לאחר ששוחחתי עם אם המשפחה, ביקשתי להיפגש קודם רק עם שני ההורים. היא סיפרה לי שהאבא הוא איש עסקים, וחלק ניכר מזמנו נמצא בחו"ל. תיאמנו את מועד הפגישה כך שתתאים גם לו והוא פינה לשם כך זמן.

למרות שביקשתי שהפגישה הראשונה תהיה רק עם ההורים, הופתעתי לראות שגם הבן שלהם הצטרף לפגישה ונכנס לחדר כמובן מאליו. הילד עשה עליי רושם רב: בעל בטחון רב ותעוזה. מיד בתחילת השיחה הוא הודיע לי שהוא יחליט מי יטפל בו וכיצד, וגם התפאר שהוא "פיטר" כבר כמה וכמה מטפלים.

בהמשך השיחה, שיתף אותנו הילד, שהוא אינו מבין מדוע יש לו בעיות התנהגות בבית הספר. הוא גם התקשה להסביר מדוע הוא מושעה לעתים קרובות. מנגד, הוא דאג לספר לי שהוא מחונן, שקל לו ללמוד והמורים אומרים שהוא ממש סוג של גאון. כששאלתי אותו מה באשר לחברים, הוא לא הגיב והסיט את השיחה לנושא אחר.

וההורים? הם ישבו בחדר ובקושי הצליחו להשחיל מילה. אמו ישבה בכורסה לצדו וניסתה מדי פעם להגיד משהו, אבל כל מה שנשמע בתוך השיחה היו תלונות, שהילד מתיש אותה. בכל פעם כשבקשתי מההורים התייחסות לנושא שעלה, הם רק התחילו לדבר והילד נכנס לדבריהם ולא נתן להם לסיים, הוא השתלט על השיחה ולא אפשר לשני הוריו להגיד דבר. ראיתי עצב בעיניו של הילד בכל פעם ששמע את אמו מתלוננת. אך למרות זאת הוא המשיך בסערה לנהל את העניינים.

בשלב הזה החלטתי לעצור את השיחה ולהבהיר לילד, שהוא התבלבל ומעכשיו אנחנו המבוגרים, ההורים שלו ואני – אנחנו משוחחים והוא רק מקשיב. התחלתי מחדש את השיחה ופירטתי את הנושאים שאנחנו רוצים לדון בהם. מיד קפץ הילד, התחיל לצרוח ולהתנגד: "מי אתם שתחליטו עליי? אני מחליט!". הוא פנה לאמו ועם אצבע מאיימת הודיע לה שתקום עכשיו כי הם קמים והולכים ושאני מפוטרת, הוא לא מוכן שאני אטפל בו.

ראיתי שההורים מתכוננים לקום ומיד עצרתי אותם ואת הילד. בקשתי שישבו בחזרה והודעתי לילד בצורה חד משמעית, שהוא לא יכול לפטר אף אחד ולעומת זאת אני "פיטרתי" אותו מתפקיד המנהל. הודעתי לו שמעכשיו הוא חוזר להיות ילד בן שמונה, מקסים, חכם, יפה, אבל… עדיין ילד.

משלב זה, הילד נרגע במקומו, הקשיב ושיתף פעולה. ביחד גיבשנו תוכנית, שהוא היה חלק מבנייתה. למשל, תגמלנו אותו בדברים שהיו חשובים לו ועבורם הוא היה מוכן להתאמץ.

הורים יקרים, אל תתבלבלו ואל תבלבלו, תהיו ברורים – אתם המבוגרים והילד הוא ילד. הוא חייב להישאר כזה וצריך שאנחנו המבוגרים נשמור עליו, נדריך ונכוון אותו.

איך ?

1. לוחות זמנים – חשוב לשמור על סדר יום, לדבוק בו ולא להפוך אותו לפרויקט לזמן קצר.
2. סדר וארגון – הפכו זאת לאורח חיים, לא רק כהמלצה.
3. הכוונה – כוונו את הילדים שלכם. לילדים דעתנים יש תמיד מה לומר, חשוב שנקשיב ונייחס חשיבות לדבריהם. ככל שנקשיב להם ונכבד אותם ואת דעותיהם, נוכל לכוון אותם לחשוב נכון וללמוד להתנהל בצורה נכונה יותר.
4. מידתיות – הקשיבו וכבדו את דעותיהם, אך שמרו על הפרופורציות ודעו מתי לעצור אותם. כך הם ילמדו להשתמש ברעיונותיהם במידה ולא ישליטו אותה על כולם.

