ארכיון פוסטים מאת: מאיה

דחיינות

"אני לא יכולה יותר, תמיד אני מגיעה לפגישות שלי עם הלשון בחוץ.
כשאנחנו נוסעים לטיול משפחתי, אני לא ישנה חצי לילה כי אני רק חושבת על זה שלא הספקתי לארוז.
כשאנחנו בדרך, אני פתאום נזכרת במה שלא לקחנו איתנו, כי כל דבר היה בחדר אחר ולא רציתי להעיר אף אחד בלילה ואמרתי לעצמי שפשוט אכניס בבוקר, אבל כמובן שכחתי. "

כל-כך הרבה פעמים אנחנו מגיעים לפגישות, לארוחות ערב משפחתיות ומפגשים אחרים כשאנחנו עם הלשון בחוץ, מתוסכלים, כועסים, עצובים או ממורמרים
וכל זה בגלל שדחינו הכל לרגע האחרון, לא התארגנו כמו שצריך ולא היינו מוכנים בזמן.
אצל כולם דבר כזה זה יכול לקרות, אבל אצל אנשים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD זה קורה בתדירות ובעוצמה הרבה יותר גדולה הגורמת להפרעה אמיתית בתפקוד היומיומי.

אז לקראת יום האיחורים הבינלאומי שמתקיים מחר, ויום הדחיינות הבינלאומי שמתקיים ביום א' בואו נלמד כמה כללים שיעזרו לכם פחות לדחות ופחות לאחר, ויאמנו אתכם להתנהל בצורה יותר מאורגנת, קלילה וחיובית.
*התחילו בשינוי השפה.
במקום אני לא יכול, אני חייב, בחיים לא אצליח וכו, נשתמש במילים אחרות.
אני מתקדם, היום כבר יותר טוב, מחר אצליח יותר, אני גאה בי שהצלחתי קצת היום.

? התחילו בקטן –
דבר קטן יהפוך לעוגן אליו נוכל לצרף דברים נוספים,
לדוגמא: כל בוקר לפתוח את היום במעבר על לוח הזמנים. מה מתוכנן לי להיום?

אחרי שהפעולה תהפוך לשגרה מצרפים גם עמודה של ביצוע המטלה.

?עבדו יום ביומו
רשימת המטלות צריכה להיות יומית, מקסימום 3-4 משימות.
רק כאשר מסיימים מוסיפים עוד מטלות.

בסוף יום, משימות של ביצעתי אני מעביר לרשימת המטלות של יום המחרת.

? צרו מאגר משימות
במקביל, הכינו רשימה נפרדת שתהיה "הרשימה המבולגנת"
כתבו בה את כל הדברים שעולים לכם בראש והצטברו ללא טיפול.
הרשימה המבולגנת תהיה "בנק המשימות", מתוכה תוכלו לשלוף משימות לרשימה היומית.

?עודדו את עצמכם
בסוף כל יום, לא לשכוח לפרגן לעצמכם על הביצוע!

? התנסו באתגרים גדולים
כשאתם צריכים לבצע משימה גדולה או פרויקט, הסתכלו על כל המשימה וחלקו אותה לחלקים, הקציבו לכל חלק זמן, תנו לעצמכם אוויר ותכננו תאריך סיום.

לפעמים קשה לדעת איך לחלק משימה גדולה למשימות קטנות.
מה שעוזר זה לתכנן מהסוף להתחלה.
מה אני רוצה שיקרה בסוף?
מה צריך לקרות קודם כדי שזה יהיה אפשרי?
ומה צריך לקרות לפני כן?
וכך הלאה להתקדם אחורה בצעדים עד שנבין מה אני צריך לעשות היום כדי להתחיל את כל התהליך.

?שמרו על מסגרת זמן
השתמשו בטיימרים או שעונים מודדי זמן שונים ומגוונים.
קבעו לכם טווחי זמן קצרים ומדויקים, אל תעמיסו על עצמכם.
הרגילו את עצמכם לעבוד במנות זמן קטנות, כך שלא יהיה לכם קשה לבצע את המשימה.

