אין לי כח לבלות כל לילה שעה ליד המיטה שלו בניסיון להרדים אותו, לפעמים בתוך המיטה שלו, לפעמים ליד, לפעמים על השטיח כשאני חצי רדומה, קר לי, כואב לי הראש ואני לא מצליחה להרדים אותו. כל פעם שאני בטוחה שהוא נרדם ומתחילה לצאת מהחדר, הוא מרים את הראש ומתחיל שוב לבכות. אני כבר מבולבלת לגמרי, […]

קראו עוד

"אין לי כח לשבתות האלה, כל השבוע אני קמה בשש, לוח הזמנים שלי עמוס וצפוף ומתוכנן מהבוקר עד הערב. כל בוקר אני קמה לתכנית מדויקת של זמנים ופגישות. אני רק מחכה לשבת שתבוא, שאוכל להרפות, לשחרר מעט את ה"צריך" ולא להיות חיבת לאף אחד כלום. אני צריכה לנוח. בבית אין לי תינוקות שאני חיבת להאכיל, […]

קראו עוד

בחדר של הבנים תמיד יש בלגן, על הרצפה, על המדפים, על הכסאות – מליון צעצועים, בגדים, דיסקים, תיקים, צבעים, דפים. החדר של הבנים תמיד נראה כאילו היו פורצים בבית, שהפכו את המדפים החוצה. אמנם כל ערב אנחנו אוספים את הצעצועים והספרים ומחזירים למדפים, אבל איך שהם קמים בבוקר, החדר שוב מתבלגן, עמוס מכמות הדברים שהבנים […]

קראו עוד

  "היינו ארבעה אחים בבית, שני אחים ושתי אחיות. אני זוכרת את הלילה בו פתחתי את הדלת, נערה בת 17 ומולי עמדו שני קצינים במדים. הם בקשו שאקרא לאבא או לאמא. כשהוריי הגיעו, הם הזמינו אותם לסלון והקצינים אמרו משפט קצר – "היתה תאונה במטוס שאחי היה בו והמטוס התרסק. לא ברור אם יש ניצולים". […]

קראו עוד

כל שנה אני מתמודדת עם הקושי של ימי הזיכרון. כל שנה אני לא רוצה לצאת מהבית ולפגוש אנשים כי אני עצובה וקשה לי לחשוף את עצמי, מצב הרוח שלי נוראי והעיניים שלי נפוחות מדמעות. לפני שנה ביום השואה, קמתי בבוקר, התארגנתי, התלבשתי, שתיתי קפה והדלקתי את הטלוויזיה. איזו טעות – בדיוק הייתה תכנית ובה ספרו […]

קראו עוד