לפני כמה שנים הגורל זימן לי פגישה מאוד מיוחדת, עם אחות שכולה לחייל שנפל במלחמת יום כיפור ב-1973.
כן חברים, 48 שנה עברו מאז שהיא פתחה את הדלת באחת בלילה, והייתה רק בת 17.
היא עוד לא הבינה כמה שחייה הולכים להשתנות.
ה"שבעה" המבלבלת עם החברים שלו מהיחידה, מצד אחד סיפרו סיפורים ומצד שני החיים נמשכים – כולם צעירים ויפים ושמחים, אבל רגע…אחיה נהרג.
חזרה לביה"ס, כל החברים מסתכלים, איך נראית אחות שאיבדה אח? וכולם נוגעים, לא נוגעים, פוחדים להתקרב.
אח"כ הגיע הצבא, הכי רצתה להתגייס ליחידה של אחיה, חשבה ששם תהיה הכי קרובה אליו, ששם תשמע עוד סיפורים.
אבל שם כבר היו חיילים צעירים, אחרים, שלא הכירו את אחיה ואיש לא התעניין בסיפור האישי שלה. כשהגיע לאוניברסיטה, רצתה לספר שהיה לה אח, אבל את מי זה עניין?
ברבות הימים הפכה למורה. בטקס יום הזיכרון בביה"ס שבו לימדה, הרגישה שאין חיבור בין תוכן הטקס למשמעות יום הזיכרון עבורה ואז הבינה שכדי להעביר את המסרים, צריך לדבר אותם ולא עליהם.
היא התחילה לדבר עם התלמידים שלה.
כשהיא הפכה לאמא, היה לה מאוד חשוב שהילדים שלה ידעו שהיה לה אח ושהם יכירו אותו מעבר ליום הזיכרון או יום השנה.
כמשפחה הם נוהגים לבקר בבית הקברות, לשבת שם, לדבר ולשתף את אחיה בחייהם. להמשיך ולחבר את דמותו לחיים שלהם.
שאלתי אותה בפגישה שלנו, מעבר לאובדן האישי שלך, עם מה קשה לך ביותר?
היא ענתה לי שהתחושה שלה היא שנפילת אחיה, היא לא האובדן האישי שלה אלא של המדינה כולה.
כי הרי הוא נפל למען המדינה.
אבל בתחושה שלה ביום הזיכרון, למרות כל הטקסים והשירים העצובים והאווירה. כשהיא הולכת לקנות את הפרחים והנרות להניח על קברו, מסביבה אנשים מדברים על המנגל של יום העצמאות, איפה יחגגו את העצמאות.
למעשה, ההתמודדות ביום הזה, למרות שהיא ממלכתית, היא בסופו של דבר כמו תמיד, בעיקר שלה ומי שלא חווה באופן אישי את השכול, לא באמת עוצר ביום הזה.
נכון שכך הם חיינו, עצב ושמחה.
אבל היא היתה רוצה שיתנו יותר מקום לכאב האישי של האנשים ולתחושת האובדן שלהם. היא היתה רוצה שהילדים יבינו מה באמת קרה.
שהספורים יהיו חלק מחייהם וכך הם יכבדו את השכול גם אם זה לא חלק ממשפחתם או אובדנם האישי.
איך מעבירים את המסר ?
קודם כל בדוגמה אישית.
המדינה קבעה חוקים לערב יום הזיכרון, כדי שנשמור עליהם והם ישמרו עלינו (סגירת עסקים, אווירה שקטה ברדיו).
השאלה היא איך אנחנו כהורים נתייחס לחוקים הללו, איך אנחנו נכבד אותם, איך אנחנו נעביר את המסרים הללו אנחנו ההורים.
אם אני כהורה אפלוט "אוף, אין לי חלב היום בגלל שהחנויות נסגרו מוקדם בגלל יום הזכרון", זה מה שהילדים יקלטו, מסר של זלזול וחוסר הערכה.
שלא לדבר על כך שזה הופך את החיים שלי ללא נוחים בגלל ה"דבר הזה".
המסרים יעברו אל הילדים באמצעות שיתוף בסיפורים אישיים כדי לעורר הבנה וקבלה. רק כך הם יוכלו לכבד ולהבין את משמעות היום.
חשוב שיבינו שעבור המשפחות השכולות אין יום זיכרון אחד, אלא הם חיים כל יום עם הזיכרון.
אם לפחות ביום הזיכרון, המשפחות השכולות ירגישו שעם ישראל מפנה את עצמו ומתייחס לזיכרון – תחושת הביחד שלהם תתעצם והתחושה הזו תלווה ותחזק אותם במשך כל השנה.

