גנריקה ותרופות – איך זה משפיע?

תרופות להפרעת קשב ופעלתנות יתר
לאור פניות רבות, אני בוחרת להתמקד בטור שלי בקשיים שהעלו חברים בקהילה שלנו.
אני לא מתכוונת לכתוב על איזה סוג תרופה מתאים לכל אחד, אני לא רופאה, אני לא רוקחת,
אני כאן כדי לדבר על כמה חשוב לשאול שאלות, לנהל בעצמכם את הטיפול שלכם וגם את הטיפול
התרופתי שאתם לוקחים, לבדוק את עצמכם לגבי השפעתו על התפקוד בחיי היומיום שלכם.
"עברנו גיהנום עד שמצאנו את הטיפול התרופתי שמתאים לנו עם מינימום תופעות לוואי
ופתאום שוב, התחילו תופעות לוואי, ואז גילינו שהחליפו לנו את התרופה ובכלל לא ידענו."
כך כתבה לנו אמא של ילד בן 13 עם הפרעת קשב.
אז מה קרה? מדוע החליפו להם את התרופה? ואיך זה שהיא לא ידעה על כך?
בואו ונסביר קצת על תהליך ייצור תרופות – כי ידע זה כוח! כי אנחנו חייבים לקחת אחריות
על הבריאות שלנו, של בני המשפחה שלנו ועל התרופות שאנחנו נוטלים.
ובכן, ישנה תרופת מקור- זוהי תרופה שנחקרה במחקרים קליניים רבים ואושרה ע"י רשויות הבריאות
ומשווקת ראשונה לשוק.

לפני קבלת האישור תרופת המקור עוברת 3 שלבים של מחקרים קליניים הכוללים מספר רב של חולים.
המחקרים האלה חייבים להוכיח יעילות ובטיחות הנבדקים לאורך כל תקופת המחקר.
בגלל העובדה שהושקעו בפיתוח ובאישור שלה משאבים רבים, היא מוגנת בפטנט לזמן מסוים
והחברה שמייצרת אותה היא הבלעדית בשוק.
לאחר שמסתיימת תקופת הפטנט של תרופת המקור, בדרך כלל יוצאות לשוק תרופות גנריות,
המהוות תחליפים לתרופת המקור.

💊תרופה גנרית – רגע, מה זה?
תרופה (לפעמים אפילו כמה תרופות) הנכנסת לשוק לאחר סיום תקופת הפטנט של תרופת המקור.
התרופות האלה, לשמחתנו, לרוב זולות יותר מתרופת המקור, כי תהליך האישור שלהן פשוט וקצר יותר
והדרישה למחקרים והוכחת יעילות נמוכה יותר (הרי כבר בדקו את החומר הפעיל במחקר הראשוני של תרופת המקור…).

💊החומר הפעיל בתרופה גנרית זהה לחומר הפעיל בתרופת המקור, והוא המרכיב שאחראי לבצע
את הפעולה הכימית שלשמה נלקח הטיפול התרופתי.
(במקרה שלנו, של הפרעת קשב, החומר הפעיל משפיע על רמת הדופמין וקליטה תקינה שלו בתאי
העצב במוח, כדי להעביר מסר חשמלי בצורה תקינה מתא עצב אחד לשני וכך הלאה…
החומר הפעיל בריטלין הוא מתילפנידאט, בויואנס ליסדקסאמפטמין, באטנט אמפטמין וכך הלאה…).
חברה שמנפיקה תרופה גנרית, צריכה להוכיח שהחומר הפעיל בתרופה שלה, זהה לחומר הפעיל בתרופת המקור, ושקיים דמיון בריכוז החומר הפעיל בדם, לזה שבתרופת המקור בטווח של (80%-125%).

בנוסף, בד"כ תרופה גנרית נבדקת על קבוצה קטנה של מבוגרים בריאים (לא בילדים), ונבדק רק מינון אחד, בטווח המינונים שיש לתרופה (למשל רק 30 מ"ג של התרופה, לא נבדקים מינונים נוספים).
מה עוד מכילה תרופה פרט לחומר הפעיל בתוכה?
פרט לחומר הפעיל ישנם חומרים לא פעילים שקיימים בכל התרופות, חומרים אלה משמשים למילוי,
טעם, ייצוב, נפח ועוד.
חומרים לא פעילים בתרופה גנרית הרבה פעמים שונים מהחומרים הלא פעילים בתרופת המקור
והשפעתם אינה נבדקת.

