"השבוע חטפתי את הסטירה בפרצוף, הבנתי שגם ההורים שלי וגם האחים שלי מעדיפים לא להיות יותר מדי במחיצתנו כי אנחנו מתישים אותם. הם לא יודעים איך לאכול את ה"דבר הזה", אצלנו אף פעם לא היו התנהגויות כאלה, כולם מאוד "מחונכים". אחרי שסיפרתי להם על הפרעת הקשב במשפחה הגרעינית שלי, על הילדים שאובחנו אחד אחרי השני ועל בעלי שגם הוא אובחן כהפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD ועל הקשיים שאנחנו חווים כל יום הייתי בטוחה שהם מבינים, הייתי בטוחה שהם, האנשים האהובים עליי כל כך, האנשים הכי קרובים אליי, הייתי בטוחה שהם מקבלים אותנו בכל מצב.

אז זהו, טעיתי !

השבוע נודע לי שסבא שלי הזמין את האחים שלי עם המשפחות שלהם לחופשה בדיוק בשבת שלבת שלנו יש אירוע סיום של החוג שלה. כשבקשתי לשנות את המועד, שיתאים גם לנו, קבלתי את התשובה שהכי לא ציפיתי לשמוע – "אתכם אזמין לנופש בזמן אחר, כך יהיה יותר קל לכולנו, יהיו פחות צעקות, נוכל לדבר, את יודעת – חופשה אמתית". כך ענו לי ההורים שלי, הסבא וסבתא של הילדים שלי. אני, שהייתי הבת האהובה ותמיד מרכז העניינים והגאווה, הפכתי לכבשה השחורה – נעלבתי ונפגעתי עד עמקי נשמתי.

פתאום נפלו לי המון אסימונים – ארוחות שישי בערב הופסקו ועברו לצהריים, כי אנחנו לא יכולים לבוא, כי אני עובדת עד מאוחר. האחים שלי כמעט שלא מזמינים אותנו אליהם, זו אני שיוזמת את הביקורים. פתאום הבנתי שאנחנו לא רצויים, שהמשפחה האהובה עליי כל כך, לא מסוגלת להתמודד ולעזור לי קצת עם הקשיים שאני חווה כל יום, כל הזמן.

למה רק אני רואה את היופי בילדים שלי ? את שמחת החיים, הצחוק המתגלגל, היצירתיות, החום והאכפתיות שלהם, הרצון לעזור, הדמיון המפותח, ילדים שכל כך רוצים להיות "טובים" ולשמח אותנו ותמיד איכשהו זה נגמר בכעס. כל הסביבה שלנו מסתכלת על הילדים שלנו ורואה רק את הדברים הרעים, ההתנהגויות הקשות שלהם, אני רק שומעת את התלונות בביה"ס, את ההורים שמתלוננים שהילדים שלנו תמיד גורמים למריבות, הקושי לבקר חברים ואפילו קרובי משפחה, פשוט הפסיקו להזמין אותנו בגלל הילדים.

הפכנו למשפחה מבודדת, שאף אחד לא באמת מסוגל להכיל את ההתנהגות הפרועה של הילדים שלנו. קבלתי את זה בהבנה. אני מבינה שאם לנו קשה עם הילדים, ברור שלאחרים יהיה עוד יותר קשה ושאין להם את הכח להתמודד עם הצעקות, הוויכוחים והמריבות על כל דבר. הם באמת לא "חייבים" להתמודד עם זה. אבל המשפחה הכי קרובה שלי ? מעגל התמיכה, הסביבה שאמורה להיות הכי בטוחה ומחבקת – גם הם שומרים מאתנו מרחק ?!"

דיברנו על דרכי התנהלות שיוכלו להקל –

• תביאו למשפחה הסברים ברמה רפואית-מדעית (גוגל פשוט), כי קשה לאנשים לתרגם את הקשר בין הפרעת קשב לבין ביטויי ההתנהגות שלה. שתפו את ההורים והמשפחה בדוגמאות של ביטויי ההפרעה אצל הילדים.
• תחשפו את המשפחה לחומרים נוספים שעוזרים להבין את ההתנהגויות, כי אצל מרבית האנשים ההפרעה קשורה ללימודים ולא להתנהגויות שמחוץ לביה"ס.

קנו פנקסי טיפים, תזמינו להרצאות, הראו סרטונים עם הסברים, ספרו על חוויות שלכם.