כשהייתי ילדה היתה לי מחברת, אני זוכרת את עצמי יושבת, מדמיינת וכותבת סיפור בהמשכים. מאוד אהבתי את רגעי השקט בהם יכולתי לצאת מתוך הספורים ששמעתי סביבי ולעוף על כנפי הדמיון. החלום שלי אז היה להיות סופרת ולכתוב ספרים. כל כך אהבתי לקרא, הייתי יושבת כשסביבי ערימת ספרים וקוראת ספר אחד אחרי השני, במשך שעות. אני זוכרת שגם התנדבתי לעבוד בספריית בית הספר כדי שאוכל להשאיל יותר ספרים.

הכתיבה שלי דעכה עם השנים, הצורך שלי להיות מדויקת ולהוציא תוצרים מושלמים (פרפקציוניזם זו "מחלה" כואבת), גרם לי לסגת ולאבד את הביטחון ביכולת הכתיבה שלי. לאט לאט נחסם בי הדחף לכתוב, הוא פשוט נעלם, ואני האמנתי שאני לא יודעת לכתוב ככל שכתבתי פחות, כך היכולת שלי ירדה והתרחקתי מחלום הכתיבה

חוסר הביטחון שלי בכתיבה הקרין לסובבים אותי ותמיד היה מי שיכתוב עבורי, כתוצאה מכך הפסקתי לכתוב. באמת האמנתי שאני לא יודעת לכתוב !

את שחר פגשתי ביולי 2013, בהרצאה שלי על הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, שחר הוא עורך טור בעתון. הוא ניגש אליי ושאל אותי למה אני לא כותבת, אמרתי לו שאני לא יודעת לכתוב, הרי זה מה שהאמנתי בו. הוא מיד ענה לי "מי שמדבר כמו שאת מדברת בהרצאה, צריך רק לכתוב את זה כמו שהוא מדבר והתפקיד שלי כעורך לשוני, הוא לסדר את הטקסטים שלך" וכך נולד הטור "בקשב רב" באוגוסט 2013.

המשפט של שחר פגש אותי בתקופה שבה כבר ויתרתי על הכתיבה, והנה פתאום בא מישהו ולא מוותר לי! ובמקום לכתוב במקומי – מאלץ אותי לכתוב ומציע עזרה. כל פעם שכתבו במקומי, זה היה עבורי עוד הוכחה לכך שאני לא יכולה או לא יודעת לכתוב. השינוי ששחר עשה לי בראש מבלי שהוא הבין בכלל מה הוא גרם לי, אפשר לי לחזור ולהאמין שאני יכולה לכתוב בעצמי את התכנים שלי ולהעביר את המסרים החשובים לי בצורה המדויקת ביותר ובכך להגיע אל הקוראים.

מספיק טיפ אחד קטן כדי לעזור למישהו אחר. אני זוכרת כמה קשה היה לי בטורים הראשונים, אבל כל תגובה שקבלתי חיזקה אותי ונתנה לי את הכוח להמשיך ולכתוב.

אז כשקשה לנו –

1. נמצא את האדם שיאמין בנו, שלא יוותר לנו, יהיה לצדנו ולא במקומנו, כדי לבצע את מה שאנחנו רוצים.
2. נקיף את עצמנו באנשים שיחזקו אותנו, יכוונו אותנו ויעזרו לנו להתפתח.
3. נמצא מסגרת זמן קבועה שתתאים לנו לפעילות ונקבע אותה ביומן ונשמור עליה. זו תהיה מסגרת הזמן שבה נפעל לטובת הנושא שבחרנו להתמודד אתו.
4. נאתגר את עצמנו ביעדים לאורך הדרך ונפרגן לעצמנו כשנגיע אליהם.

ביולי 2013 לא האמנתי שאכתוב והנה אנחנו בנובמבר 2017 ואני כותבת את מאמר המאתיים שלי.

תודה לכם ! תודה על התגובות, ההערות, ההארות והשיתופים. כל תגובה שלכם עוזרת, מחזקת, ונותנת לי עוד כח להמשיך.