המשמעות היא שאנשים שהצליחו למצוא תרופה שמשפיעה עליהם לטובה, עם מינימום תופעות לוואי, עשויים
למצוא את עצמם מתמודדים עם תופעות לוואי שלא הכירו קודם, במעבר לתרופה גנרית, אפילו תופעות כמו אלרגיות.
מצד שני, אנשים שלא הצליחו לבסס טיפול תרופתי שעבד להם טוב, יכולים פתאום למצוא מענה בתרופה גנרית חדשה שיצאה לשוק.
לכן, חשוב, גם למי שעדיין לא מצא טיפול תרופתי שעזר לו, להיות במעקב אצל הרופא, כדי להתעדכן בתרופות חדשות.
תפקידם של הרוקח והרופא ליידע את המטופלים כשהם מחליפים להם את הטיפול התרופתי מתרופת המקור לגנריקה. לצערנו, לא תמיד זה נעשה.
בעיניי, יש משמעות מאוד גדולה ליידע את מי שנוטל טיפול תרופתי ולהכין אותו לשינויים ביעילות
ובתופעות הלוואי שעלולות להופיע.
ידע מעלה את המודעות והערנות של האדם, וכך הוא יכול לקחת אחריות ולעשות החלטות מושכלות
לדוגמה – לא לעשות שינויים בעת תקופת מבחנים, מתחילים עבודה חדשה? זה לא הזמן לשנות תרופה.
סיפורים רבים מגיעים לעמותה על הקושי במציאת הטיפול התרופתי האופטימלי, שמאפשר לכם לתפקד
טוב יותר, לכן חשוב מאוד שתיקחו ברצינות כל שינוי בטיפול התרופתי שלכם, הוא עלול לשנות את
ההתמודדות היומיומית שלכם.
במידה והרופא כן מעוניין לבצע החלפה – הוא צריך ליידע אתכם ואתם צריכים להסכים לכך.
יש לציין שלפעמים הרופא לא ידע שמחליפים לכם טיפול וההחלפה תתבצע ע"י הרוקח ללא ידיעת הרופא המטפל.

במידה וקיבלתם תרופה גנרית במקום תרופת מקור אליה התרגלתם:
💊תמיד תבדקו לפני שאתם מכניסים לתיק והולכים הביתה

💊תסתכלו בעלון התרופה
💊תשאלו, תבררו, תבדקו מה ההבדלים ביניהן
אין שום בעיה לנסות אותה, אבל אם אתם סובלים מתופעות לוואי, אנא מכם, חזרו אל הרופא!
זו זכותכם המלאה לקבל את תרופת המקור אף על פי שהיא יקרה יותר.

אם ניסיתם את התרופה הגנרית והמעבר עבר ללא שום בעיה, זה נפלא ומשמח שאתם יכולים ליהנות מההוזלה במחיר.

חשוב שתדעו!
ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) החליטה כי שיקול כלכלי של קופת החולים לא אמור להוות סיבה להחלפת תרופה קיימת שאיתה הושג איזון טיפולי לתרופה גנרית.
לסיכום, להחלפה לגנריקה עשויות להיות השלכות שצריכות להילקח בחשבון וההחלפה לא צריכה להעשות באופן אוטומטי.

יש לשקול את היתרונות והחסרונות, להיות מודעים ולעקוב.
כמו תמיד, תזכרו שהפרעת קשב ופעלתנות יתר היא הפרעה רפואית, והתפקיד שלכם הוא לקחת אחריות על הטיפול שמתאים לכם ולילדכם.

בכל שאלה אנחנו תמיד כאן בשבילכם,
מוזמנים לפנות דרך ה"צרו קשר" באתר שלנו >
או דרך ה"הודעות האישיות" בפייסבוק, או למייל: info@keshev.org
מהצד השני מחכים לכם אנשי המקצוע שלנו, שיענו לכם לכל שאלה, בחינם!

שנדע ימים טובים מאלה,
שלכם, איריס שני מנכ"לית העמותה

הלילה הזה כולו משפחה / סדר פסח

הלילה הזה כולו משפחה / איריס שני
"אני שונאת, כן אני שונאת. זו מילה נורא חזקה.
אבל אני מרגישה שזו המילה שמבטאת בדיוק את מה שאני מרגישה לקראת ארוחת החג.
כן, ארוחת חג, ועוד ליל-הסדר.
אני נזכרת בליל הסדר בילדותי – זה תמיד התחיל במפגש עם המשפחה המורחבת. הדודים, שתמיד היה להם משהו טוב לומר על הילדים שלהם, מיד שאלו אותי מה קורה איתי, הכל כדי לנסות ולהשוות.
זה תמיד היה מלווה בהערות ביקורתיות על הבגד שלבשתי, התסרוקת שלי,
ההתנהגות והדיבור שלי, כשמנגד היו הסיפורים הארוכים על הילדים המופלאים שלהם.
אי אפשר שקרובי המשפחה שלי לא יתנו להוריי עצות על דרך החינוך שלהם בנוכחותי.

