"אני זוכרת את עצמי כילדה, לא מצליחה לקום בבוקר. את הכעס של אמא שלי, את המאבק על השמיכה, אמא מזיזה אותה ואני מתחבאת חזרה מתחתיה, היתה שופכת עליי מים, מדגדגת לי את הרגליים, שמה שקית של קרח על כפות הרגליים, היא היתה מדליקה רדיו בקולי קולות, משמיעה לי מוסיקה שלא אהבתי, פותחת את התריסים ועוד אינסוף זכרונות מציקים של השכמה ועדיין, זה לא גרם לי לקום. ביאושה היא היתה מצהירה שהיא לא תעיר אותי יותר, שאין לה כח למלחמות האלה כל בוקר, שקשה לה להתחיל את היום בכעס. היא לא הבינה למה אני לא יכולה להיות כמוה, כמו האחים שלי, כמו אבא שלי, הם פשוט שמו שעון וקמו. למה אני לא מצליחה לעשות דבר כל כך פשוט כמו לקום. אני זוכרת את ה"שיחות" האלה עם אמא שלי, שהיא היתה מתלוננת על הקושי שלה ולא היתה פנויה להבין למה אני לא מסוגלת לבצע את הפעולה הפשוטה בעיניה של לקום מהמיטה, היא פשוט לא הבינה כי לה אין בעיה לקום בבוקר. וכך היתה ממשיכה להעיר אותי בכעס, ברעש, עם המון לחץ "קדימה קדימה לקום".. הרבה פעמים פשוט לא יכולתי לקום לביה"ס, הייתי נשארת מתחת לשמיכות, בוכה מהתסכול, הרגשתי שלא מבינים אותי, שאין לי כח ושום רצון לצאת ולהתמודד. אף אחד לא הבין אותי !"

זה קורה לא פעם, שאנחנו מטפלים בתוצאה ולא מנסים לחשוב מה הן הסיבות להתנהגות מסוימת. בשיחות שלנו עם הילדים חשוב שנשמע מה שיש להם להגיד ולא נתעצבן ונתבצר בקשיים שלנו. כשהילדים ירגישו שאנחנו רוצים באמת להבין, הם ישתפו אותנו.

בשיחה איתם חשוב שנשאל ביחד שאלות ונברר מדוע קשה להם לקום בבוקר –

האם זה קשור לביה"ס ? האם זה קשור לבעיה עם החברים ? עם המורים ? עם המטלות שנתנו בכיתה ? ואולי יש להם קושי בשינה עצמה, לעתים ילדים לא ישנים טוב ואנחנו בכלל לא מודעים לכך. האם הם הולכים לישון בזמן ? האם הם זקוקים ליותר זמן שינה ? האם חם או קר להם ? האם יש רהיט או צעצוע שנראה מפחיד בלילה ?

לקשיים בקימה בבוקר יש לא מעט פתרונות –

1. השכיבו את הילדים עם תריסים פתוחים, שהשמש תכנס לחדר כבר עם זריחתה.
2. בנו את ההשכמה בהדרגתיות ואל תצפו להשכמה מיידית. עשו זאת בכמה שלבים – קודם העירו בעדינות, אחרי מעט זמן חזרו והורידו את השמיכה, שימו מוסיקה ובפעם השלישית אל תעזבו את החדר עד להשכמה המלאה.
3. תמיד עוזר ריח של תבשיל חם שאהוב על הילדים.
4. ילדים שאוהבים לשתות שתיה חמה, אל תפחדו להביא להם את המשקה למיטה, להפוך את ההשכמה לרגע של פינוק, שייזכר כחוויה נעימה.
5. למדו את הילדים המתקשים, להתעורר בעזרת הצלצולים האהובים עליהם וכך גם תעבירו אליהם את האחריות להשכמה.
6. הפכו את ההשכמה למשימה שהם צריכים לנצח אותה, צרו אצלם מוטיבציה ואתגרו אותם.

הפתרון היעיל ביותר הוא ליצור הרגל של השכמה בשעה קבועה, צריך לגרום לכך שהשעון הביולוגי של הקימה יהיה שעון אוטומטי וכך הגוף יתעורר ויאפשר לילדים לקום, ללמד את הילדים שגרה קבועה, כל יום יש להם תכנית בבוקר מהרגע שהם קמים, כך יהיה להם קל יותר להתחיל את היום.

רק אם נשוחח על זה, מתוך ניסיון אמתי לנסות ולהבין מה מפריע לילדים, רק אז נוכל לעזור להם להתמודד באמת עם הקושי ולהגיע ביחד אל הפתרונות.