?הפכו משימות לאתגרים.
התחילו עם משימות שבטוח תצליחו ואתם יודעים שתוכלו להשיג או
התחילו עם משימות שאתם רוצים להיפטר מהם קודם.
כל אחד והדרך שעובדת בשבילו.

? דאגו לעצמכם
בין המשימות אפשרו לגוף להתרענן.
הניעו את הגוף, קומו לשתות מים וכמובן עצרו לנשום. נשימות זה הדבר הכי חשוב!

? השתמשו בטכניקות של דמיון מודרך.
לפני שאתם יוצאים לביצוע משימה, דמיינו את התוצאה שלה בראש שלכם. דמיינו את עצמכם מבצעים אותה על כל שלביה, כשתגיעו לשלב הביצוע תהיו מלאים באנרגיה חיובית, המשימה תרגיש לכם מוכרת ויהיה לכם הרבה יותר קל לבצע אותה.

?הצלחות הצלחות הצלחות!
תנו לעצמכם הרבה חיזוקים חיוביים. עבדו בצורה פשוטה ונוחה לכם.
זכרו, מה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר.
יש מגוון רחב של שיטות, נותר לכם רק למצוא את השיטה המדויקת לכם.

כל יום אנחנו נחשפים לאפליקציה חדשה שתארגן לנו את הזמן והחיים.
אנחנו ממהרים לרכוש אותה וישר לשלוף כרטיס האשראי, בזה אנחנו אלופים.
אני מציעה לחכות עם הרכישות.
קודם כל עיבדו עם מה שיש.
עבדו עם יומן במכשיר הנייד, המזכירה החדשה סירי, יומן שנה פיסי, מחברת עם עט או עפרון ועוד מגוון אפשרויות.

? ואחרון חביב – קבלו את עצמכם.
לפעמים לא תצליחו, תמשיכו לדחות או תאחרו.
זה לא סוף העולם, נסו לסגל גישה קלילה משולבת בהומור.
בסוף תפתיעו גם את עצמכם ותלמדו לחיות בשלום גם עם דחיינות.

איך מתכוננים לשנת הלימודים החדשה עם ילדים עם הפרעת קשב?

הכנסו לכתבה במוסף זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth וקבלו את כל הטיפים השימושיים של איריס שני, מנכ"לית העמותה, שיכינו אתכם ל-1 בספטמבר בצורה הטובה ביותר >>

גבולות

לשים גבולות בעידן שבו "להיות כמו כולם" זה הדבר הכי חשוב בעולם.
הילדים שלנו צריכים להיות כמו כולם כדי להיות חלק ולהרגיש שייכים.

"כולללללם" זהו שם קוד –
לחזור מאוחר ממפגש חברתי כי כולללם נשארים,
חייב סמארטפון חדש כי לכוללללם כבר קנו,
לאכול במסעדות עם חברים כי כולללללם מגיעים,
צריך בגד של (מותג מסוים) כי ככה כולללם הולכי היום,
ישנים מאוחר כי כולללם ככה בגיל הזה,
לשבת בגינות ציבוריות כי כולללללם שם.

ואם אני לא אהיה ביחד עם "כולם" אז מצבי החברתי יהיה נורא, לא יהיו לי חברים ואני לא אהיה שייך, וזה לא פייר וזה לא הוגן וגם ככה המצב החברתי לא משהו.

שאלתם את עצמכם – "מי זה כולם?"

שאלתם את עצמכם "אולי כולם הם לא בדיוק החברה שאתם רוצים עבור ילדכם?
אולי באמת לא כדאי שהוא יהיה חבר שלהם?
אולי אם מסתובבים בלילה בפארקים, שותים כן קצת בירה – ( אלכוהול מותר לפי חוק רק מעל גיל 18 )
ואם הם רוכבים על כלי רכב ממונעים, חשמליים שמותרים רק מגיל 16?
ואם הם רוכבים בלי קסדה?"

ואנחנו אומרים לעצמנו
"נו הם צעירים! מרדנים! ככה זה בגיל הזה.
ומעגלים קצת פינות, זה לא נורא – הם ילדים טובים בסה"כ."

אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו רגע – נאלץ להודות שאנחנו בעצם מרשים להם לעבור על החוק.
ואם אפשר לעבור על חוק אחד, אולי אפשר לעבור על עוד כמה?
ואולי אפשר לעבור על חוקים שעוסקים בנושאים יותר הרסניים?