אני גם זוכרת את אמא שלי מנסה לענות להם, גם היא לא הצליחה.
כנראה שגם לה היה קשה לעמוד מול כולם.
כן, זו ממש תחושה של אני וכולם.
השעות האינסופיות שהייתי צריכה לשבת שם ולהתנהג כמו "ילדה טובה",
לא לקום מהשולחן, כי סבתא שלי לא אוהבת שקמים מהשולחן באמצע,
לעקוב אחרי קריאת ההגדה והמתח מתי יגיע תורי.
כשסוף סוף הגיעה הארוחה, התחילו לזרום לשולחן מנות על מנות,
של אוכל שלא תמיד הכרתי, עם מרקם מוזר וטעם חדש.
כשכבר היה משהו שכן אהבתי, לא יכולתי לקבל עוד כי לא נשאר.
החגים המשפחתיים האלה הפכו עבורי לכזה סיוט שאני זוכרת את עצמי לא פעם חושבת איך להמציא איזו מחלה כדי שלא אוכל להגיע.

כבר בתור ילדה קטנה אמרתי לעצמי שזה לא יהיה כך כשיהיו לי ילדים משלי,
שלא אתן לאף אחד להתייחס אליהם בצורה כזו.
כל שנה מציפה אותי מחדש התחושה הזו של הביקורת, להרגיש לא שווה כשהקשיים נתפסים אצל האחרים כחולשה נוראית, במקום להתחשב בקושי ולנסות להקל, הופכים את זה לסיבה לצחוק".
כך תיארה אמא לשלושה ילדים, בת 40, את החוויה שלה מאירועים משפחתיים,
שעדיין חיה את החוויות והתחושות של אותן ארוחות חג משפחתיות עד היום.

זה מדהים לגלות כמה דברים קטנים שנאמרו לנו בילדותנו מלווים אותנו לאורך כל החיים שלנו. לטוב ולרע.
זה מדהים לגלות איך אנחנו לא מצליחים כמבוגרים לשכוח אמירות אגב של אנשים קרובים לנו, גם אם לא התכוונו.
אמירות ציניות, שטותיות ואימפולסיביות שנאמרו
הולכות איתנו לאורך כל השנים.
אותה אמא בת 40, שעדיין מפחדת מאותם ערבי חג, גם כיום, כשהיא מגיעה לארוחת החג עם ילדיה, היא לחוצה כבר חודש קודם לכן ממה יגידו.
הציפייה להערות על הלבוש שלה, של בעלה, של ילדיה, הערות על ילדיה, ומה יגידו על ההתנהגות שלהם,
האם היא תצליח להחזיק אותם בשקט כל הארוחה ואיזה אוכל יהיה, האם הם
יאהבו או יעשו לה סיפור מהאוכל…
היא שואלת אותי – אי אפשר שזה יהיה אחרת?

אז חברים, תחשבו היטב היטב לפני כל מילה שיוצאת מהפה סביב שולחן החג,
בוודאי בפורום גדול שכזה. קחו אחריות עכשיו כדי שלא תיאלצו לכבות שריפות בהמשך,
זאת הזדמנות להזכיר שלאנשים עם הפרעת קשב קשה מאוד עם ציניות, היא פוגעת בהם כי הם חווים אותה כאלימות מילולית קשה ופוגענית.

מאחלת לכם סופ"ש שקט, בטוח ושבת שלום
שלכם, איריס שני,
מנכ"לית העמותה

מתכוננים לפסח

מתכוננים לפסח / אוכלים ביחד
"אין לי כוח לעוד סדר אצל ההורים, לישיבה ממושכת סביב השולחן עם שלושה ילדים חסרי שקט.
זה מתחיל בהתארגנות בבית, בנסיעה עד להורים וזמן קריאת ההגדה…
עד שהאוכל עצמו מגיע…כבר כולם עייפים ועצבניים".
ככה התחילה הפגישה שלי עם דנה, אמא עייפה לשלושה ילדים.
חיפשנו ביחד מה בתוך החוויה הזו הכי קשה לה.
היא נזכרה בארוחת הסדר אצל ההורים שלה, עוד כשהייתה ילדה קטנה.
היו לה מריבות איתם ועם כל המשפחה המורחבת על הישיבה הממושכת,
על האוכל, הבגדים, הילדים של כולם, הרעש.