"השנה לא אירחתי אפילו פעם אחת ואני דוקא נורא אוהבת לארח. אני אוהבת שכולם באים ויושבים ביחד מסביב לשולחן, משפחה, חברים, השיחות, הצחוקים, שיוצרים את האווירה המשפחתית.

אני מאוד מחוברת לזה, אבל אני מוצאת את עצמי לפני כל ארוחה כזו משתגעת כבר יומיים קודם, אני נכנסת ללחץ שהולך ומתחזק ככל שהזמן מתקרב וזה למעשה משתק אותי ואני לא מכינה שום דבר עד הרגע האחרון.

מצאתי אפליקציה מעולה להכנת רשימות בטלפון ואני רושמת שם הכל. אבל כשמגיע שלב הביצוע, אני לא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז בתוך הלחץ המטורף, כמה שעות לפני האירוח, אני עושה את כל מה שהתכוננתי לעשות יומיים קודם – מבשלת, אופה, מנקה ובסוף מגיעה לארוחה מושלמת ומתוקתקת כשכולם נהנים ממנה מאוד ורק אני משלמת את המחיר.

זה עולה לי בלחץ רגשי, עייפות נוראית, כאב גב, כאבי רגליים, מתח שיורד לאט לאט ברגע כשאני רואה את כולם סביב השולחן נהנים ומחמיאים לי. ואני ? אני לא באמת נהנית מהארוחה, אני כבר עייפה מדיי.

השנה, בחג, נמנעתי מלהזמין, השתדלתי לדחות את ההזמנה עד לרגע האחרון, עד שכולם היו כבר מוזמנים ומישהו גם דאג להזמין אותנו. עכשיו אחרי החגים נשארתי עם תחושה של פספוס. כל כך רציתי להזמין, בדקתי את תאריכי החג, תכננתי אפילו מה אבשל. לפני ערב סוכות עשיתי גם יותר קניות, תכננתי מה אבשל, רק לא בישלתי ולא הזמנתי. לפני יומיים זרקתי לפח את חומרי הגלם שלא השתמשתי בהם ושפג תוקפם.

אני מתוסכלת ואני יודעת שכל הנושא הזה משפיע עליי לא רק בחגים, אלא גם ביומיום. אני לא מצליחה להוציא לפועל המון דברים עד לדקה ה-90 ואז בלחץ נוראי אני מכינה הכל – אם זה ארוחת ערב משפחתית, או לקנות מתנה לחברים, או לארגן את הילדים לקראת יציאה.

אפשר שזה יהיה אחרת ? כמו אצל החברות שלי שהולכות בבוקר לים ובצהריים הכל מוכן אצלן ? הן אפילו מספיקות לנוח לפני שבאים האורחים.. גם אני רוצה !"

אז איך נוריד את הלחץ לפני אירוח ?

1. נפנה את המקרר ואת ארון המצרכים לפני שנתחיל פרויקט חדש. כך גם נדע מה יש לנו ומה חסר לנו.
2. נבנה את תפריט הארוחה ומתוכה נבנה גם את רשימת הקניות. הזדמנות להשתמש במצרכים שמצאנו בארונות ובמקרר.
3. נכין רשימה מצומצמת – לא להיסחף, אנחנו לא מזנון של בית מלון.
4. נחליט שחלק מהתפריט אנחנו קונים מוכן – למשל קינוח או סלטים או מנה עיקרית דוקא.
5. נעבוד לפי לוח זמנים ונבטיח לעצמנו צ'ופר לאחר ביצוע.
6. נבנה את התפריט כך שחלק מהדברים נכין יום קודם ונקצה לזה זמן ביומן.
7. נרשום את המשימות על דף או לוח, שיהיה מונח לידינו במטבח ונוכל לעדכן אותו בכל רגע.
8. נוסיף את שעת ההכנה של כל מרכיב בתפריט וכל משימה שסיימנו נסמן ב-V.
9. נשתף את בני המשפחה בקושי שלנו ונבקש את עזרתם. למשל, שכל אחד יביא משהו שהוא אוהב להכין, או שכל פעם יבוא בן משפחה אחר מוקדם יותר לעזור בהכנות.
10. נתייחס להכנות כמו למשחק שאנחנו מתקדמים בו שלב אחר שלב.

זכרו – זו ארוחה משפחתית ולא תחרות בישול, המטרה שלנו היא להיפגש וליהנות מהביחד.