מי קובע היכן עובר הגבול? איפה הקו האדום נמצא בעצם?
ואיך נער בגיל ההתבגרות יידע בכלל למצוא אותו?

האם ילדים שההורים שלהם מאפשרים להם לנהוג בשטח פרטי,
או ללגום קצת אלכוהול בחברתם,
כן, כאן בבית, בהשגחתי, ממש קרוב או בטיול בשטח….
האם אנחנו לא מעודדים אותם לפרוץ ולעבור על גבולות, חוקים ותקנות?

ברגע שכבר עשיתי, חוויתי, מימשתי
כבשתי מעין פסגה,
מה אז?
הילדים רוצים להתנסות בעוד דברים,
יותר משמעותיים,
לבדוק עוד גבולות,
למתוח עוד קצת את הגבול,
ולראות עד מתי יאפשרו לי, עד מתי יאפשרו לי לעשות דברים שאינם מתאימים לגיל שלי!!!

הילדים שלנו מתחילים ליהנות מהעלאת סף הריגוש.
הריגוש והסיכון הולכים יד ביד.
וילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD – הרי נמשכים לריגושים.
זה מעלה את רמת האדרנלין.
זו הופכת להיות צורה של self medication.

וזה ממכר!

בתוך הסכמה השקטה שלנו – אנחנו יוצרים את מדיניות ה"אנחנו",
שותפות כזו לעבירה על החוק, הופכת את העבירה ללגיטימית.

ממתי זה הפך להיות לגיטימי ואפילו הכרחי שבני נוער נוסעים למלונות, לחו"ל מבלי השגחה?
זה התחיל בקטן והפך לטרנד וכולם נוסעים, אז גם הילדים שלנו חייבים לנסוע, כי הם חייבים להיות כמו כוללללם!

אפילו אם אנחנו ההורים, חושבים שזה לא נכון, או שזה לא מסתדר לנו עם הערכים והאמונות שלנו, אנחנו הופכים להיות "לחיצים" (כאלה שאפשר ללחוץ עליהם), ומספרים לעצמנו שאנחנו גמישים, מתאימים את עצמנו לרוח התקופה, שאין מה לעשות – ככה כולם, זה הנוער, זה הדור.
מה? הבן שלנו, הוא יהיה שונה מכולם? לא מספיק שהוא גם ככה סובל?

נכון, זה לא פופולרי להיות ההורים ששמים גבולות,
זה לא פופולרי ואפילו קשה להיות ההורים שאומרים:
לא !!!

אבל זה בדיוק מה שהילדים צריכים –
הם צריכים אותנו,
מבוגרים, אחראיים, שעוזרים להם ומאמנים אותם לחיים אמתיים,
מכינים אותם להבין שלא זה לא!
והם צריכים להתייחס אל ה"לא" ברצינות.

נכון, הם בני נוער,
תפקידם למרוד.
אל תתייאשו מהם, תתעייפו מהם או תשתוללו מכעס עליהם,
כשהם מורדים!

תישארו שם איתנים, חזקים ויציבים.
אנחנו ההורים,
תפקידנו לחנך, להורות ולהציב גבולות.

אנחנו לא חברים שלהם, ולא אמורים להיות וזה לא מה שהם זקוקים לו מאיתנו.
אנחנו אמורים להיות ביחסים טובים ומיטיבים איתם, כן.
מיטיבים – עם מבט קדימה, שזוכר אילו בני אדם אנחנו מקווים שהם יהפכו להיות.

הגבולות שאנחנו מציבים להם,
יוצרים בהם תחושה של בטחון.
דרך הגבולות הם יודעים שאנחנו שם, נוכחים, שומרים עליהם.

נסו פעם לעמוד בראש גג ללא מעקה,
נסו לרקוד על גג כזה.
יהיה לכם אומץ? תחושו בטחון?
סביר להניח שלא,
כי המעקה הוא זה שנותן תחושה של בטחון, של מוגנות.

זה בדיוק זהה לתחושת מוגנות שאמורה לתת המסגרת הביתית.