הרבה פעמים הורים מתייחסים לגבולות כאל חוקים נוקשים, כענישה, כשליטה בילדים, כמניעת יכולת הבחירה, עצמאות ועוד…
אני אוהבת להביא את הדוגמה שבה הורים מאפשרים לילדים שלהם לרוץ על הגג של מגדלי עזריאלי.
האם באמת הילדים ירוצו ויסתובבו בביטחון על הגג ? התשובה היא לא ! הילדים ישארו קרוב למרכז המבנה, צמוד להורים ולא יהיו חופשיים ומשוחררים.
אילו היה מעקה מסביב לגג והיינו מאפשרים לילדים לרוץ, הילדים ירגיש בטוח לרוץ ולהסתובב בחופשיות ברחבי הגג.
חוסר המוגנות עוצר את הילדים מלהתנהג בחופשיות. כלומר, הילדים זקוקים לגבול על מנת שיוכלו להרגיש בטוחים.
המושג בחירה חופשית מציין את זכותו של כל אדם לבחור את דרכו ואת מעשיו בעצמו וכרצונו, מתוך מודעות לתוצאות בחירתו.
האם זה נכון לילדים בשלב זה של חייהם? האם הם מודעים לתוצאות בחירותיהם ? האם הם מסוגלים להכיל את תוצאות בחירותיהם?
הגבולות מאד חשובים להתפתחותו של הילד. הם נותנים לילדים בטחון ובכך הם מפנים להם מרחב עשייה ובחירה לפעילות יצירתית וחופשית. ילדים שעסוקים בחיפוש הגבולות , בבדיקת הגבולות הם ילד ים מותשים ולא מסופקים.
לעתים אני שומעת הורים מתלבטים בין להחליט עבור ילדיהם עם גבולות חד-משמעיים או לתת לו "להחליט על עצמו"..
התלבטות זו היא התלבטות נכונה.
היא מאפשרת לנו ההורים לעשות חשיבה משמעותית לגבי דרך החינוך שלנו את ילדינו ולא לחנך כתגובה למצב שנוצר.
עלינו להחליט בדרך החינוכית בה נבחר ולא נפעל באופן אימפולסיבי.
מיומנות הבחירה היא אולי המיומנות החשובה בחיינו.
היא מעצבת את חיינו. כדי שנוכל לבחור נכון, אנחנו חייבים להיות מיומנים ומנוסים בפעולת הבחירה.
ההתנסות בבחירה מתחיל כבר בילדות.
תקופת הילדות היא השלב שבו התפקיד שלנו ההורים, לשמש כמנחים לילדינו במיומנות הבחירה.
זה לא להחליט עבורם, אלא לתת להם את הכלים והדרך לבחירה נכונה.
הדבר קשה מאוד משום שההתמודדות עם בחירה מתנגשת עם הצבת גבולות.
כאן נוצר בלבול אצל ההורים בבחירת הדרך של הצבת הגבולות לצד זכות הבחירה.
הורים בוחרים בדרכים שונות לחינוך ילדיהם.
חלקם מחנכים חינוך נוקשה וחלקם בוחרים את ההיפך, חופש מוחלט כמו לזרום עם הילד, לאפשר לו להתנסות.
יש עוד דרך – הדרך של שילוב בין השתיים.
כלומר – שההורים יחליטו מהם לעומת הדברים אותם אנו מאפשרים לילדינו לקחת חלק בהחלטות. למשל – מה אני אוהב לאכול, איזה חבר אני מזמין, לאיזה חוג אני רוצה ללכת לעומת הדברים שבהם לילדים אין זכות החלטה.
שם רק ההורים מחליטים על פי שיקול דעת שלהם והדרך אותה הם מתווים בביתם. לדוגמה – לתת יד במעבר חציה, לא נוגעים במכשירים חשמליים ללא השגחה, נוטלים ידיים לפני ארוחה – אלו כללים שאין עליהם עוררין.
לילדים ברור שאילו כללי הבית.
בית בו ההורים מתווים את הגבולות תוך דו-שיח והקשבה לילדים הוא בית בטוח עבור הילדים ומאפשר להם להביא לידי ביטוי את יכולותיהם ומחזק את ביטחונם העצמי.
כך אנו מגדלים ילדים יצירתיים, פעילים, חושבים, סקרנים ותורמים.
ואל תשכחו ללכת להצביע, קבעו זמן בתוך הלו"ז שלכם קחו את הילדים אתכם שוחח איתם על המשמעות של הזכות לבחור, אל תשכחו אתם המודל לחיקוי שלהם הציגי פחות