"הכל התחיל לפני כחודש, כשהבת שלנו חזרה מסמינר של שלושה ימים בפנימיה בצפון, במסגרת ביה"ס. הם ישנו אצלם, אכלו שם ולמעשה בילו שלושה ימים באוירה הפסטורלית של המקום.

כשחזרו היא לא הפסיקה לדבר על החיים בפנימיה. היא ספרה שכולם שם כל כך נחמדים, עליזים, חיים טוב וברוגע. שאין להם את המירוץ המטורף של העיר, שהם חיים בתוך בועה אחרת, בועה מנותקת מהמולת העיר, בלי קניות וקניונים. יש להם מרחבים פתוחים, כולם מגדלים כלבים או חתולים והכל חופשי. היא היתה ממש מסונוורת. הדבר שהכי משך אותה היה הביחד שלהם, הם מבלים כל היום ביחד, הולכים יחד ללמוד, מכינים יחד שעורים, אוכלים ביחד, ישנים יחד והכל באוירה של משפחה אחת גדולה. הכל נראה לה כל כך מפתה.

כבר שבועיים שהיא מנדנדת שהיא רוצה לעבור לגור בפנימיה. הבת שלי היא ילדה דעתנית ועקשנית ואני לא יודעת מה לעשות – איך אני אוותר עליה כבר ? היא רק בת 14. אני לא מוכנה שהיא תעבור לגור מחוץ לבית. מי יודע איפה תישן ? עם מי תיפגש ? מה היא תלמד שם ? איזה אנשים יהיו שם לשמור עליה ? היא בטוחה שהיא כבר מבינה את החיים ואני יודעת כמה היא לא יודעת.

היא כבר יצרה קשר עם החברים החדשים שהכירה בסמינר שהיתה בו. היא בררה פרטים לגבי הרישום. הכל נראה לה כל כך פשוט. היא לא היתה מסוגלת לראות את ההשלכות של המעבר על הלימודים שלה, על המצב החברתי שלה ומה זה יעשה למשפחתיות שלנו. היא הודיעה לי שאם לא נסכים, היא תעבור ! החברים יעזרו לה.

אנחנו מרגישים אבודים, אנחנו לא יודעים מה לומר לה. בגלל שאנחנו שותקים היא ממשיכה בתכניות שלה, היא בטוחה שבתוך זמן קצר היא עוברת לשם. הפחד שהילדה המתבגרת שלנו תעזוב עכשיו את הבית, בגיל כל כך צעיר ולא בשל. איפה טעינו ? האם נתנו לה יותר מדי בטחון בעצמה ? או אולי לא מספיק הזהרנו אותה מסכנות החיים ? כל כך רצינו להגן עליה, שלא נתנו לה להיחשף לסכנות שאורבות לנערה מתבגרת ויפה כמוה בכל מקום, הסענו והחזרנו אותה תמיד והיינו כל הזמן זמינים עבורה. ועכשיו היא חושבת שהיא יכולה להתמודד עם העולם לבדה, לעזוב את הבית, שכל כך מגן ושומר עליה ולעבור לחיות עם בני גילה בסביבה שונה לגמרי ובלי הגב הבטוח שלנו."

אנחנו פוגשים הרבה משפחות שהילדים חווים חוויה ומיד מרגישים שהם רוצים להיות חלק ממנה ולא שוקלים את כל הבעד והנגד. אחד הדברים שאנחנו רואים מידה רבה של אימפולסיביות בהחלטות והתפקיד שלנו כהורים הוא לא לזרום אתם ומאידך התנגדות על הסף לא תעזור – היא רק תגרום להם לעמוד על דעתם ולרצות את זה יותר.

נתייחס לבקשה ברצינות –

1. אנחנו ההורים נקפיד לא להגיב באימפולסיביות ובאמוציונליות.
2. נבנה תכנית ל"איך מקבלים החלטות".
3. ורק אז נשב עם הנערה ונעבור ביחד על התכנית תוך התחשבות בהערותיה.
4. נבקש להיפגש עם המנהל והצוות החינוכי.
5. נלך לראות את המקום.
6. לקראת הביקור נכין רשימת שאלות מפורטת שנשב עליה ביחד.
7. נבקש מהנערה שתשאל את החברות שלה איזה שאלות הן היו שואלות.

בואו נשתמש בכל הזדמנות כזו כדי ללמד את הילדים שלנו לראות תמונה כוללת, להבין מה הן השלכות הלימודיות, הכלכליות, החברתיות והמשפחתיות של המהלך ולהפעיל שיקול דעת, זו הזדמנות לאפשר להם להתנסות בתהליך קבלת החלטות שקול וענייני.