העמידה היציבה שלנו אל מול הדברים הקטנים, הפעולות הפשוטות שלהם כילדים ובני נוער, הם עמוד השדרה הערכי והמוסרי שהם ייקחו כצידה לדרך, בו הם ישתמשו כשיאלצו לעמוד מול החלטות ערכיות, משמעותיות.
עמוד השדרה יעמוד לנגד עיניהם כשימצאו את עצמם בסיטואציות של לחץ חברתי.

ואם תאמנו אותם בהתמדה ובעקביות כל חייהם,
הם יבחרו להיות, גם ברגעים קשים, בני אדם!

אז:

✔"כולללללם" צריך להתפרק לשמות וטלפונים.

✔צרו קבוצת ווטסאפ עם ההורים של "כולללללם" – תופתעו לגלות למה הסכמתם כשחשבתם ש"כוללללם" הסכימו ושההורים של "כוללללם" מתלבטים בדיוק כמוכם.

✔החליטו עם בן/בת הזוג מה הערכים המובילים בהחלטות שלכם והסכימו עליהם – שמרו על זוגיות יציבה בהחלטות שלכם.

✔קבעו כל ההורים יחד כללים מוסכמים, וגם אז, וודאו שהכללים מתיישרים עם הערכים שלכם עצמכם, אם לא – המשיכו להתעקש על דרככם, זה ממש בסדר.

✔אכפו את ההחלטות שלכם.

✔הקפידו לבוא ולאסוף אותם ממפגשים (אז תדעו באמת מה מצבם) – תורנות יכולה לעזור.

✔שמרו על קור רוח ושליטה – כשאתם צועקים ונותנים עונשים בלתי הגיוניים, הם מבינים שאיבדתם את זה, הם מבינים שניתן לערער אתכם.

✔קחו חלק בעולמות שלהם – כל משפחה תמצא מה מתאים, אבל אתם חייבים להכיר את עולמם ואת חבריהם.

✔אפשרו להם להזמין אליהם, ארחו, אל תשבו איתם, אבל עצם הנוכחות שלכם בסביבה תגרום להם להבין שההורים בשליטה על המצב, שימו לב לשיח, להתנהלות.

✔לימדו בעצמכם והכירו את העולם הדיגיטלי, הישארו רלוונטיים, השתמשו במדיה.
הילדים שלכם מסתובבים בעולמות הזויים ולעיתים המציאות הוירטואלית נראית והופכת להיות ממש המציאות האמיתית.
מה שנאמר שם ונעשה שם הופך להיות לגיטימי בעולם האמיתי.
הכירו את העולם הזה, דברו איתם עליו, תווכו להם, תשאלו שאלות, הביעו עמדה, הישארו נוכחים ודומיננטיים.

✔היו מודל!!! היו האדם שאתם רוצים שהם יהפכו להיות.
זה אמנם בסוף הרשימה, אבל במציאות, זה לפני הכל.

לחוקים, כללים וגבולות יש מטרות.
הם נוצרו על מנת להגן, לשמור ליצור תחושה של בטחון ומוגנות.
כשאינכם אוכפים חוקים, אתם משאירים את הילדים שלכם מבולבלים וחשופים.

מעברים

"אני יושבת בחדרי שקועה.
5 מסכים שונים פתוחים על המסך ואני מדפדפת להנאתי ביניהם,
במקביל אני כותבת עבודה שהייתי צריכה להגיש כבר בשבוע שעבר ודחיתי ודחיתי ודחיתי,
אני גם כמובן שומעת מוסיקה שאני אוהבת, ופתאום הקריאה מהחדר השני "בואי, אוכלים!",
כל כך מתאים לי לאכול עכשיו, אני מרגישה את הבטן מקרקרת לי ומריחה את הריחות מהמטבח. "אני כבר באה.." אני עונה
וחוזרת למסך המפתה, שוקעת בחזרה בענייניי.

עוברות 5 דקות ואני מזמן שכחתי שבחדר השני מחכים לי.
מגיעה הקריאה השנייה "את באה? האוכל מתקרר."
ואני מיד עונה "כן, כן עוד דקה".
בדיוק אז קופצת על המסך פרסומת של הטלפון החכם החדש שהגיע לארץ ואני כל כך רוצה לקנות אותו ועכשיו זה במבצע…
והנה אני שוב צוללת לתוך המסך.
ומה עם הבטן שלי? והריח שמגיע?
ואז מגיעה הקריאה הנואשת – "אנחנו מתחילים לאכול, האוכל כבר קר!!".