תוך כדי השיחה, היא הבינה שהקושי המשיך גם דרך גיל ההתבגרות ועד היום.
למעשה, החלק שהכי קשה לה היום בארוחת החג ובכלל בהתכנסויות משפחתיות, הוא הצורך להחזיק את עצמה.
עכשיו גם נוספה האחריות על ההתנהגות של הילדים שלה.
כלומר, עכשיו היא צריכה כוחות נוספים כדי להחזיק גם את הילדים שלה, שלא מסוגלים להתאפק כל כך הרבה זמן…
חשבנו ביחד מה עזר לה להחזיק מעמד במפגשים האלו כדי שהיא תוכל ללמוד מתוך זה איך לעזור לילדים שלה.
היא סיפרה שהדבר שהכי עזר לה הוא השיחה עם אמא שלה.
בשיחה איתה היא אמרה מה מפריע לה והיא קיבלה הרבה אמפתיה שהייתה חשובה לה.
בהמשך, הן חשבו ביחד על פתרונות שיקלו עליה.
ביקשתי מדנה שתשוחח עם הילדים שלה.

בפגישה שלאחר מכן היא סיפרה שאין ספק שהשיחה עם הילדים היא הדבר הכי חשוב.
היא הסבירה להם שהיא ראתה בשנה שעברה את הקשיים שלהם,
לכן החליטה שהשנה במקום לצעוק ולהתעצבן עליהם,
היא רוצה לפעול אחרת כדי להקל עליהם ועליה.
היא סיפרה שהקשיבה לילדים והם העלו רעיונות שאפילו היא לא חשבה עליהם בעבר.

הנה חלק מהרשימה –

1. לדעת מי ישתתף בארוחת החג.

2. להיות שותפים בבחירת התפריט – כדי שיהיו דברים שגם הם יאהבו
(פשוטים, לא מסובכים).

3. להיות שותפים בהכנות – קיפולי מפיות, בחירת המפות, סידורי פרחים, קישוטים, הכנת קטע קריאה, או שירה מתוך ההגדה של פסח.

4. אם יש צורך, להגיע מוקדם יותר לבית ההורים כדי לעזור בהכנות.

5. לאפשר להם להביא חפץ אהוב שיהיה איתם ליד שולחן האוכל.

6. לדאוג שישבו במקום נוח – כדי שיוכלו לקום מדי פעם מבלי להפריע לאחרים.
ביחד המשכנו וחשבנו מה עוד יכול לעזור לילדים בערב –
במהלך הערב חשוב להתייחס לילדים, לשלוח מדי פעם חיוך, לדבר איתם, לספר עליהם דברים חיוביים, לחזק אותם…
תנו להם להרגיש שאנחנו גאים בהם.
גם בדרך חזרה – תזכרו שכולכם עייפים ואולי גם רעבים, כל דבר יכול לגרום לפיצוץ.

תהיו מוכנים לזה – תהיו סובלניים, מומלץ להכין משהו טעים לדרך חזרה כדי שיוכלו לנשנש או לשתות, שימו מוזיקה שכולם אוהבים.

מאחלת לכם סופ"ש נעים ושבת שלום
שלכם, איריס שני
מנכ"לית העמותה

יום המשפחה 2024

לכבוד יום המשפחה, אני מקדישה לכם ההורים את הפוסט הזה 👨‍👩‍👦
ומזכירה לכם דאוג גם לעצמכם כדי שיהיה לכם את הכוח להמשיך.
הימים האלה הפכו להיות דאגה אחת גדולה, רצון לעטוף לחבק ולפנק את הילדים,

כל המהות שלנו מתרכזת בהם.