"בשבילי יציאה לחופשה מתחילה בלהוריד את השעון מהיד. אני כל כך אוהבת לצאת לחופשה, אני אוהבת את הניתוק מהמחויבויות, את האפשרות לקום מתי שבא לי, לעשות מה שמתחשק. אבל כל יציאה וחזרה מחופשה, מלווים בהמון לחצים ומתחים. החופשה חייבת להמשך לפחות שבוע, יומיים לוקח לי להתרגל ויומיים לוקח לי להתכונן לחזרה כי אם לא, אז אני לא מספיקה לשחרר ולהשתחרר וכבר צריכה לחזור ללוח הזמנים הצפוף וכל המטלות הקבועות של השגרה.

חברים פיתו אותנו בדיל מדהים של חופשה שהיינו מאוד זקוקים לה. כמה ימים באירופה, רגע לפני שקר מדי. שמרנו את הימים ביומן, ישבנו על מסלולים לטיול וציפינו מאוד לשבת כבר במטוס ולדעת שהחופשה מתחילה.

שבוע לפני החופשה נכנסתי ללחץ – צריך לעשות ביטוח, להוציא את הדרכון, לקנות מטבע זר, ועוד הרבה דברים ובעיקר לארגן את המזוודות.

החופשה התחילה, דלתות המטוס נסגרו, המראנו והתחלתי להרגיש אי נוחות, הרגישות הגדולה שלי הופיעה ובגדול – המגע המציק של המרפק של היושב לידי (הישיבה הצפופה), לא היה מספיק איוורור ומצד שני הרגליים קפאו והריחות – לגברת במושב לפניי היה ריח מתקתק, הדייל השאיר ריח של אוכל והגבר לצידי הדיף ריח של זיעה. התחלתי להרגיש בחילה, עצמתי עיניים וקיויתי שהזמן יחלוף מהר. הרי אנחנו בחופשה!

נחתנו, שכרנו מכונית, ניווטנו דרכנו למלון, קבלנו חדר עם נוף משגע והנה אפשר להתרווח, אנחנו בחופש. חשבתי שאם הורדתי את שעון היד, אני בחופש, אבל זה לא קרה, לא הצלחתי לשחרר את המתח. לקח לי יום נוסף עד שהצלחתי להרפות והתחלתי ליהנות. חלפו להם שלושה ימים מהנים של טיולים, אוכל טוב, מנוחה, מקומות מעניינים והנה אנחנו כבר יום לפני החזרה.

התעוררתי בתחושת מועקה, השגרה באופק, כל הדברים שאני צריכה לעשות התחילו לרקד לי בראש, הגיע הרגע שאני צריכה לאסוף את עצמי לקראת החזרה לשגרה. הרגשתי כעס על עצמי – למה בכלל לצאת לחופשה עם כל המתחים והלחצים, האנרגיות שאני משקיעה בהתמודדות עם הלחצים, מקלקלות לי את כל ההנאה מהטיול. כל פעם מחדש אני מתפתה לצאת לחופשה כי אני עייפה וזקוקה לזה וכל פעם מחדש אני חוזרת עצבנית וכעוסה".

היא בכתה והבנתי עד כמה קשה לה הפער בין הצורך לצאת לחופשה לבין הקושי לצאת לחופשה והתסכול שלה לחזור עייפה ועצבנית.

מה גורם למתח לקראת יציאה לחופשה בחו"ל –

1. איסוף מידע על המקום שנוסעים אליו – תכנון מסלולי נסיעה, אתרים מעניינים.
2. ניירת נילווית – ביטוחים, דרכון, החלפת כסף, מציאת תכנית לטלפון בחו"ל.
3. אריזת המזוודה – כמה לארוז, התחשבות במשקל, מזג האוויר בחו"ל.
4. שדה התעופה – ההמולה, העומס, ההתמצאות בין לוחות המידע.
5. השפה – חוסר שליטה בשפה המקומית, אי ידיעת המנהגים המקומיים (כן טיפ, לא טיפ, כמה)
6. הטכנולוגיה – הגדרות הטלפון, המחשב הנייד, מציאת רשתות תקשורת.

ומה למעשה, אנחנו מחפשים בחופשה ? יציאה משגרה, שקט, אוירה אחרת, שחרור ממטלות הבית, צבירת חוויות.

אם בכל זאת אנחנו רוצים לצאת לחופשה בחו"ל, חשוב למצוא את השותפים המתאימים לטייל אתם. לדבר אתם מראש על הקשיים שלנו, הם יבינו אותנו ויוכלו להקל עלינו בהתנהלות.