• שתפו בקושי ובקשו עזרה במינונים שמתאימים למשפחה.
• מצאו פתרונות יצירתיים למפגשים המשפחתיים ואל תוותרו עליהם – לא חייבים תמיד כולם. אפשר להתחלק ולבוא בהרכבים מצומצמים יותר.
• קצרו זמני ביקור ואל תשתקעו לשעות רבות – הגדירו מראש לילדים את זמן העזיבה.
• אתגרו את הילדים לסיים ביקורים משפחתיים עם תחושה שרוצים עוד ולא אחרי מריבות.
• תציעו למשפחה להיפגש לעתים גם במקומות פתוחים כמו פארק או גינת שעשועים די שהילדים יוכלו להיות חופשיים יותר ועם הרבה יותר מרחב.
• במפגשים המשפחתיים אל תעזבו את הילדים – עשו תורנות והקפידו להיות ליד הילדים ולעצור דברים לפני שהם קורים.
• אל תילחמו על העקרונות דווקא כשמתארחים – אפשרו לילדים לשבת יותר מול מסכים, צרו אוירה רגועה מסביב.

אל תוותרו – מצאו דרכים לשתף ולהיעזר. חשוב מאוד שהקשר עם המשפחה המורחבת ישמר וברוח טובה.

"כולם הולכים לפסטיגל, כולם היו כבר בקרקס שבא לעיר ורק את לא מוכנה לקחת אותנו", ככה אמרו לי הילדים השבוע והם צודקים, אני לא מסוגלת לעמוד ברעש, בדוחק, בחום ובבלגן שמתחיל בחיפוש החניה, ממשיך בתור לכרטיסים, במקומות הישיבה באולם ומסתיים בדוחק שביציאה מהאירוע. זה לא פינוק, זה באמת כואב לי באזנים כשיש רעש וצעקות, כשיש דוחק וכל שניה מישהו נוגע בי אני משתגעת כי אני מאוד רגישה לכל מגע וכשיש מסביב בלגן וילדים מתרוצצים, זה עושה לי בלגן בעיניים, הכל קופץ לי ואני נלחצת.. אז איך אקח את הילדים למקומות מלאי ילדים ?

לא אשכח את הפעם ההיא שלא היה לי נעים לסרב לחברה שלחצה והבטיחה שתעזור לי. קבענו ללכת עם הילדים להופעה בקניון, לא משהו המוני, לדבריה.

המתח שהייתי בו מהרגע שנכנסנו לאוטו, רק התעצם כשנכנסנו בשערי הקניון. האשליה שהאוויר הקר שעטף אותנו גם ירגיע, הפכה מהר מאוד למתח נוראי מלווה בלחץ בראש ובאוזניים. כשפגשנו את החברה והילדים שלה, רק התעצם בי הפחד שהילדים ייעלמו, כי עכשיו הם רצים יחד עם החברים שלהם ואין לי שליטה. החברה סיפרה לי סיפורים ואני התאמצתי לשמוע אותה בתוך הרעש הנוראי והילדים לעומת זאת, קופצים, שמחים, צוחקים בשמחה ובהתרגשות.

מצאתי את עצמי לחוצה, כועסת ונוזפת בלי הפסקה. לא הייתי מסוגלת ליהנות מכלום. בסוף המופע רק רציתי לצאת משם, לברוח הביתה, להפטר מהרעש והבלגן. אבל עכשיו הילדים היו רעבים, החברה מיד אמרה "קדימה, עולים לקומת האוכל, יש שם פיצות נהדרות"..

רק אחרי שלוש שעות של מתח וכאב ראש שהולך ומתעצם, חזרנו לאוטו. בבית, כשהשקט חזר ונרגעתי, הגיעו רגשות האשם – למה אני לא כמו כולם ? למה אני לא מסוגלת להתמודד עם הרעש ? למה אני נלחצת מהדוחק ? מה אשמים הילדים שלי שמפסידים את חוויות התרבות המעצבות בגללי? עצם העובדה שאני מונעת מהם לראות את כל המופעים האלו, הופכת אותם ליוצאים מן הכלל גם בחברת החברים שלהם. למה אני לא כמו כולם ??"

איך מתמודדים בכל זאת ?

1. שתפו את הילדים בקושי שלכם, הסבירו שזו בעיה פיזיולוגית אמתית.
2. בקשו מהם לשתף פעולה אתכם כשנמצאים במקומות ציבוריים. במקומות שקשה לכם יותר.
3. הצטרפו לבני משפחה או חברים כדי שלא תתמודדו לבד.
4. הסבירו גם לבני המשפחה והחברים את הקושי שלכם, כדי שיידעו היכן לעזור לכם.
5. היעזרו בבני משפחה וחברים שייצרפו את הילדים שלכם לפעילויות מסוג זה ואתם תחזירו להם בפעילויות שקטות יותר.
6. תגדירו את זמן הבילוי, כדי שתוכלו לעמוד בזה.
7. התמודדו עם הקושי במנות קטנות – קחו רק ילד אחד לפעילות מסוג זה.
8. הקפידו לקחת את הילדים גם לפעילויות אחרות, שקטות יותר וכך הם יכירו אתכם גם נהנים וגם יהיו לכם חוויות משותפות אתם.