אני דואגת כן ממש דואגת.
מספר הפניות למוקד התמיכה שלנו עולה כל שבוע.
כבר שנה שלמה שדור שלם של צעירים וצעירות שגדל כאן ותהליך ההתפתחות הטבעי שלו נעצר, כל עולמם החברתי, הרגשי נעצר.
הם קיבלו פתאום שינוי בעלילה – המסגרת המסודרת המאורגנת, תקופה שאת ההשלכות שלה עוד נראה שנים רבות אחרי שכל זה ייגמר.

היום אני רוצה להתייחס בעיקר לבני הנוער , תלמידי חטיבות הביניים וכיתות י שכבר שנה שלמה נמצאים סגורים בבתים ללא מסגרת, ללא אינטראקציות חברתיות ללא פעילויות ספורט, חוגים – נכון לכל בני הנוער, אבל לחברה עם הפרעת הקשב שכל דבר הוא יותר קיצוני, יותר קשה וגורם להם להיות שרויים במצוקה הרבה יותר גדולה.
נשברו חוקים בבית, שעות מסך, זמני אכילה, קימה, שינה.
נשברה בעיקר הסמכות שלנו, דברים שאמרנו שהם לא בריאים…
היום אנחנו רואים איך המציאות מאלצת אותנו לאפשר אותם.
אין לנ את הכוחות, כן, גם אנחנו עייפים, מותר!
שנה כבר בסיפור שלא נגמר וכרגע גם אינו מראה סימנים של סיום.
יש תחלואה נלווית של כ40 אחוזים חרדות עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD.
הדרך לטפל בזה היא יצירת קרקע בטוחה.
בואו ונבנה עוגנים.
דברים קטנים שייצרו מסגרת שתהווה את התשתית להתמודדות היומיות הבלתי אפשרית.
החברה שלנו יוצאים פחות החוצה, פחות מזיזים את הגוף ואוכלים הרבה יותר.
מחקרים שעקבו אחרי בני נוער במהלך הקורונה הראו שהילדים הוסיפו לעצמם בממוצע עוד ארוחת אחת נוספת ליום, מצד שני הפעילות הגופנית שלהם פחתה ביותר משעתיים בשבוע והם הוסיפו לעצמם זמן מסך של כ5 שעות יומיות.
בואו ונהיה אקטיביים, נוציא אותם, כן ברמה של להקים, לצ'פר… העיקר שיעשו פעילות. אפליקציות מאתגרות, שעונים חכמים זה הזמן להשקיע ולהכניס אותם למסגרת.
חובה עלינו להראות להם את התמונה – לעשות להם רפלקציה.
כי בתוך כל הכאוס הם בכלל לא שמים לב כמה באמת הם אכלו, שתו, זזו, ישנו וטיפלו בגוף שלהם.
המסכים הופכים לקשר שלהם עם העולם –
צרו קפסולת חברים, עודדו אותם להזמין ולהיות מוזמנים עפ"י ההתוויות כמובן,
אפשרו להם, פרגנו להם כשהם יוצאים/ מזמינים אליהם.
זכרו, לסערת גיל ההתבגרות תפקיד משלה בפיתוח העצמאות, גיבוש הזהות, עמידה במחויבויות, יצירת קשרים חברתיים, רומנטיים ועוד…
אז פנו זמן לשיחות, זמן להקשבה, אל תתעלמו מקריאות מצוקה – טפלו במיידית, (זה לא יעבור, המצב.. כולם ככה) ועודדו, עבדו איתם על פרוייקטים, הכנסו לחדרים שלהם, תשאלו מה קורה? תוך כדי הביאו להם פינוק לחדר, צרו תחושה שאתם מתעניינים בהם אבל גם סומכים עליהם.
התקשורת ביניכם לבין ילדיכם תשפיע באופן משמעותי על ההתפתחות האישית שלהם ותיצור ביניכם קשר מדהים שיהווה בסיס מצוין בחיים הבוגרים שלהם.