לפעמים צריך לעצור רגע ולשקול האם המאמץ שווה את הנסיעה לחו"ל. יתכן שעדיף לנו לצאת לחופשה בארץ.

לאחר ששוחחתי עם אם המשפחה, ביקשתי להיפגש קודם רק עם שני ההורים. היא סיפרה לי שהאבא הוא איש עסקים, וחלק ניכר מזמנו נמצא בחו"ל. תיאמנו את מועד הפגישה כך שתתאים גם לו והוא פינה לשם כך זמן.

למרות שביקשתי שהפגישה הראשונה תהיה רק עם ההורים, הופתעתי לראות שגם הבן שלהם הצטרף לפגישה ונכנס לחדר כמובן מאליו. הילד עשה עליי רושם רב: בעל בטחון רב ותעוזה. מיד בתחילת השיחה הוא הודיע לי שהוא יחליט מי יטפל בו וכיצד, וגם התפאר שהוא "פיטר" כבר כמה וכמה מטפלים.

בהמשך השיחה, שיתף אותנו הילד, שהוא אינו מבין מדוע יש לו בעיות התנהגות בבית הספר. הוא גם התקשה להסביר מדוע הוא מושעה לעתים קרובות. מנגד, הוא דאג לספר לי שהוא מחונן, שקל לו ללמוד והמורים אומרים שהוא ממש סוג של גאון. כששאלתי אותו מה באשר לחברים, הוא לא הגיב והסיט את השיחה לנושא אחר.

וההורים? הם ישבו בחדר ובקושי הצליחו להשחיל מילה. אמו ישבה בכורסה לצדו וניסתה מדי פעם להגיד משהו, אבל כל מה שנשמע בתוך השיחה היו תלונות, שהילד מתיש אותה. בכל פעם כשבקשתי מההורים התייחסות לנושא שעלה, הם רק התחילו לדבר והילד נכנס לדבריהם ולא נתן להם לסיים, הוא השתלט על השיחה ולא אפשר לשני הוריו להגיד דבר. ראיתי עצב בעיניו של הילד בכל פעם ששמע את אמו מתלוננת. אך למרות זאת הוא המשיך בסערה לנהל את העניינים.

בשלב הזה החלטתי לעצור את השיחה ולהבהיר לילד, שהוא התבלבל ומעכשיו אנחנו המבוגרים, ההורים שלו ואני – אנחנו משוחחים והוא רק מקשיב. התחלתי מחדש את השיחה ופירטתי את הנושאים שאנחנו רוצים לדון בהם. מיד קפץ הילד, התחיל לצרוח ולהתנגד: "מי אתם שתחליטו עליי? אני מחליט!". הוא פנה לאמו ועם אצבע מאיימת הודיע לה שתקום עכשיו כי הם קמים והולכים ושאני מפוטרת, הוא לא מוכן שאני אטפל בו.

ראיתי שההורים מתכוננים לקום ומיד עצרתי אותם ואת הילד. בקשתי שישבו בחזרה והודעתי לילד בצורה חד משמעית, שהוא לא יכול לפטר אף אחד ולעומת זאת אני "פיטרתי" אותו מתפקיד המנהל. הודעתי לו שמעכשיו הוא חוזר להיות ילד בן שמונה, מקסים, חכם, יפה, אבל… עדיין ילד.

משלב זה, הילד נרגע במקומו, הקשיב ושיתף פעולה. ביחד גיבשנו תוכנית, שהוא היה חלק מבנייתה. למשל, תגמלנו אותו בדברים שהיו חשובים לו ועבורם הוא היה מוכן להתאמץ.

הורים יקרים, אל תתבלבלו ואל תבלבלו, תהיו ברורים – אתם המבוגרים והילד הוא ילד. הוא חייב להישאר כזה וצריך שאנחנו המבוגרים נשמור עליו, נדריך ונכוון אותו.

איך ?

1. לוחות זמנים – חשוב לשמור על סדר יום, לדבוק בו ולא להפוך אותו לפרויקט לזמן קצר.
2. סדר וארגון – הפכו זאת לאורח חיים, לא רק כהמלצה.
3. הכוונה – כוונו את הילדים שלכם. לילדים דעתנים יש תמיד מה לומר, חשוב שנקשיב ונייחס חשיבות לדבריהם. ככל שנקשיב להם ונכבד אותם ואת דעותיהם, נוכל לכוון אותם לחשוב נכון וללמוד להתנהל בצורה נכונה יותר.
4. מידתיות – הקשיבו וכבדו את דעותיהם, אך שמרו על הפרופורציות ודעו מתי לעצור אותם. כך הם ילמדו להשתמש ברעיונותיהם במידה ולא ישליטו אותה על כולם.