שיתוף הסביבה בקושי והיכולת לבקש עזרה מותאמת הם המפתח להתמודדות מוצלחת עם הקושי.

השנה התארגנו לקראת החופשה, בנינו לוח עם פעילויות בהתאם לבקשות של הילדים, רשמנו את הצעירים למסגרות שלא ישתגעו כל היום בבית וחשבנו שהשנה, נוכל לשלב את העבודה והחופשה בצורה פחות לחוצה. אבל אנחנו מתכננים תכניות והמציאות צוחקת עלינו מלמעלה – קיץ, חם, הילדים כבר חזרו הביתה, אנחנו עדיין בעבודה והם כל חמש דקות מצלצלים, אנחנו מודיעים שלא נענה יותר, אבל נשברים וממשיכים לענות, הילדים שולחים הודעות, מבקשים, כועסים מתרגזים, צועקים ומתלוננים. יום העבודה שלנו ממש לא התקצר בגלל החופש הגדול והילדים שלנו, לעומת זאת כבר חזרו הביתה. התפוקה שלנו ירדה פלאים, אנחנו לא מרוכזים, מדלגים בין המשימות בעבודה לבין הטלפונים האינסופיים מהילדים ובסוף היום כשאנחנו מגיעים הביתה מותשים, אין לנו הנחות. יש לוח תכנון עם פעילויות והילדים מחכים לנו שנבצע אותן לפי התכנית !

אז אנחנו יוצאים לפעילויות כשאנחנו כבר עייפים וכל התנהגות שלא מתאימה מיד מקפיצה אותנו והפתרונות שאנחנו שולפים הם פתרונות אימפולסיביים, העיקר שיהיה שקט. וכשהילדים לא נענים אנחנו מיד מתחילים עם איומים – "או שאתה מתנהג יפה או שהולכים הביתה", "אם לא תפסיק לצעוק, זה יהיה הבילוי האחרון שלנו בקניון", "זהו די, אם אתם לא מפסיקים לריב, לא נלך יותר לסרט", "אם לא תפסיקו מיד להשתולל, אני מסתובבת ולא ניסע לבקר את סבא וסבתא"  – איומים איומים איומים – ותמיד כאלה שאנחנו לא באמת יכולים לקיים, כי סבא וסבתא לא יסבלו את זה שנבטל פתאום את הביקור, כי כבר קנינו כרטיסים לסרט, כי אין לנו סידור להשאיר ילד בבית ועוד ועוד. אנחנו מגיבים במהירות ובכעס ולא מגיבים ממקום שבו אנחנו שולטים בסיטואציה אלא רק מגיבים למצבים.

נכון שזה לא פשוט להפעיל שיקול דעת או לחפש פתרונות אחרים, כשאנחנו מותשים בסוף יום העבודה, ברעש ובהמולה שבפעילות עם הילדים, אבל אין ברירה – כשאנחנו מבטיחים ולא מקיימים, זהו סוג של משבר אמון שיוצר אצל הילדים את התחושה שאי אפשר לסמוך עלינו, אנחנו אומרים דברים לא הגיוניים ואח"כ לא מסוגלים ליישם אותם ואז הילדים ממשיכים לבדוק אותנו וזה ורם להחרפה בהתנהגויות של הילדים גם בתדירות וגם בעוצמתן.

לכן –

1. קחו פסק זמן בין יום העבודה לבין היציאה לפעילויות עם הילדים.
2. לפני היציאה לפעילות, הגדירו את החוקים שלה.
3. צרפו לפעילות עוד מבוגר, שייקח יחד אתכם אחריות ולא תתמודדו לבד.
4. תחליטו שאתם לא מאיימים אלא מדברים ופותרים את הקושי באותו רגע, מבלי לאיים..
5. הסנקציה על התנהגות קשה במהלך בילוי משותף, תהיה בבית לאחר שיחה.
6. לא חייבים לקחת את כל הילדים לכל פעילות, עדיף להתפצל לפי גילאים, ענין וכו'.
7. אם בכל זאת איימתם – ממשו את האיום (תהיו יצירתיים ומצאו את הפתרונות לביצוע האיום).

איום הוא פתרון אימפולסיבי, דבור בכבוד הוא פתרון של שליטה.

