הילדים יוצאים לחופשה ולנו עוד אין תכניות. יתרה מזאת – בעבודה אין "חופש גדול"☀️
ההתארגנות לקראת החופשה היא זו שתקבע אם ניצלנו את ההזדמנות שקבלנו או פספסנו אותה.
הפעם אני מציעה להורים, מספר פעולות שיעזרו לנו להפוך את החופשה לחוויה משותפת מהנה.
תיאום ציפיות ראשוני.
שבו ביחד עם הילדים ותנו להם להציע פעילויות שירצו לעשות בחופשה.
הצגות, סרטים, חברים שירצו לפגוש, אטרקציות, קייטנה מועדפת, קורסים וכו'
רשמו את כל ההצעות של הילדים.
ידעו את הילדים שכל רעיון ייבדק בהתאם למגבלות המשפחה.
ערכו חלוקת תפקידים ביניכם (ההורים) במסגרת ההתכוננות לחופש הגדול.
בדיקת המצב בחשבון הבנק.
איסוף מידע אודות קייטנות.
אטרקציות צפויות בעבודה עבור הילדים.
פעילות תנועות נוער.
מציאת מורים פרטיים לפי הצורך.
קביעת תורים לבדיקות שגרתיות שנדחו במרוצת שנת הלימודים.
בדיקות מועדי אירועים צפויים.
זמינות המשפחה המורחבת (סבא, סבתא, דודים וכו').
בדיקת האילוצים בחודשיים הקרובים במקומות העבודה.
קבעו מועד למפגש בו תגיעו עם כל המידע שאספתם.
כשכל המידע נאסף, שבו שניכם לפגישת תכנון (רצוי מחוץ לבית).
קבעו תקציב לחופשה משפחתית, למורים פרטיים, לקייטנות וכו'.
קבלו החלטות לגבי סדרי עדיפויות.
סמנו ביומנים את כל האירועים שכבר ידועים, כמו אילוצים, בדיקות, שעורים פרטיים וכו'.
ידעו כל אחד מהילדים בהחלטותיכם לגביו.
קבעו מועד למפגש משותף עם כל הילדים.
אספו את הילדים ובנו יחד איתם את לוח החופש הגדול.
הקפידו שהמפגש יהיה חווייתי לילדים.
צרו איתם טבלה לכל חודש מחודשי החופשה. הביאו חומרי יצירה מגוונים כך שכל ילד יוכל להביא עצמו לידי ביטוח ביצירה המשפחתית המשותפת.
השתמשו בבריסטול גדול, בצבעים שונים שייצגו כל ילד, הוסיפו תמונות, מדבקות ועוד.
הוסיפו ללוח שיצרתם את הפעילויות המתוכננות.
החופש הגדול יכול להגיע! אנחנו מאורגנים ומתוכננים!
בפעם הבאה נלמד לשמר את התכנית במהלך החופשה.

להפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD שאינה מטופלת פעמים רבות מתווספות הפרעות נוספות, קשיים נוספים (דיכאון, חרדה, מצב רוח, הפרעת אכילה והתמכרויות).
מחקרים מוכיחים כי רבע מהמכורים לסמים מאובחנים עם הפרעת קשב
ושכיחותה בקרב מתמכרים לאלכוהול היא בין 21%-50% ❕
פעמים רבות נדמה כי הצירוף בין הפרעת קשב והתמכרויות הוא רחוק מאתנו ונמצא רק בשולי החברה, בקבוצות קצה נכשלות.
למען האמת, אנו פוגשים סוגים שונים של התמכרויות סביבנו, בקהילה שלנו וגם בביתנו.
התמכרות אינה רק התמכרות לסמים קשים, אלא גם לעישון סיגריות, קנאביס, אוכל, קניות, מסכים, ריגושים ועוד.
מחובתנו כחברה וכעמותה הישראלית להפרעת קשב להעלות למודעות את הקשר בין נטייה להתמכרויות והפרעת קשב בקרב הורים, אנשי חינוך, רפואה, מקצועות הבריאות, הטיפול ובקרב אנשים עם הפרעת קשב עצמם.
זהו נושא כאוב, שקשה להודות בו ולומר בינינו לבין עצמנו שהוא חלק מחיי הקרובים.
אם כך, מדוע בעצם קיים קשר בין הפרעת קשב לנטייה להתמכרויות?