אני כועסת על עצמי שלא קמתי –
עכשיו גם יעשו לי פרצופים ליד השולחן ושוב אני לא בסדר.
"אני באה" אני קוראת,
מכבה את המוסיקה, קמה מהכסא ויוצאת מהחדר, וכמה שאני רעבה !

את הסצנה הזו אני חווה כמעט כל יום וכמעט בכל מעבר בין מצבים –
כמו פשוט לצאת מהאוטו?
אני חוזרת מהעבודה הביתה, מוסיקה נעימה מתנגנת ברקע, האוטו קריר ונעים לי, סביבה כל כך נעימה לשקוע במחשבות.
אני מגיעה לחניה, מחנה את האוטו.
עכשיו צריך לכבות את המנוע, אבל המוסיקה נעימה ובחוץ כ"כ חם.
אז אני מכבה את האורות ויושבת בשקט ושומעת את המוסיקה…בחניה.
כל כך נעים לי לחשוב ככה.
ואז מצלצל הטלפון ואני עונה, בתוך האוטו שלי, בחניה, עם המזגן המקרר.
אחרי 5 דקות אני עדיין באוטו, בחניה.
צריכה לצאת מהאוטו, הביתה.

חשבתי לעצמי, זה בדיוק הקושי של הילדים שלי.
הקושי שלהם לעבור מפעולה אחת לשנייה.
אם זה לבוא לשולחן האוכל ואם זה להתחיל לאכול,
או להתיישב להכין שעורי בית,
להפסיק משחק ולבוא להתקלח,
להתלבש אחרי המקלחת,
לצאת בבוקר מהמיטה.

אם רק אדע מה יעזור לי לעבור ממצב אחד ל
מצב שני, אולי אדע איך לעזור לילדים שלי במעברים האלה? מה עושים?"

כמה רעיונות למחשבה ויישום ממני:

1️⃣ לפני הכל, תזכרו שהילדים לא עושים דווקא. גם אתם לא.
אשמה וייסורי מצפון הם מיותרים ולא תורמים כלום, לאף אחד, אף פעם!
לעומת זאת, הבנה מאוד עוזרת. ברגע שאתם מבינים מאיפה זה מגיע, זה מפחית את הכעס ואז אפשר לעזור באמת לעצמכם או להם.

2️⃣המסיחים שצצים מכל עבר הם אלה שתוקעים אותנו במקום,
הרעיון הוא להתאמן על עצירה ושאילת שאלות.
תזכרו שכולנו רוצים לעשות מה שצריך, אנחנו רק מאוד מוסחים ונסחפים
לפני כל מעבר, גם במעבר למסיחי דעת, נתרגל לעצור, לשאול את עצמנו – האם זה חשוב עכשיו? מה חשוב יותר? מה אני צריך לעשות כדי שאחזור לסיים את הדבר שהתחלתי?
מי/מה יכול לעזור לי לחזור לזה? לבחון כל הזמן מה עזר לי ומה עובד לי ולהשתמש בזה.

3️⃣החליפו את הכעס בהומור, שמרו על אווירה חיובית בבית ומול עצמכם, חיסכו את ההתנגדויות, המריבות, התסכולים והצעקות ועשו את המיטב האפשרי.

חברים ידע, מודעות, הבנה והומור פותרים לנו כמעט הכל!

אני עולה לכיתה א'

ההורים שלי? מתרגשים.
שואלים המון שאלות, מדברים עם החברים שלהם, קוראים בעיתון, מעיינים בספרים, צופים בתוכניות הטלביזיה, מעלים זיכרונות מן העבר שלהם כילדים ואז מתחילים לברר – מי תהיה המורה שלי? וכל הדיונים סביב מי מורה טובה יותר ומי פחות…

אני רוצה שתדעו שאני שומע כל מה שאתם אומרים ורואה כל מה שאתם עושים… גם כשאתם חושבים שאני לא שומע ! גם שפה אחרת אני כבר מבין! מבין לפי המגינה של המילים, אני קולט בבלוטות' שלי תנועות ידיים ומבטים, אני ממש, אבל ממש קולט – אז בבקשה תחזרו כבר לעברית.
אבל רגע, שכחתם? זה אני שעולה לכיתה א' !!!!