זה טבעי וזה בסדר, אבל בואו ננסה להטעין גם את עצמנו באנרגיות.
השבוע נתקלתי בכמה פניות של הורים
שסיפרו שהשבוע היה קשה במיוחד עם הילד.
כאשר ניתחנו את מה שקרה במהלך השבוע,
התברר כי לאמא יש קשיים במקום העבודה, לאבא גילו סכרת,
הסבתא המבוגרת בילתה יומיים בבית החולים כשהם בתורנות לצידה,

ונוסף על כל אלו, גם הייתה להם נזילה בשירותים והאינסטלטור גבה 1,200 שקלים…

זוהי מציאות יומיומית שאנו חיים בה והיא לא מותירה לנו זמן למנוחה, מעבר לכל המצב במדינה.
אנחנו כל הזמן בריצה מטורפת סביב השעון: לקחת לחוגים ולהחזיר מחוגים (ולא סתם חוגים אלא מיוחדים, יקרים, רחוקים ולפחות שלושה), לשבת עם הילדים על השיעורים,
ללכת לקניות, להזמין חברים שיהיו עם הילדים, לעשות טסט לאוטו, לבשל, לנקות ו…

מה לגבי הצורך שלנו ההורים לרצות את ילדינו באירועים בהיקף גדול, בקניות מוגזמות, בהסעות יומיומיות, הפקות ימי הולדת שנראים כמו חתונה – הכי מושקע והכי שווה, וההורים בשגעת מבחינת ההוצאות, הריצות, התיאומים, הטלפונים והזמן… אנחנו מוצאים עצמנו עובדים יותר ויותר קשה, מוסיפים משרה שנייה, שעות נוספות, וכל זה כדי לספק את צרכי הילדים שלנו. ועל כל אלה, נוסיף את הפחדים, החרדות, חוסר השינה, ההתמודדות עם הלימודים שנפגעו, חוסר השגרה,חלקנו אפילו לא נמצאים בבית, חלקנו עדיין מפונים וצריכים להתמודד עם כל הקשיים האלו.

והתוצאה?
אנו מגיעים מאוחר הביתה, עצבנים, חסרי מנוחה ואין בנו את השקט שהילדים שלנו צריכים כדי שנוכל לתת להם את תשומת הלב שהם מבקשים.
אנו מוצאים עצמנו שוב ושוב בהתמודדות.
במיוחד בתקופה זו, כשאנחנו חסרי סבלנות, מודאגים ועייפים, הילד שלנו מרגיש את זה ומגיב לכך!

אין ספק שהמתח בבית/משפחה גוזל מכולם משאבים רגשיים, פיזיים וכלכליים.

בתקופה זו הרבה מאוד מהדברים אינם בשליטתנו, ולמרות זאת אנחנו צריכים לנסות ולמצוא דרך להתמודד ממקום של שליטה ולא ממקום של אימפולסיביות.
בסופו של דבר, גם ילדינו ייהנו מהמודל שאנו מראים להם ומהדרך שבה אנו נתייחס אליהם.
בואו נעצור לרגע ונתבונן – דמו את הגוף שלכם לחשבון הבנק שלכם.

כאשר החשבון במינוס, אתם עצבנים, חוששים מהטלפון שיגיע מהבנק, חסרי מוטיבציה לעשות דברים, חשים מועקה.

לעומת זאת, כשאתם נמצאים בפלוס, אתם מרגישים נפלא, רגועים, בטוחים, אין בכם את העצבנות, אינכם מתוחים וחסרי סבלנות ואתם יכולים להרשות לעצמכם ליהנות.
לכן רצוי מאוד שאנחנו, כמו חשבון הבנק שלנו, נהיה בפלוס או לפחות מאוזנים, ולא במינוס.
על מנת שנגיע למצב זה אנחנו חייבים לבצע הפקדות אנרגטיות.
כלומר, להפקיד לגוף שלנו אנרגיה טובה שתיתן לנו את הכוח שאנו זקוקים לו כדי להיות בפלוס.
כל אחד צריך למצוא מה יגרום לו להרגיש טוב יותר –
להתאמן בספורט, לקבוע זמן לטייל על חוף הים, לעשות מדיטציה, לראות סרט עם פופקורן בבית ועוד.
זה לא צריך להיות רחוק, זה לא צריך להיות יקר,
אבל זה צריך להיות שלנו, ואנחנו נשמור על ההפקדות שלנו בקנאות,

כי זה מה שיחולל את השינוי.

גם תחומי העניין שלכם חשובים ותנסו לא להזניח אותם אלא תפתחו אותם ותקדישו להם זמן.
אל תגידו "אין לנו זמן להפקדות האנרגטיות" – צרו זמן ביומן ושמרו עליו בקנאות ובאדיקות.

נכיר את עקרון הדיילת ונלמד ממנו – כאשר נוסעים מקבלים הדרכה במטוס בתחילת טיסה, ההנחיה היא "שימו קודם מסיכת חמצן לעצמכם ואחר כך לילדים". זוהי האמירה הנכונה והמדויקת ביותר!