"השנה לא אירחתי אפילו פעם אחת ואני דוקא נורא אוהבת לארח. אני אוהבת שכולם באים ויושבים ביחד מסביב לשולחן, משפחה, חברים, השיחות, הצחוקים, שיוצרים את האווירה המשפחתית.

אני מאוד מחוברת לזה, אבל אני מוצאת את עצמי לפני כל ארוחה כזו משתגעת כבר יומיים קודם, אני נכנסת ללחץ שהולך ומתחזק ככל שהזמן מתקרב וזה למעשה משתק אותי ואני לא מכינה שום דבר עד הרגע האחרון.

מצאתי אפליקציה מעולה להכנת רשימות בטלפון ואני רושמת שם הכל. אבל כשמגיע שלב הביצוע, אני לא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז בתוך הלחץ המטורף, כמה שעות לפני האירוח, אני עושה את כל מה שהתכוננתי לעשות יומיים קודם – מבשלת, אופה, מנקה ובסוף מגיעה לארוחה מושלמת ומתוקתקת כשכולם נהנים ממנה מאוד ורק אני משלמת את המחיר.

זה עולה לי בלחץ רגשי, עייפות נוראית, כאב גב, כאבי רגליים, מתח שיורד לאט לאט ברגע כשאני רואה את כולם סביב השולחן נהנים ומחמיאים לי. ואני ? אני לא באמת נהנית מהארוחה, אני כבר עייפה מדיי.

השנה, בחג, נמנעתי מלהזמין, השתדלתי לדחות את ההזמנה עד לרגע האחרון, עד שכולם היו כבר מוזמנים ומישהו גם דאג להזמין אותנו. עכשיו אחרי החגים נשארתי עם תחושה של פספוס. כל כך רציתי להזמין, בדקתי את תאריכי החג, תכננתי אפילו מה אבשל. לפני ערב סוכות עשיתי גם יותר קניות, תכננתי מה אבשל, רק לא בישלתי ולא הזמנתי. לפני יומיים זרקתי לפח את חומרי הגלם שלא השתמשתי בהם ושפג תוקפם.

אני מתוסכלת ואני יודעת שכל הנושא הזה משפיע עליי לא רק בחגים, אלא גם ביומיום. אני לא מצליחה להוציא לפועל המון דברים עד לדקה ה-90 ואז בלחץ נוראי אני מכינה הכל – אם זה ארוחת ערב משפחתית, או לקנות מתנה לחברים, או לארגן את הילדים לקראת יציאה.

אפשר שזה יהיה אחרת ? כמו אצל החברות שלי שהולכות בבוקר לים ובצהריים הכל מוכן אצלן ? הן אפילו מספיקות לנוח לפני שבאים האורחים.. גם אני רוצה !"

אז איך נוריד את הלחץ לפני אירוח ?

1. נפנה את המקרר ואת ארון המצרכים לפני שנתחיל פרויקט חדש. כך גם נדע מה יש לנו ומה חסר לנו.
2. נבנה את תפריט הארוחה ומתוכה נבנה גם את רשימת הקניות. הזדמנות להשתמש במצרכים שמצאנו בארונות ובמקרר.
3. נכין רשימה מצומצמת – לא להיסחף, אנחנו לא מזנון של בית מלון.
4. נחליט שחלק מהתפריט אנחנו קונים מוכן – למשל קינוח או סלטים או מנה עיקרית דוקא.
5. נעבוד לפי לוח זמנים ונבטיח לעצמנו צ'ופר לאחר ביצוע.
6. נבנה את התפריט כך שחלק מהדברים נכין יום קודם ונקצה לזה זמן ביומן.
7. נרשום את המשימות על דף או לוח, שיהיה מונח לידינו במטבח ונוכל לעדכן אותו בכל רגע.
8. נוסיף את שעת ההכנה של כל מרכיב בתפריט וכל משימה שסיימנו נסמן ב-V.
9. נשתף את בני המשפחה בקושי שלנו ונבקש את עזרתם. למשל, שכל אחד יביא משהו שהוא אוהב להכין, או שכל פעם יבוא בן משפחה אחר מוקדם יותר לעזור בהכנות.
10. נתייחס להכנות כמו למשחק שאנחנו מתקדמים בו שלב אחר שלב.

זכרו – זו ארוחה משפחתית ולא תחרות בישול, המטרה שלנו היא להיפגש וליהנות מהביחד.