מחקרים מדברים על כך שהגורם המשמעותי הוא המאפיין של האימפולסיביות וההיפראקטיביות.
החיפוש אחר אתגרים וריגושים הוא צורך פנימי שמקורו בדחף להעלאת הדופמין במוח.
לאחר סיפוק הדחף מתגבר צורך פנימי להשיג ממנו עוד ועוד והוא שמוביל אנשים עם הפרעת קשב להעלות את רמת הסיכון עוד ועוד.
במקרה של עישון לדוגמא, מחקרים מראים שככל שגיל התחלת העישון מוקדם, כך גדל הסיכוי שאותם בני נוער יעלו את רף הריגושים ויגיעו למצב של התמכרות בגילאים צעירים יותר.
בנוסף, הוכח שתחילת טיפול תרופתי בגיל צעיר, מאזן את רמת הדופמין במוח, מונע צורך לחפש ריגושים במקומות אחרים ומקטין את הסיכוי להתמכרויות.
בחרנו להתמודד ולמקד את הכנס השנתי שלנו סביב נושא זה.
חייבים לדבר על זה.
חייבים להפסיק לטאטא את זה מתחת לשטיח.
ידע. מודעות. הבנה וכלים מובילים אדם להתמודדות.

אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה ובעיקר לא ברורה.
הסדר, השגרות שכל כך חשובים לאנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD נשברו.
אנחנו כבר במספר לילות ללא שינה ומן הסתם כל דבר קטן "מקפיץ" אותנו ואלו מאתנו שביומיום הם קפיציים, אז בימים אלו דמיינו מה קורה להם.
לכולם קשה, אבל הקיצוניות שהפרעת הקשב מביאה איתה, מן הסתם נמצאת בסימן חגיגה.
אז למרות הקושי אני בכל זאת מציעה שננסה להישאר על עוגנים ברורים ודרכם ננסה לשמור על השפיות שלנו.
-צחצוח שיניים.
-שינה עם פיג'מה/ בגד שהוגדר כבגד שינה.
-ארוחות בזמן.
ולתת מקום של כבוד לארוחת חג השבועות -אנחנו לא נוותר ולמרות כל המצב אנחנו נערוך שולחן, נבשל את הבישולים הטעימים והמסורתיים שלנו לחג זה.
כשכולנו מתכנסים לארוחת חג, יש תחושה שהארוחה היתה טעימה ומיוחדת עם מאכלים ייחודיים לחג, אבל שכחנו מזמן מדוע מכינים דווקא אותם בחג הזה ואנחנו שוכחים להתיחס למהות החג (מהו, למה קיים, מקורותיו וכו').
אנחנו משאירים את ה"לימוד" למערכת החינוך כשדווקא לנו כמשפחה, יש יכולת להגיד את הדברים בצורה חווייתית, כי לנו יש את האוכל המיוחד שלנו, סיפורים מהעבר ומסורת משפחתית שחשוב שנשמר ונטפח אותה.
בשנים האחרונות כל תכניות הריאליטי הפכו את כולנו לבשלנים מדופלמים, ובתור שכאלה אנחנו רק מחכים לחגים כדי להפגין את יכולותינו היצירתיות.
אנחנו מערבבים מרכיבי שונים ומשונים, מאחדים חומרים ויוצרים תרכובות חדשות ובלתי מזוהות. אנחנו לא מורגלים לראות על שולחן האוכל גלילות חצילים עם גבינה, קישים עם פיטריות ואגוזים, גבינות שמנות, מריחות, עם נקודות ירוקות, פירות לא מזוהים וריחות חזקים המופצים לכל עבר.
עודף היצירתיות שלנו הבשלנים, גורמת לעתים קרובות לדור הצעיר להתרחק משולחן האוכל. המעניין הוא שבשנים האחרונות הסתבר, שבזכות אותן תכניות ריאליטי, שגם הילדים צופים בהן, יש ילדים שלמדו להעז ולטעום יותר מניסויים אלו. אך תמיד יישארו אותם ילדים שיתרחקו משולחן החג בגלל הריחות, המראות והטעמים החדשים ואליהם חשוב שנשים לב בחג זה.
דווקא בשולחן שבועות מאוד נח להגיש במזנון. כך כל אחד יכול להרכיב לעצמו את המנה שהוא אוהב. והכי חשוב – לא צריך לשבת שעות ליד השולחן. ואפשר לקום כמה פעמים שרוצים ולקחת עוד משהו משולחן ההגשה העשיר.
