, כמובן) ובין העולם. לעזור להם להבין אותו, להבין את עצמם, ולהכיר את מקומם בתוכו. היא מציגה להם – בעודם ספונים בביתם הבטוח – מגוון גדול של תופעות, של טיפוסים, של התרחשויות, שיגרמו להם להזדהות איתם. ומעצם ההזדהות – תבוא גם תחושת האישור הפנימית, ההבנה ש"יש עוד כמוני. אז אני בסדר". הידיעה שאת הרגשות שהם מרגישים ואת המחשבות שהם חושבים מישהו כבר הרגיש וחשב, מפיגה את הבדידות ומחזקת את הדימוי העצמי.
באיזו עדינות שזורות דמויות כמו נמיר או בילבי בתוך הקאנון הספרותי שלנו. מחכות בסבלנות לילדים שכמותן שיכירו אותן, יאהבו אותן, יזדהו עימן. באיזו עדינות הן אורבות לנו, ההורים: מזכירות לנו שגם הילד שלנו ראוי לחיוך טוב הלב שעולה על פנינו כשאנחנו שומעים את השיר על יוסי. נסו לדמיין עולם שאין בו את החן הטיגרי או את הקסם הבילביי. קצת עצוב, לא? – את אותו תבלין מופלא מפזרים הילדים שלנו, גם כשהם חוזרים מהמכולת עם פרח במקום זיתים.