"החופש הגדול התחיל והוא לבד, אף חבר כבר לא מגיע אלינו, כל השנה הוא הלך לביה"ס והתמודד עם כל הקשיים הלימודיים והחברתיים. מדי פעם גם הגיעו חברים לשחק או ללמוד למבחן ביחד. מהרגע שהתחיל החופש, הוא לא יוצא לשום מקום, אוכל בלי הפסקה, שעות במחשב, במשחק עם חברים שנמצאים רק שם במחשב. יש להם מן משחק שמשחקים בו ילדים מכל העולם, אז נכון שהוא לומד אנגלית, אבל חוץ מזה הוא לא עושה כלום. כשאני מעירה לו שהוא לא עושה כלום כל היום ורק נמצא מול המסך, הוא מתעצבן עליי והתשובה שאני מקבלת "מה את רוצה, אני בחופש!!!! כל השנה אני הולך לביה"ס, לומד, קשה לי, ני עמוס אבל אין תלונות עליי. עכשיו אני צריך שקט, אני צריך  חופש!!!".

המילה הזאת "חופש", שחוזרת בכל פעם שאני מעלה נושא משתקת אותי, היא גורמת לי להרגיש שאני בעצם מפריעה לו בחוסר עשייה מקודשת שאסור לגעת בה. זה משגע אותי כי אני לא יודעת מי הם הנערים שהוא בקשר איתם, מה סוג החברות הזו ומה הם תורמים לו".

כך שיתפה אותי אתמול חברה והמשיכה – "זה לא נגמר במסך, כי הילד נשאר ער עד שעות מאוחרות כדי לשחק ומתעורר רק בצהריים. כך שגם הימים התהפכו לו וזה רק מנתק אותו עוד יותר מהחברים שלו. כבר כמה פעמים צלצלו חברים שרצו שיבוא אתם לים והוא סירב כי רצה להמשיך לישון. זה מבודד אותו. מנתק אותו גם מאתנו המשפחה, הוא לא מצטרף אלינו לארוחות, לא רוצה לבוא אתנו לבילויים. מה יהיה בתחילת השנה ? החברים בינתיים צוברים חוויות משתפות ובתחילת השנה הוא יהיה לגמרי מנותק מכל מה שעברו ביחד. אני דואגת לו".

ילדים שההתמודדות החברתית קשה להם, מחפשים את הרגעים של השקט בחופש. אלו רגעים שהם נלחמים עליהם ואם נכנס אתם למלחמה על השקט שלהם, הם יכנסו למגננה, יתעקשו וכל בקשה תתקבל בהתנגדות. חשבנו ביחד איך אפשר לכבד את הצורך שלהם ובכל זאת לעשות את זה אחרת.

1. שיחה שבה אנחנו ההורים נדבר ממקום מבין, מכיל, מסביר ומשתף – מאוד תעזור.
2. השיחה חייבת להיות בטון שקט, גם אם ייאמרו בה דברים שלא יהיה לנו נעים לשמוע.
3. נחליט מראש לשמור אחד על השני ובשום מקרה לא נתפרץ ולא נאבד שליטה – נכון, זה לא קל.
4. לפני שנקיים את השיחה, נחליט ביחד, מה הדברים שחשוב לנו שהילד יצטרף ועל מה אנחנו מוכנים לוותר.
5. נתעניין, אבל באמת, במשחקים ובאתרים בהם הוא גולש במחשב. זה יוריד לנו את מפלס הדאגה. ידע נותן שקט.
6. נסביר לו את החשיבות של שמירת קשר פיזי עם חברים, לפחות פעם בשבוע.
7. נחליט ביחד על משימות שהוא יהיה אחראי עליהן בבית, כך שאנחנו נרגיש שהוא שותף.
8. נפרגן ונעזור במציאת בילויים מעניינים עם חברים.

חופשת הקיץ מאתגרת, אך זו הזדמנות להתנסות עם הילדים שלנו בחוויות חדשות.

"כל החברים שלי יכולים לחזור מתי שהם רוצים, בשתים-עשרה בלילה, באמצע הלילה, להורים שלהם לא אכפת, הם לא מגבילים אותם, הם סומכים עליהם. אני, כל הזמן מקבל שיחות טלפון, כל הזמן חייב להיות מחובר לנייד עם "מצא אותי", זה שיודעים בדיוק איפה אני, אין לי חופש וזה נמאס עליי וגם נמאסו עליי המריבות האינסופיות האלו !!".

כך התלונן אסף בן ה-15, כשנכנס עם הוריו לחדרי כעוס ועצבני. הוא שפך את זעמו ונעץ בהוריו מבטי שנאה וכעס.