אז בואו נדאג קודם כל, שלצד כל הדברים המורכבים יהיה מאכל פשוט שיתאים לילדים, כמו למשל פסטה ברוטב עגבניות (לצד הפסטה ברוטב שמנת גבינות וסלומון..), או גבינה צהובה פחות פיקנטית, פיצה ללא תוספות מוזרות.
אם אנחנו מתארחים, נביא אתנו מאכל אחד לפחות, שהילדים שלנו אוהבים. ובכל מקרה, לא נכעס עליהם אם לא ירצו לטעום מכל המאכלים המיוחדים.
בדרך כלל ארוחות החג מתחילות בשעות מאוחרות יחסית, לכן כדאי להאכיל את הילדים במשהו קטן כבר בבית לפני הארוחה, כך הם לא יגיעו רעבים וחסרי סבלנות ואז עוד יגלו שיש עיכוב בארוחה ועל השולחן מחכות להם כל מיני "הפתעות" שהם בכלל לא אוהבים.

כל כך הרבה פעמים אני נפגשת עם הורים, מורים, רופאים ואנשי מקצוע אחרים, שכועסים, מתוסכלים, מיואשים וכואבים כי הם לא מצליחים להבין את ההתנהגות של הילדים.
הם מגיעים אליי כי שמעו שאני יודעת לעזור לילדים עם בעיות התנהגות, אבל לא העלו על דעתם שאולי יש לילד שלהם בעיה פיסיולוגית וניתן לעזור לו.
הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD היא הפרעה שקופה, אין צילום או בדיקת דם שניתן באמצעותה לאבחן שיש לילד הפרעת קשב.
אז למה שמישהו יחשוב שלילד שלו יש הפרעת קשב?
הוא לא נראה שונה מהילדים האחרים, לפעמים הוא חולמני, לפעמים קצת יותר שובב, לא זוכר דברים, מפוזר, מתפרץ ועוד הרבה דברים שמפריעים להתנהלות היומיומית, אבל הסובבים תמיד חושבים שאפשר "לפתור" את הבעיה בשיחות, בעונשים, בפרסים, אבל אין ראיה כוללת של ההתמודדות עם הבעיה. אין תכנית עבודה.
אחת הסיבות שבגללן אין תכנית עבודה ואין התייחסות מערכתית היא, שהמושג הפרעת קשב הפך להיות מושג שאנשים משתמשים בו מבלי שיהיו מאובחנים.
לכן, האנשים שאובחנו שיש להם הפרעת קשב אינם מקבלים את ההתייחסות המתאימה, כי "זה משהו שיש לכולם", אז הם לא זכאים להתייחסות מיוחדת.
הם לא נראים שונים ולא מדברים אחרת, הם נמצאים ומתנהלים באותו אופן, לעתים הם משתלבים בעמדות מפתח ומצליחים מאוד, לעתים הם לא מצליחים להשתלב בעבודות ונזרקים ממקום למקום, אך הם אינם מוקצים ואינם מופרדים.
הסביבה יודעת היטב שיש מצבים בהתנהגות שלהם, שבהם הם שונים מאוד.
אנחנו בעמותה מתמודדים לא פעם, עם אנשים שמתכחשים להפרעה, שטוענים שאין כזה דבר, שאין הפרעת קשב, שזה משהו שמישהו המציא.
במשך הרבה מאוד שנים אנשים עם הפרעת קשב לא ידעו מה יש להם, הם היו אבודים, פעמים רבות פשוט שתקו, לא הגיבו, התביישו ונפלטו ממסגרות כי הסובבים חשבו שמשהו לא בסדר אצלם, שהם עושים את עצמם ולכן לא חשבו שצריך לעזור להם להתמודד, רק דרשו מהם יותר משמעת, שליטה עצמית, איפוק ומאמץ כדי להצליח.
כשאותם אנשים עם הפרעת קשב, התבגרו, הם כבר חוו הרבה כישלונות, תסכולים, עלבונות והרבה משקעים שליליים שיכלו להימנע אילו רק אובחנו וטופלו בתכנית עבודה כוללת בגיל צעיר.

