"נמאס לי לנהל אותו. בקושי אני מנהלת את עצמי.
הוא לא זוכר מה הוא צריך לעשות, הוא לא מאורגן, מתחיל דברים ולא מסיים, תמיד יש אצלו בלאגן בחדר, בשולחן, הבאלגן שלו גולש לכל פינה בבית, משאיר מגירות וארונות פתוחים, כל היום אני צריכה ללכת אחריו ולהזכיר לו, לסדר אחריו, לסגור אחריו, לנקות אחריו.
אני כבר לא יכולה לסבול את זה!"

אז יש לזה שם –קוראים לזה "תפקודים ניהוליים" executive functions

תפקודים ניהוליים מהווים את מרכז הפיקוד של המוח, המנצח של התזמורת, הם החלק שאחראי על יכולת הביצוע שלנו. בין היתר התפקודים הניהוליים עוזרים לנו:
להפריד בין עיקר ותפל
לזכור מה צריך או רצינו לעשות
לקבוע מטרות ו"להתניע" את עצמנו לבצע את מה שנחוץ
לעקוב אחרי אופן ההתנהלות של מטלות
לדחות הסחות דעת כדי שנוכל לבצע משימות עד הסוף
לדחות סיפוקים שעולים תוך כדי….
אלה הם רק חלק מהתפקודים הניהוליים הרבים שקיימים.
הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD שהיא הפרעה נוירו-ביולוגית התפתחותית, שזה אומר שהיא ממש הפרעה בפעילות הנוירולוגית במוח (רמה נמוכה בחומר כימי שנקרא דופמין), באה לידי ביטוי בעיקר כהפרעה או פגיעה בתפקודים הניהוליים, בחלק מהם או בכולם. וזו הסיבה שההפרעה הזו כל כך מתעתעת, כי אצל כל אחד היא נראית ומתבטאת בצורה שונה.
בכל מקרה, התוצאה היא שאנשים (ילדים או מבוגרים) עם הפרעת קשב, אינם מצליחים לנהל את עצמם בצורה יעילה.
כשאדם אינו מצליח לנהל את עצמו קורים שני דברים או שהוא נמנע מלעשות את הדברים שקשה לו לבצע ולאט לאט הוא מגיע למצב של חוסר תפקוד או שהוא מתחיל לחפש אסטרטגיות פעולה חדשות – מעין "קביים" שיעקפו את הקושי ויעזרו לו להתנהל .
הורים לילדים עם הפרעת קשב שלרובם יש הפרעת קשב בעצמם, צריכים לעזור לילדים שלהם להתנהל וכאן אנו רואים פרשנות מעניינת לעזרה:
הורים שמתפקדים עבור ילדיהם באופן פעיל, עושים במקומם – מכניסים להם ציוד לילקוט, מכינים מערכת, מסדרים להם את החדר, מזכירים להם כל הזמן לגבי לוחות הזמנים, קובעים מה מותר ומה אסור, כמה זמן, איזה משחקי מחשב, עם מי מהחברים… וכו'.
הורים שאומרים שישבור את הראש, מתישהו הוא ילמד, הוא ילמד בדרך הקשה, ניתן לו להיכשל עד שיבין איך צריך להתנהל, הוא חייב להתגלח על הזקן של עצמו או אין לי כוח, אני מיואש ממנו, אין לו תקווה.
אלו הן שתי דרכים קיצוניות ביותר והתשובה היא כמו תמיד באמצע.
התפקיד שלנו כהורים הוא להיות מאמנים ולא שחקן מחליף במגרש של החיים.
אז איך תנהגו כהורים מאמנים?
במקום לסדר את הילקוט של הילד, תהיו לצידו כשהוא מסדר בעצמו את הילקוט שלו. למדו אותו את השלבים, את הדרך. עשו זאת דרך שאילת שאלות, בעזרת השאלות הוא ילמד לפרק כל משימה גדולה או קטנה לשלבים ממנה היא מורכבת.
בהמשך הוא ילמד לשאול את עצמו שאלות, בהתחלה נאפשר לו לשאול את עצמו שאלות בנוכחותנו, לאט לאט הוא יעשה את זה גם כשלא נהיה לצידו.
בכל בעיה שעולה אצלנו– נראה, נדבר, נדגים, נסביר כמודל איך להתמודד עם פתירת בעיות שונות וגם כאלה שקשורות לניהול ארגון זמן.
התמודדות לאורך זמן, בניית אורח חיים, זוהי עבודה משמעותית של נתינת כלים אמיתית, של ליווי ומנהיגות הורית.
אנחנו לא נעשה במקומך כי קשה לך, כמו שהמאמן במגרש הכדורגל לא עולה למגרש במקום השחקנים, כשנהיה קשה.
הוא מוציא את השחקנים לטיים אאוט ומנחה אותם ושולח אותם חזרה לשחק במגרש בעצמם.
כך אנחנו צריכים לפעול עם ילדים שיש להם הפרעת קשב, כמאמנים.
כך נהפוך אותם לעצמאים ובטוחים יותר, כי ככל שאדם צובר הצלחות, ככל שאדם לומד להתנהל טוב יותר, הוא בטוח בעצמו, חוויית המסוגלות שלו גדלה והוא מרגיש עצמאי – זוהי הדרך לפתח עצמאות.
חג עצמאות שמח!