בואו נאמץ את העיקרון – נמלא עצמנו באנרגיה חיובית, נשמור על הכוחות שלנו ונדאג לשמור על הבריאות הנפשית שלנו ושל ילדינו.

מאחלת לנו תקופות טובות יותר,
שלכם,
איריס שני
מנכ"לית העמותה

לקראת יום החיבוק העולמי – זמן חיבוק

לקראת יום החיבוק העולמי ב-21/1 אני מקדישה לכם זמן חיבוק.
אי אפשר לשכוח את הרגע הזה במרכז קניות, כשאנחנו מסתובבים עם ילדינו,
קונים ומבלים בהנאה ופתאום – הילד איננו.

בשניות אלו (לא צריך יותר משניות) יש תחושה קשה של פחד.
כל התסריטים הקשים ביותר עוברים בראש – היכן הוא? מי לקח אותו?
איך אמצא אותו? סרטים וספרים שנכתבו על רגע קשה זה…
ואכן, מי שחווה רגע כזה יודע שאלו שניות שלעולם לא יישכחו.
ברגע שאחרי הבהלה, כשאנחנו מתחילים לרוץ ולחפש,
שולחים את כל בני המשפחה שאיתנו לחפש בכל כיוון,
רצים למודיעין על מנת שיקראו בשמו,
ואז הילד נמצא בריא, שלם ובוכה.
גם הוא לא ידע היכן אנחנו, גם אנחנו נעלמנו לו.
ברגע בו אנחנו מוצאים אחד את השני, אנחנו כועסים, מדברים המון,
בוכים וצועקים.
אנחנו בהחלט לא יודעים איך להביע את התסכול שלנו, את הפחד שחווינו.
את התגובות האלה שלנו אנו מכירים גם מסיטואציות נוספות,
כמו כשהילד לא רוצה להירדם, לא רוצה לאכול, לא רוצה להתקלח,
לא, לא, לא ואנחנו מתוסכלים.

כשאנחנו מתוסכלים, מאגר התגובות שלנו מאוד מצומצם ואנו חוזרים
על אותן תגובות שאנחנו מכירים כי אנחנו בלחץ.
אילו יכולנו ברגע זה לעצור, לנשום עמוק, לספור עד שלוש,
לשלוח את הידיים קדימה ולחבק את הילד האובד –
זו תגובה שהייתה מרגיעה אותנו ואותו,
נותנת לו ולנו תחושת ביטחון ומוציאה אותנו מהסיטואציה המתסכלת.
החיבוק הוא למעשה העברת אנרגיה חיובית בין שני אנשים,
פשוט לאחוז זה בזרועותיו של זה, לספר כמה פחדנו, כמה דאגנו ונבהלנו,
לאהוב ולהפגין אכפתיות וחום.

חיבוק מעודד את רוחנו ומעלה חיוך על שפתינו, משחרר מתחים ומשפר את מצב הרוח.
במחקרים יש לכך גם הסבר ביולוגי – בזמן הפעלת מגע פיזי מתמשך על הגוף (כמו עיסוי),
הוא מקבל אותות הרגעה המעוררות ביטחון.
החיבוק הוא פיזי, אך אי אפשר לנתק אותו מהערך הרגשי שלו,
החיבוק מעביר מסר של קבלה, ליווי, תמיכה, נוכחות, אהבה, שייכות, חיבור, חמלה ועוד…
כבר מהגיל הרך אנחנו ההורים מחבקים – הנוכחות הגופנית שלנו כשאנו אוחזים,
מחבקים ומטפלים בתינוק, היא נוכחות יומיומית שממלאת
את הצורך של התינוק לביטחון ולחום.

בהמשך, אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים, צורך זה לא נעלם ויש למצוא דרכים חלופיות למילוי הצורך.
הזרועות הרחבות שלנו נותנות מחסה ומגינות,
ולהן תפקיד חיוני בנוכחות האיתנה שלנו בחיי ילדינו.
זהו צורך בסיסי קיומי, אנחנו מעבירים מסר: אנחנו שומרים עליך, אנחנו איתך.
אנחנו לא חייבים לחכות לרגע של תסכול כדי לתת חיבוק!
החיבוק צריך להיות חלק משמעותי בחיינו. אל תוותרו עליו.
תנו אותו, אל תחסכו, הקצו ביום לפחות פעם אחת "זמן חיבוק" !

שלכם,
איריס שני מנכ"לית העמותה.