"אני מבין שהם דואגים לי, אני מבין שהם באמת רוצים את טובתי, אבל בצורה הזאת, הם רק אומרים לי "אנחנו לא סומכים עליך". אני מספיק גדול ומבין ולא רוצה שירדפו אחריי כמו ילד קטן."

שום ניסיון של ההורים לא הצליח להרגיע אותו, הם לא הצליחו אפילו להשחיל מילה, הוא היה טעון מאוד. הוא הוסיף "מאז שאני ילד, אתם ממשיכים להתנהג אליי כאילו שאני עדיין ילד, ההתייחסות הזאת אף פעם לא הפסיקה, אתם כל הזמן מעירים לי, כועסים, מאיימים ולא נותנים לי להיות עצמאי. פעם אחת היתה כתבה בחדשות על ההורים שהם לא מעורבים בחיים שלנו ושהם לא יודעים מה אנחנו עושים ומאז אני סובל ! אפילו בשיחות הטלפון האישיות שלי אתם מתערבים, שלא לדבר על זה שהכרחתם אותי לתת לכם את הסיסמא של הטלפון שלי ואתם נכנסים ובודקים מה כתבתי ואיך הגבתי ואח"כ גם יש לכם מה להגיד לי על זה. בחיים לא תהיה לי חברה, אם תמשיכו ככה. למה אתם גורמים לי לשקר לכם, להסתיר מכם דברים ולהמציא לכם כל מיני סיפורים ?!"

קשה לשחרר, קשה לסמוך, במיוחד כשכל יום אנחנו שומעים סיפורים על דברים שקורים לבני נוער. במקביל נשמעות קריאות של אנשי מקצוע להורים שיפקחו יותר על מעשי הילדים.

כל משפחה צריכה לבנות לעצמה את הדרך שבה היא מתנהלת עם הילדים ובהמשך אתם כמתבגרים. אין כלל אחד לכולם. ההתנהלות עם המתבגרים נשענת ומבוססת על ההתנהלות שהתחילה אתם כילדים. מה שמתאים למשפחה אחת לא חייב להתאים למשפחה אחרת.

הכי חשוב זה לדעת שכשאנחנו, ההורים מתערבים, זה לא אומר שאנחנו מעורבים, להיפך – ההתערבות מרחיקה אותנו מעולמם של המתבגרים והם ימצאו את הטכניקות לעשות דברים אסורים מבלי שנרגיש.

איך בכל זאת, ניתן להמשיך ולהגדיר את הגבולות לבני הנוער ובמקביל לאפשר להם להרגיש יותר עצמאים ואחראים להתנהגות שלהם ?

1. תהיו מאמנים ולא שחקנים – ההתנסות מאוד חשובה לילדים. תהיו שם, תחזקו, תעודדו, תעירו, תזהירו – אבל תנו להם להתנסות וגם לטעות.
2. ככל שמתחילים בגיל צעיר יותר, הטעויות קטנות יותר, הנפילות קטנות יותר והלמידה משמעותית יותר.
3. שבו עם המתבגרים לשיחה שבה כולם יהיו פנויים להקשיב אחד לשני. הקשיבו לאמירות שלהם, תשאלו שאלות ונסו לרדת לעומק ולהבין מה הם אומרים לכם.
4. אל תתנו פתרונות מידיים – קחו את הזמן וחשבו על הדברים ותחזרו אליהם עם ההחלטות שלכם.
5. מהרגע שהחלטתם, אתם חייבים לאכוף זאת. אל תתנו לשום אירוע לשבש זאת.

לדוגמה – אם קבעתם שעה שבה הם צריכים לחזור הביתה ואתם תאספו אותם. תקפידו שזו תהיה השעה ושום אירוע לא ישנה את הקביעה שלכם, כדי לא ליצור תקדים.

6. ברגע שנוצר תקדים – כל הגבולות נפרצים.
7. השתמשו בטכנולוגיות כדי להגן על הילדים אבל הפעילו שיקול דעת והתחשבו בכבודם ובפרטיותם. תנו להם להתנסות וגם לטעות !
8. שוחחו ושתפו את המתבגרים בדברים שאתם שומעים, קל יותר לדבר על סיפורים של אחרים ומתוך השיחה תוכלו גם לתת עצות.

ככל שנרגיל את הילדים לשיח משפחתי באופן קבוע כבר מגיל צעיר, כך יהיה לנו קל יותר להמשיך ולנהל את השיחות הטעונות בגיל ההתבגרות.

בהצלחה וחופשה נעימה !