לפני כמה שנים הגורל זימן לי פגישה מאוד מיוחדת, עם אחות שכולה לחייל שנפל במלחמת יום כיפור ב-1973.
כן חברים, 48 שנה עברו מאז שהיא פתחה את הדלת באחת בלילה, והייתה רק בת 17.
היא עוד לא הבינה כמה שחייה הולכים להשתנות.
ה"שבעה" המבלבלת עם החברים שלו מהיחידה, מצד אחד סיפרו סיפורים ומצד שני החיים נמשכים – כולם צעירים ויפים ושמחים, אבל רגע…אחיה נהרג.
חזרה לביה"ס, כל החברים מסתכלים, איך נראית אחות שאיבדה אח? וכולם נוגעים, לא נוגעים, פוחדים להתקרב.
אח"כ הגיע הצבא, הכי רצתה להתגייס ליחידה של אחיה, חשבה ששם תהיה הכי קרובה אליו, ששם תשמע עוד סיפורים.
אבל שם כבר היו חיילים צעירים, אחרים, שלא הכירו את אחיה ואיש לא התעניין בסיפור האישי שלה. כשהגיע לאוניברסיטה, רצתה לספר שהיה לה אח, אבל את מי זה עניין?
ברבות הימים הפכה למורה. בטקס יום הזיכרון בביה"ס שבו לימדה, הרגישה שאין חיבור בין תוכן הטקס למשמעות יום הזיכרון עבורה ואז הבינה שכדי להעביר את המסרים, צריך לדבר אותם ולא עליהם.
היא התחילה לדבר עם התלמידים שלה.
כשהיא הפכה לאמא, היה לה מאוד חשוב שהילדים שלה ידעו שהיה לה אח ושהם יכירו אותו מעבר ליום הזיכרון או יום השנה.
כמשפחה הם נוהגים לבקר בבית הקברות, לשבת שם, לדבר ולשתף את אחיה בחייהם. להמשיך ולחבר את דמותו לחיים שלהם.
שאלתי אותה בפגישה שלנו, מעבר לאובדן האישי שלך, עם מה קשה לך ביותר?
היא ענתה לי שהתחושה שלה היא שנפילת אחיה, היא לא האובדן האישי שלה אלא של המדינה כולה.
כי הרי הוא נפל למען המדינה.
אבל בתחושה שלה ביום הזיכרון, למרות כל הטקסים והשירים העצובים והאווירה. כשהיא הולכת לקנות את הפרחים והנרות להניח על קברו, מסביבה אנשים מדברים על המנגל של יום העצמאות, איפה יחגגו את העצמאות.
למעשה, ההתמודדות ביום הזה, למרות שהיא ממלכתית, היא בסופו של דבר כמו תמיד, בעיקר שלה ומי שלא חווה באופן אישי את השכול, לא באמת עוצר ביום הזה.
נכון שכך הם חיינו, עצב ושמחה.
אבל היא היתה רוצה שיתנו יותר מקום לכאב האישי של האנשים ולתחושת האובדן שלהם. היא היתה רוצה שהילדים יבינו מה באמת קרה.
שהספורים יהיו חלק מחייהם וכך הם יכבדו את השכול גם אם זה לא חלק ממשפחתם או אובדנם האישי.
איך מעבירים את המסר ?
קודם כל בדוגמה אישית.
המדינה קבעה חוקים לערב יום הזיכרון, כדי שנשמור עליהם והם ישמרו עלינו (סגירת עסקים, אווירה שקטה ברדיו).
השאלה היא איך אנחנו כהורים נתייחס לחוקים הללו, איך אנחנו נכבד אותם, איך אנחנו נעביר את המסרים הללו אנחנו ההורים.
אם אני כהורה אפלוט "אוף, אין לי חלב היום בגלל שהחנויות נסגרו מוקדם בגלל יום הזכרון", זה מה שהילדים יקלטו, מסר של זלזול וחוסר הערכה.
שלא לדבר על כך שזה הופך את החיים שלי ללא נוחים בגלל ה"דבר הזה".
המסרים יעברו אל הילדים באמצעות שיתוף בסיפורים אישיים כדי לעורר הבנה וקבלה. רק כך הם יוכלו לכבד ולהבין את משמעות היום.
חשוב שיבינו שעבור המשפחות השכולות אין יום זיכרון אחד, אלא הם חיים כל יום עם הזיכרון.
אם לפחות ביום הזיכרון, המשפחות השכולות ירגישו שעם ישראל מפנה את עצמו ומתייחס לזיכרון – תחושת הביחד שלהם תתעצם והתחושה הזו תלווה ותחזק אותם במשך כל השנה.