אלון נכנס הביתה אחרי ביה"ס, פניו מאורכות, עצוב, לחלוחית בעיניו.
שאלתי אותו מה קרה ? הוא לא ענה.
נכנס לחדר.
זרק את התיק ופלט: לא רוצה לדבר.
לא התעקשתי, אני יודעת שכשאני מתעקשת, הוא מסתגר.
הכנתי ארוחת צהרים, ערכתי את השולחן והזמנתי אותו לאכול איתי.
שמתי את הטלפון שלי על "שקט", וכשישבנו לאכול, סיפרתי לו מה עבר עליי היום. פתאום הוא פלט "אני לא אוסף קרשים".
לא שאלתי שאלות, הקשבתי.
ידעתי שאם אשאל שאלה, אני אפריע לו לספר.
והוא באמת המשיך, כי ברגע שנתתי לו שקט, והוא ראה שאני קשובה, היה לו קל להמשיך ולדבר.
"גיליתי שחלק מהילדים התחילו כבר לאסוף קרשים והם עושים מדורה משלהם. כשאמרתי שגם אני בא, הם אמרו שאני לא יכול, כי הם כבר התארגנו".
אז אני לא רוצה השנה לעשות מדורה עם אף אחד.
נפגעתי בשבילו, הרגשתי כאב בבטן, כעסתי שדוחים את הילד שלי, הרגשתי שהלביאה שבי רוצה לסדר עבורו את העניינים, אבל ברור לי שאני חייבת לחשוב בהגיון ובצורה בוגרת, להפעיל שיקול דעת, ולהוות מודל התמודדות עבורו.
אבל זה כל כך קשה כשאני רואה את הילד שלי כואב, קשה לי להפעיל שיקול דעת.
בכל זאת, אני חייבת להכריח את עצמי להפעיל שיקול דעת כדי להוביל את הילד אל הפתרון ולא ממקום של הזדהות וחיזוק תחושת האני מול כולם.
מריבות בין חברים זה נושא כאוב.
לא רק בנושא המדורה של ל"ג בעומר, אלא גם בימי הולדת, חגיגות בר מצווה ועוד. המוקד צריך להיות, איך אנחנו כהורים עוזרים לילד שלנו להתמודד במצב החברתי הזה. האם אנחנו פותרים לו את הבעיה או נותנים לו את הכלים להתמודד ולפתור את הבעיה בעצמו.
אז איך נעזור לו ?
כשאנחנו בסערה, אנחנו לא יכולים לעזור לו.
אז קודם כל נשאל שאלות קונקרטיות (לא להציף, לא במהירות ולא בלחץ !!), ונאסוף מידע מדויק מהילד שלנו על מה שקרה.
האם יש מדורה כיתתית?
כמה ילדים התארגנו בנפרד?
מי הם הילדים?
האם המורה יודעת על כך?
בשלב הבא, אפשר להתקשר למחנכת או לוועד ההורים הכיתתי כדי לאסוף עוד מידע אובייקטיבי.
לאחר שכל הנתונים בידיי, לשתף את הילד במידע העדכני ולחשוב יחד איתו מה הדרך הנכונה לו להתמודד עם העניין.
לפתוח בפניו את האפשרויות שיש לו ולא להשאיר אותו תקוע בתחושת ה"לבד".
אם למשל, לאחר השיחה עם המחנכת, מסתבר לנו שרוב הכתה מתארגנת למדורה ורק קבוצת ילדים קטנה מתארגנת בנפרד, נדגיש לו את החשיבות של הצטרפותו לכל הכיתה.
אם נגלה שהכתה מתחלקת לקבוצות ולא עושה מדורה כיתתית, נחשוב ביחד לאיזו קבוצה מתאים לו להצטרף ונחשוב איך הוא יעשה זאת.
ואם הכתה לא מתארגנת חוץ מהקבוצה הקטנה, נארגן ביחד מדורה עם החברים שהוא רוצה או במסגרת המשפחתית שלנו.
מה שחשוב, זה להיות מודעים למצבו החברתי של הילד שלנו ולצפות מראש קשיים באירועים כיתתיים ולהיות מעורבים בוועד הכתה או עם הצוות המארגן הרבה קודם.
לא לחכות לרגע האחרון ולראות מה יקרה באירוע הכיתתי.
במשפט מסכם – אל תתנו למוקשים להתפוצץ, למדו לפרק אותם קודם.