אני רוצה להגיד לכם איך הייתי רוצה שתעזרו לי להתכונן לכיתה א' –
? תתרגשו, אבל פחות –
ככל שאתם מתרגשים ומספרים לכולם, גם אני מתרגש יותר ויותר.
ההתרגשות הזו גורמת לי להרגיש חוסר בטחון, כי הכול חדש עבורי – המורה, הכתה, המקום, סדר היום והמון חברים חדשים.

? דברו, אבל פחות –
עשו דברים שבאמצעותם אני ארגיש בטוח יותר ומוכן יותר.
תגידו לאחים שלי שיספרו לי חוויות טובות שהיו להם בימים הראשונים בכתה א' – דברים מצחיקים, חיוביים, מעניינים שקרו להם. שיחסכו ממני סיפורים מבהילים על כל מיני מורות שאולי אחת מהן תהיה המורה שלי, כדי שארגיש יותר בטוח בימים הראשונים.

? קחו אותי לסיור מקדים בביה"ס –
הכירו לי את הדרך לביה"ס, חדרי הכיתות, חדר המורים, השירותים, ברזיות המים, מגרש המשחקים כדי שאוכל להרגיש כבר שייך.

? ואולי לעוד אחד –
אני כל כך חושש שלא בטוח שהביקור הראשון יספיק לי. אז גם אם אבקש ללכת לעוד ביקור בביה"ס ואולי גם לשחק במגרש אז תחשבו על זה בחיוב.
אולי לפעם השנייה נזמין חבר טוב מהגן, שאני יודע שהוא ילמד איתי וביחד נסתובב קצת ונשחק שם ונתרגל …

? פנו לי זמן, הקשיבו לי –
יש לי המון שאלות ואני צריך תשובות כדי שאוכל להסתגל למצב החדש ולמקום החדש.
פנו לי כל יום זמן לשאלות שמטרידות אותי.
אני מתכוון ללא שיחות טלפון, בלי לבשל ולנקות תוך כדי שיחה, כי קשה לי מאוד להתחיל ולשתף ובטח לא בזמן שאתם עסוקים בעניינים אחרים…
הכי בא לי שתושיבו אותי עליכם או נעשה לנו שעת קפה של אמא ושתייה אחרת שלי…
למרות שאני עולה לכיתה א' ואני כבר ממש גדול, אני צריך חיבוק כדי שיהיה לי קל יותר לשאול את השאלות שמטרידות אותי….

? בררו בין השכנים החדשים אם יש ילדים בגיל שלי –
תפגישו אותנו. כך יהיה לכולנו קל יותר. אולי אחד מהם יהפוך להיות חבר טוב שלי כבר לפני שנתחיל ללמוד.

? עשו איתי רשימת קניות לקראת כתה א' –
נעשה רשימה לקניית הציוד הלימודי. אבל לא נקנה הכל ביחד, כי אני מאוד מתבלבל מהשפע. אז אולי נקנה כל שבוע חלק אחר מהרשימה ועד לסיום החופשה נשלים את כל הרשימה.
נסדר הכל בחדר שלי ועד שאסיים את החופשה יהיה לי את כל הציוד הדרוש.
הרעיון הזה ממש ממש מוצא חן בעיני… כך אוכל לבחור בנחת ולא בלחץ.

? שחקו איתי משחקי שקטים שאוכל להתרגל לישיבה הממושכת –
בואו נשחק ביחד בכל מיני משחקי קופסה/קלפים, כך אלמד לשבת הרבה זמן ולהתעסק בדבר אחד.
ובכלל איך קוראים שעון ???

אל תשכחו – אני מתחיל דרך חדשה, אני צריך הרבה כלים ושעות אימון.
אני סומך עליכם, הורים שלי, שתהיו שם בשבילי ותעזרו לי.
עכשיו אפשר להמשיך ליהנות בחופשה שלנו …..