הורים יקרים,

המשימה שלכם כהורים לילדים עם הפרעת קשב ופעלתנות יתר ADHD, וחלקכם הגדול, גם כאנשים עם הפרעת קשב בעצמכם – היא עצומה.
היום יום הוא גדוש, עמוס ולפעמים ממש קשוח.
אתם עושים עבודת קודש, יום יום, שעה שעה.
מתוך העשייה היומיומית בתוך הבית שלכם אתם מצליחים להשפיע לטובה על עתיד ילדכם.
עם זאת, פעמים רבות, בעיקר כשמדובר בהתמודדות מול קשיים גדולים, כמו עמידה מול מערכות ממסדיות, נדמה שההתמודדות היומיומית היא סיזיפית ולעיתים תכופות מלווה בתחושת בדידות.

כמנכלית העמותה, אני מייחלת לרגע שנפנים כולנו – שאנחנו ציבור גדול, קהילה עם כח עצום ואם נשכיל להתגייס ולחבור לעבוד יחד –
נוכל להפוך עולמות ולשנות סדר יום ציבורי.
כמי שעוסקת מידי יום במלאכת השליחות הזו לטובת קידום חייהם של אנשים עם הפרעת קשב בכל הגילאים ובכל תחומי החיים –
אני קוראת לכם, כהורים לקחת את המושכות לידיים ולא להישאר במצב של רק לקוות לטוב.
בוא נהפוך את התקוות למעשים גדולים שייטיבו עם חיי ילדיינו בעתיד, ואם ילדיכם כבר גדולים- דעו שזו הזדמנות עצומה לדאוג לדור הבא- לנכדים, לנינים – להשאיר כאן אחרינו חברה מתוקנת, שלוקחת את הפרעת הקשב שעברה בירושה דור אחרי דור – ברצינות.

לעמותה יש חזון ויש תכניות עבודה, ויש עובדים ופעילים ומתנדבים –
אבל אנחנו לא לבד בסיפור הזה.
כדי להצליח באמת – אנחנו צריכים גם אתכם כאן איתנו.
כולנו ביחד יכולים לחולל פה שינוי!

אחד מהנושאים הבוערים בהם החלטנו להתמקד בימים אלה הוא נושא הנהיגה הבטוחה.
לטובת הנושא פיתחנו את פרויקט "מפתחות לחיים"
אחת מהתכניות בפרויקט הזה הוא קורס לימודי התיאוריה והנהיגה הבטוחה.
הקורסים הקיימים, במקרים רבים מאוד, לא מצליחים להביא את הנוער שלנו להבין באמת את הסכנות בכביש, את חוקי התנועה, את התמרורים וחשיבות הנהיגה הבטוחה. הם משננים כמו תוכי את התשובות, אם הם מצליחים לשנן ועוברים את מבחן התאוריה.
הם לא באמת מבינים מה עומד מאחורי הידע הזה, הוא מופשט להם מידי ומשעמם בדרך בה הוא נלמד.
חלקם אפילו מוותרים על רישיון נהיגה מתוך פחד או כישלון,
ומונעים מעצמם את אחת ממיומנויות החיים הבסיסיות כאנשים מבוגרים, דבר שיכול לפגוע ביכולת השתכרותם בעולם התעסוקה.

אבל
ברגע שנצליח לפתח קורס תיאוריה ונהיגה בטוחה הכוללים הדמיות/סימולציות שהן כמו משחק אינטראקטיבי, לימוד בשיטה עדכנית שהנוער של היום יתחבר אליו, אנחנו מאמינים שהסטטיסטיקות ישתנו!

היום נהגים צעירים עם הפרעת קשב מעורבים עד פי ארבע יותר בתאונות דרכים. בואו נשנה את זה!
רובם הגדול מתקשה להצליח במבחני התאוריה. בואו נעזור להם.
מתקשים לעבור את הטסט המיוחל. בא ניתן להם הזדמנות.
חוזרים על אותן עברות תנועה שוב ושוב. בוא נלמד אותם.

הילדים שלנו ראויים ויכולים להיות נהגים מצוינים, אם רק נלמד אותם אחרת.

השאיפה היא להצליח לפתח קורס מקוון בן 15 מפגשים שיעלה רק 129 ₪ למשתתף.

אנחנו כאן, בדף הפייסבוק של העמותה – 50,000 אנשים!
מבחינתנו, מספיק ש5000 אנשים יקנו הרשאה אחת לשימוש עתידי ב 129 ₪ בלבד!
הקורס מתוכנן להיות מוכן לשימוש עוד חצי שנה בעזרתכם הנדיבה.
ואז –
המציאות שלנו תשתנה לתמיד.
זה הזמן ללחוץ על הקישור >> https://givechak.co.il/14531?

שלכם באהבה,
איריס שני.